שחיקה
11 במאי, 2008
השבוע שבו נולדה תמר היה גם זה שבו עלה לאקרנים הסרט השלישי בסדרת הארי פוטר. היינו אז שני אקדמאים במשרה מלאה, סמסטר ב' בדיוק הסתיים, כך שלמעט שעור חזרה מרתוני וערימת בחינות לבדיקה הייתי משוחרר ממטלות נוקשות דדליין. בבית לא חיכה אף אחד, והשינוי העמוק והבסיסי באורח החיים שכולם דיברו עליו והזהירו מפניו בוצע בהדרגה. מבית החולים עברנו לבית ההורים, מחכים לנגר, מנצלים את הנסיון ההורי, את מכונת הכביסה, את הסבלנות. פחות משבועיים אחרי הלידה, קצת אחרי שהיא נרדמה, וכנגד העייפות הנוראית, השארנו בקבוק למקרה הצורך ויצאנו לקולנוע. פה ושם נעצמו העיניים לרגע קצר, אבל צלחנו את הסרט עד סופו. נהנינו ממנו, ונהנינו יעוד ותר מהנצחון הקטן הזה על אילוצי המציאות.
בלומסדיי המאה עמד אז בפתח*, ואני, ביומרנות ובנחישות החלטתי שזה גם הזמן לצלוח את יוליסס. בשבועיים של נסיעות באוטובוסים הצלחתי להתקדם מרחק סביר לתוך הספר, אבל בסופו של דבר כשלתי במשימה שהצבתי לעצמי.
אלה היו ימים אחרים. פשוטים יותר.
כמה מנחמת ושקרית הייתה התחושה ההיא, מתוך חיקה החמים של האקדמיה. התחושה כאילו כל הויכוח העבש הזה אודות המתח הבלתי נסבל ובלתי אפשרי שבין משפחה לבין קריירה הוא נחלתם של אחרים.
אבל האיש שנרדם בכל לילה בטרם הספיק לקרוא ולו חמישה עמודים ב-Cloud Atlas
כמו כל פעיל פוליטי למדתי אי אז לצקצק בלשוני ולשאת את שוועתו של מעמד הביניים הנשחק. כולם מרבים לדבר בשמו, בין אם מדובר באנשי חד"ש או מרצ המלינים על דורסנות השוק החופשי, בפעילי שינוי והליכוד שמוחים על נטל המס, ואפילו בפעילי תנועות קקיוניות וא-פוליטיות לכאורה המבכות את מצבם העגום של המילואימניקים. כולם ממהרים לגונן על המעמד האמורפי הזה, אולי המעמד היחיד שעוד מותר לדבר בשמו. אבל המחאה הזו תמיד נעשית מתוך ריחוק מה. תמיד מתוך דאגה לזולת. כי הפעיל הפוליטי, בימים שבהם עוד יש לו כוח לפעילות שכזו, הוא צעיר על פי רוב, ודאגותיו של מעמד הביניים נשמעות לו מרוחקות, אקזוטיות אפילו. כאילו נפלו אותם נשחקים תמידיים קורבן לבצורת בחבל ארץ אפריקאי נידח, כאילו אינם שכניו וקרובי משפחתו. לי זה לא יקרה חושב הפעיל הפוליטי. לעולם, הוא מבטיח לעצמו, לא יהיה עולמי צר כדי משכורת, משכנתא, ואולי, עם קצת מזל, החלפה של המכונית.
רק שבסוף זה קורה.
לא בבת אחת. בהדרגה. הפעילות הפוליטית נזנחת. גם לסרטים הבאים של הארי פוטר הצלחנו למצוא בייביסיטר עוד בשבוע הראשון להקרנתם, אבל סדרות טלוויזיה חדשות לעקוב אחריהן הן כבר מזמן בגדר מותרות. צריכה של ספרים הפכה כלכלית במקום תרבותית. ספר חדש שנקנה הוא תמיד גם איזו הבטחה עצמית, כוזבת מן הסתם, שיום יבוא ומרוץ העכברים הזה יאט מעט, שרשימת הקריאה עוד תזכה להתקצר באיזה עתיד מרוחק.
בדיוק כמו אז, גם עכשיו כשאחות חדשה עומדת להצטרף לתמר, האינסטינקט אומר לזנוח הכל, לתת לעבודה ולדוקטורט להמתין בצד בסבלנות עד שיבוא תורם. אף אחד לא לימד אותי איך להתמודד עם השילוב הזה, אף אחד לא לימד אף אחד אחר. אבל איכשהו, באינרציה, בעייפות ובאהבה אנחנו לומדים לעשות את הכל ביחד, לתמרן ולדלג. משפחה. קריירה. פרנסה.
קשה להודות בזה, אבל אין ברירה. מעמד ביניים נשחק, הנה אנחנו באים.
* אם לדייק, לא מדובר באמת בבלומסדיי המאה במספר, אלא בזה שציין מאה שנים לאירועים המתוארים ביוליסס.
Related posts:
