הערה ילדותית אגב הרשות והתאגיד

שמעתי הבוקר את השידור האחרון של סדר יום עם קרן נויבך במסגרת רשות השידור, בשבוע הבא אמורה התכנית לחזור לאוויר, בשעה שונה התבשרנו, במסגרת התאגיד. מטבע הדברים הוקדש השידור בעיקר לעצמו ולהיותו האחרון והלאו דווקא חגיגי. נויבך דיברה עם עמיתים שספדו למקום העבודה שלהם ולמוסד תרבותי, עם חלקם היא דיברה על המשך הדרך, בתאגיד או מחוצה לו.

פתאום עלה בי זכרון ילדות רחוק.

כשהייתי ילד היה בטלוויזיה ערוץ יחיד (שזכה לפיכך לכינוי “הטלוויזיה”), אבל היו שני גופי שידור. בשעות הבוקר ואחר הצהריים הופקדה הטלוויזיה הלימודית (לימים החינוכית) על תכניות לבתי הספר, לילדים ולנוער. בשעה חמש וחצי (אם אני זוכר נכון) עברו השידורים לידי הטלוויזיה הישראלית (לימים הערוץ הראשון).

לא יכולתי לחשוב אז על שידור ציבורי, על חופש הביטוי, על זכויות עובדים או על לחצים פוליטיים אם להזכיר רק חלק מהנושאים הבוערים של היום, אבל היתה סוגיה אחת שחזרה והעסיקה אותי שוב ושוב.

איך לעזאזל מצליחים, תהיתי ביני לביני, להסתיר מעובדי הטלוויזיה הלימודית כשהם חוזרים הביתה, שבשעות הערב יש גוף אחר שמשדר (ולהפך), איך מונעים מהם להרגיש קנאה ותסכול מהעובדה הזו, איך גורמים להם לא להרגיש שהם חייבים כל הזמן להתחרות זה בזה, לספוג בדרך עלבונות ומפלות.

כן, זה ממש הטריד אותי. אני זוכר שתהיתי אפילו אם בני המשפחה שלהם משתפים פעולה, אולי אין להם טלוויזיה בבית בכלל ואולי הם מוצאים דרכים מתוחכמות להסתיר את הלוגו של הגוף המתחרה בכל פעם שהוא מופיע על המסך כדי לחסוך מיקיריהם את שברון הלב ואת המתח שיעברו בהם אם וכאשר יגלו את האמת המרה.

image

כששמעתי הבוקר את השיחות האלה, עם עובדי רשות שימשיכו לתאגיד ועם עובדת אחת לפחות שלא התקבלה לשם, עלה בדעתי שהילד התמים ההוא דווקא הבין משהו.

דממה דקה ל“הערה ילדותית אגב הרשות והתאגיד”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting