“נפלאות האינטרנט”

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הורדתי קובץ מהאינטרנט.

זה היה קובץ .wav של ה-KLF ושל מקהלת הצבא האדום. ביצוע מגוחך ומלא פאתוס של Que sera sera (תחת הכותרת החצי מתחכמת K Cera Cera) שאמור היה להיגנז עד שיבוא שלום עולמי, ואחר כך שוחרר במהדורה מוגבלת לרגל הסכמי אוסלו.

קצת אחר כך כבר היה ברור שאין קשר של ממש בין שלום עולמי לבין הסכמי אוסלו מצד אחד, ושכל הרעיון של מהדורה מוגבלת הוא אנכרוניזם מגוחך מצד שני.

אז ישבתי מבועת מול קישור לקובץ במרחק לחיצת עכבר אחת והרצתי בראשי תרחישי בלהות על וירוסים נוראיים שיכולים לחכות לי מעברו השני. בסוף הכנסתי דיסקט ובחרתי לשמור את הקובץ אליו, השליתי את עצמי שהצעד הזה יכול לתת לי איזו הגנה.

בערך שעה אחרי ההחלטה הנועזת התהליך עצר.

לא בגלל שהקובץ גמר לרדת, בגלל שנגמר המקום בדיסקט. אבל כיוון שמדובר היה בימים שלפני ה-mp3 וכיוון שקובץ ה-wav היה בסך הכל קידוד דיגיטלי סדרתי של המוזיקה שמאחוריו יכולתי להקשיב לדקה ומשהו של הפתיחה.

זה היה די מאכזב אם להודות על האמת.

קצת אחר כך הצלחתי לקנות קלטת מקורית עם עטיפה מנוקבת בחנות עודפים בתחנה המרכזית החדשה.

K-Cera-Cera

אני זוכר את הפעם הראשונה שקניתי משהו דרך האינטרנט.

זה שוב היה ביל דראמונד, ההוא מה-KLF, הוא הוציא שני ספרונים בהוצאה עצמאית עם אתר מעוצב. לא היה להם אתר מאובטח, אז את תהליך הרכישה צריך היה להשלים בהדפסה של טופס, מילוי פרטי האשראי בכתב יד ומשלוח של פקס למספר טלפון בריטי.

טכנית אני בכלל לא בטוח שנכון להסתכל על העסקה הזו כרכישה דרך האינטרנט, אבל מבחינה רגשית זו היתה הפעם הראשונה שלי.

ושוב ישבתי מבועת מול המחשב, חושד באיזה תכסיס מתוחכם שירוקן את חשבון הבנק שלי ברגע שהפקס ההוא יישלח. ובכל זאת, התגברתי על הפחד, הרגשתי איך אני פוסע לתוך עתיד מרגש ולא נודע.

כמה שבועות אחר כך הם הגיעו, שני הספרונים המדוברים. בניגוד לשיר ההוא, הם דווקא לא אכזבו.

אני לא זוכר את כל הפעמים הבאות כמובן, הן רבות מספור והן חלק בלתי נפרד מהשגרה של כולנו. אף אחד כבר לא חושש מ”קניות באינטרנט” או מ”להוריד קבצים”.

984529

את כל זה אני מספר לכם כי לפני כמה ימים ידעתי שאני צריך להגיע לקיטנה בשעה קשיחה וידעתי שאני אמור לצאת מהעבודה בשעה עמוסה יחסית, אז פתחתי את האפליקציה שעתיים לפני הזמן, הסתבכתי קצת עם הממשק ולבסוף הצלחתי להזמין נסיעה עתידית למועד שאמור היה להיות בטוח.

ירדתי למטה בדיוק בשעה היעודה. ראיתי מונית בפתח הבניין וניגשתי אליה בצעד בוטח, מנופף בטלפון לסמן לנהג שאני הנוסע המיועד. הוא נד בראשו לשלילה.

את רבע השעה שאחר כך ביליתי בנסיון נואש לתפוס מונית באמצעים אנלוגיים (נו, כן, הקטע הזה של הנפת היד לקראת כל מונית מתקרבת). כשהצלחתי לבסוף התפניתי להתקשר לשירות הלקוחות של האפליקציה. במשך יותר מעשר דקות שמעתי את מוזיקת ההמתנה ואת ההודעה המתנצלת/מתחכמת שלהם שמבקשת ממני להמתין. כשענו לי בסופו של דבר ניסיתי לכעוס אבל כל העניין כבר נשמע לי מגוחך ומיותר משהו. “היה לנו עומס ממש כבד”, הם התנצלו, גילו הבנה לכעס ולאכזבה, הבטיחו להעביר את זה הלאה או משהו.

מתישהו בין הקובץ והטופס ההם מאז לבין האפליקציה של היום התהפכו היוצרות. האינטרנט הפך מעולם מרוחק ומסתורי לחלק מהעולם, ואחר כך, לאט לאט ואז בבת אחת, הפך העולם לחלק מהאינטרנט.

האפליקציות, כפי שמאבחנת נפלא וירג’יניה הפרנן ב-Magic and Loss מוכרות לנו בראש ובראשונה את האשליה של סטריליות. אפליקציות הן אינטרנט, זה ברור לכולנו, אבל הן גם ארוזות היטב, מרוחקות ומנותקות מהמבוך הכאוטי של הקישורים והכזבים של הרשת המאיימת של פעם. עוד ועוד דרגות של ניתוק.

בעודי מחכה למונית גיליתי, ולא בפעם הראשונה שאת הבעתה הקיומית של אז מפני פלישתה של הרשת לחיים החליף החשש התמידי מהאכזבה בכל פעם שהחיים, על עומסיהם הממש כבדים, פולשים לרשת ומקלקלים אותה.

לפני סיום

בימים הראשונים של הבלוג הזה, אי-שם בבלוגלי, היתה קטגוריה לפוסטים שנקראה “נפלאות האינטרנט” ושהוצעה על-ידי בלוגלי. אני מניח שכולנו עוד הרגשנו אז כמו מגלי ארצות או כמו נושאי בשורה. בחרתי בה גם לכותרת וגם לקטגוריה של הפוסט הזה לזכר הימים ההם.

אני זוכר את הפוסט הראשון שהתפרסם בבלוג הזה תחת שמי המלא. זה לא ממש קשה, זה הפוסט שאתם קוראים עכשיו. תכננתי לכתוב על זה (ועל עוד כל מיני דברים קשורים) באופן יותר מסודר ורשמי, אבל לא ממש יצא.

תגובה אחת ל““נפלאות האינטרנט””

  1. אני זוכר את הפעם הראשונה בה חיפשתי, ומצאתי, את המקום בפוסטים של "תודעה כוזבת" בו מופיע שם הכותב.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting