אדום ירוק כחול לבן
14 במאי, 2008
יצא לי ביום העצמאות שחלף זה עתה לצפות לפרקים בסדרת תכניות של ערוץ שמונה שבה שוחח הפרזנטור* של בנק דיסקונט עם מגוון אנשים חכמים, יחד הם מתחו ביקורת על מצבה העגום של מדינת ישראל במלאת לה ששים, ויחד הם ניסו לקושש כמה זרדים** של תקווה חברתית, אקולוגית וסוציאליסטית (כן, המילה המפורשת הוזכרה שם).
בין השאר ישב מולו לכמה דקות גם דב חנין***. במכתם קופירייטרי מבריק, שיש להניח שהוא ממחזר אותו בכל פורום אפשרי אבל שעבורי הייתה זו הפעם הראשונה לשמוע אותו, טען חנין ש"קיימות (sustainability) היא הסוציאליזם של המאה העשרים ואחת". אהבתי את המשפט הזה מאוד, והוא, במיוחד כיוון שנאמר בפורום שבו נאמר גרם לי לשקוע בהרהורים.
במערכת הבחירות האחרונה יצא לי לפקוד מעין חוג בית מאולתר של חנין שנערך בקפטריה של גילמן. בסיומו ניגשתי לחנין כדי לשאול אותו משהו, ומצאתי אותו מתעסק עם הטלפון הסלולרי שלו, דגם פלסטיק ישן, מסורבל ונטול פירוטכניקה של נוקיה כמדומני. הוא אמר כמה מלים על המכשיר שמסרב לתפקד כראוי. חייכתי ואמרתי לו שבעוד חודשים אחדים כחבר כנסת בטח יקבל מכשיר חדש ומתקדם יותר. ברצינות האופיינית לו הוא נחרד מהרעיון שלי "אבל אני לא רוצה חדש, אני רוצה שהם יסכימו להמשיך ולתקן לי את המכשיר הזה". אהבתי מאוד את התשובה הזו, את ההבנה שנחתה עליי באותו רגע שחנין אכן מיישם את האידאולוגיה שלה הוא מטיף בכל תחום מתחומי החיים. כמעט והשתכנעתי להצביע לחד"ש שוב, אבל, מה לעשות, עוד הייתי אז קורבן למקסם השווא של פרץ בראשות מפלגת העבודה. נו, כן, טעיתי.
בכל מקרה, לא על זה רציתי לדבר. רציתי להגיד שהדברים של חנין גרמו לי לחזור אחורה בזמן ולהבין שפעם, לא כל כך מזמן, מתוך תמהיל לא ממש ברור של ציונות, סוציאליזם ומנטליות של צנע (או אולי צניעות) הייתה כאן חברה שפויה בהרבה. חברה שלא דיברה על איכות הסביבה, ושספק רב אם היתה מודעת בכלל לקיומו של צרוף מלים כזה, אבל דאגה לה הרבה יותר מהחברה שיש לנו היום.
לוקאבורים בלא ידיעתם
למילון אוקספורד האמריקאי (אוקיסומורון משובב נפש שכזה) יש מנהג לבחור את "מילת השנה". ב-2007 זכתה לכבוד הזה ה-locavore, אותה מילה שניצבת במרכזו של טרנד ירוק שהמניפסט שלו הוא "Buy local, eat local". כדי לחזק את החקלאות המקומית הקטנה על חשבון זו התעשייתית הגלובלית, וכדי לחסוך בשריפת דלק על הובלה ובזבוז אנרגיה על אריזה מנסים הלוקאבורים לחיות על טהרת מזון המגודל במרחק סביר ממקום מושבם. אבל עוד הרבה לפני שהטרנד הזה שימש חבורת קליפורנים טהרניים החיים באקלים נוח לזלזל בתושבי הצפון הקר שנאלצים לייבא את מרבית הפירות והירקות שלהם, או לכ ל הפחות להוביל אותם מרחק לא מבוטל במשאיות, היינו אנחנו, כולנו, לוקאבורים. בשם הגאווה הציונית נקראנו, כמעט נדרשנו, לקנות אך ורק "כחול לבן". היום, כולנו כבר מודעים הרבה יותר להשלכות סביבתיות, ואף על פי כן, אנחנו גאים הרבה יותר, בשם איזו פתיחות של שוק חופשי, בעובדה שיש לנו בסופר הקרוב פירות יבשים מטורקיה או קפה שהגיע מדרום אמריקה דרך איטליה.
ואל תשכח להחזיר את השקית
כן, יש היום דאגה אמיתית וכלל עולמית בדבר ההשלכות השימוש הבזבזני שלנו בניילון. אבל עם כל הדאגה הזו, קשה לצאת מסיבוב קניות קצר בסופר בלי מספר מזעזע למדי של שקיות ואריזות בלתי מתכלות. פעם, כשהייתי נשלח לבית הספר עם כריך בשקית ניילון קטנה הייתי מוזהר שוב ושוב לא לזרוק אותה בתום השימוש, להקפיד ולהחזיר אותה כדי שאפשר יהיה להניח בה עוד כריכים רבים.
לפני כמה שנים, במעמד מביך למדי שבו נאלצתי לגלגל שיחת חולין עם זוג בן גילי פחות או יותר עלה הנושא לדיון. כל הצדדים צחקקו לזכר התקופה ההיא, בלא מעט זלזול כלפי ההורים הקמצנים של אז. אף אחד לא העלה בדעתו שהצעד ההוא, שנראה כאילו נשלף היישר מתקופת הצנע היה גם צעד קטן אבל חשוב לשמירה על עתידו של כדור הארץ.
מזגן בודד
זה כבר ממש מוזר, אבל הדירה שבה גדלתי אובזרה במשך שנים ארוכות במזגן חלון בודד. לא רק שהמזגן ניצב בבדידות מזהרת. גם בשיא הקיץ לא מיהרנו להפעיל אותו. אני עדיין זוכר את השבתות הקיציות הספורות מידי שנה, שבהן עומס החום היה מגיע לרמות בלתי נסבלות, ובחגיגיות לא מבוטלת היתה מתקבלת ההחלטה שיום שכזה מצדיק הפעלה של המזגן. אז היתה כל המשפחה מצטופפת בחדר הממוזג, סוגרת את כל הדלתות ומפקירה את עצמה בהנאה למשב הקר.
אני חושב שבערך לפני עשרים שנים קרה משהו, עד שעזבתי את הדירה אמנם נוסף אליה חדר אחד, אבל במקביל אליו צצו בה עוד שלושה מזגנים, לפחות אחד מהם פעל כמעט ברצף לאורך כל הקיץ.
חשבתי פעם על השינוי התהומי הזה. נדמה לי שהוא קרה ברגע שבו מיזוג אוויר הפך לסטנדרט במכוניות שלנו. פתאום מצאת את עצמך חוזר הביתה מנסיעה נעימה וקרירה לדירה כבשנית לכאורה. במצב כזה קשה לעמוד בפיתוי, והפעולה הראשונה כמעט בכניסה הביתה הופכת להיות הפעלה של המזגן.
טוב שיש חשמל, חסוך שלא יחסר
אני עוד זוכר איזה טור ביקורת עוקצני בשנות התשעים שבו הושמה חברת החשמל ללעד ולקלס על היותה הגוף המסחרי היחיד בעולם שמנסה לשכנע אותנו לצרוך כמה שפחות מתוצרתו. כל כך חשוב היה לנו אז להשאיר את מנטליות הצנע הזו מאחורינו, ולעזאזל הסביבה.
ארץ ישראל יפה
ממש כמו “המחנה הוא ביתך”, מתוך סגידה פטישסטית לנופי ארץ ישראל או לאסתטיקה הבלתי קיימת של בסיסי צה”ל ידענו פעם היטב כמה חשוב לאסוף את הזבל שאנחנו משאירים אחרינו, לא מתוך דאגה לכדור הארץ ולסביבה, פשוט מתוך גאווה פטריוטית ביופיים הנשגב של נופי ארצנו.
אומרים שהיה פה שמח
כן, אני משוכנע שבשמה של הציונות נעשו פה באותן שנים פשעים מזעזעים כנגד הסביבה, לחלקם אני מודע (הרס קו החוף של תל אביב, זיהום האוויר והנחלים), אבל בתוך כל אלה, הצליחה הציונות ליצור כאן אוכלוסיה שהייתה, מסיבות מפתיעות ומגוחכות לא אחת, להיות אקולוגית ומתחשבת הרבה יותר.
אני משוכנע גם שיש עוד הרבה דוגמאות ששכחתי, וישמח אותי מאוד לשמוע על כאלה.
* המילה שהדיחה את טאלנט מראש מצעד המלים המשוקצות שלי, ובדיוק בגלל זה נעשה בה שימוש כאן.
** ככל הנראה כדי שיוכלו לשרוף אותם בל”ג בעומר הקרב ובא.
*** עם הזמן מתגלה חנין כהצלחה מסחררת. לא רק שהוא נכנס בכבוד לנעליה הפרלמנטריות של גוז’נסקי, אלא שבנוסף, אולי בגלל הגיל, אולי בגלל סגנון וחיתוך הדיבור, ואולי בגלל התסרוקת, הוא גם הפך לאורח רצוי ומכובד באמצעי התקשורת כמעט בכל נושא שעל סדר היום, ואינו סובל מהדימוי הסטליניסטי הנוקשה שהמשיך ללוות את גוז’נסקי לכל אורך הקריירה הפוליטית שלה.
Related posts:
14 במאי, 2008 בשעה 12:22
אח, נוסטלגיה נוסטלגיה…
איכשהו תמיד היה פה יותר טוב פעם. ואין כמו ימי העצמאות כדי לשבת ולבכות את ימי התום שחלפו. אם זה שלפני 67 הייתה פה אוטופיה בה כולם היו שווי זכויות, אם זה הפוליטיקה הנקיה לכאורה שהיתה פה לפני נתניהו/ברק/שרון/אולמרט (מחק את המיותר, המבוגרים בינינו יכולים להוסיף את שמיר). צה"ל המיתולוגי של ששת הימים… ועוד כהנה וכהנה.
אני משום מה זוכר ימים שלא יצאת מהבית, כי חיכית לטלפון. מוזיקה יצאה ממכשירים בגודל מינימלי של טוסטר אובן, לאבקה הזו של עלית קראנו קפה, ורבין זצ"ל הורה "לשבור להם את הידיים והרגליים"
אבל אולי זה רק הזכרון הקלוקל שלי…
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 12:50
ערן: דווקא מתוך הזדהות מלאה עם הביקורת על העבר, ומתוך מודעות לעובדה שבמקביל למה שתיארתי כאן נעשו פשעים איומים כנגד הסביבה, כתבתי את מה שכתבתי.
אני ממש לא רוצה להתרפק על הימים ההם, אני רק תוהה\משועשע לנוכח העובדה שכל מיני שיקולים אנכרוניסטיים שבצדק כבר פסו מן העולם נוצרה כאן אוכלוסיה שהיתה רגישה הרבה יותר לאיכות הסביבה בלי להיות מודעת לה בכלל.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 13:24
אני לא חושב שאפשר להכתיר את זה בתואר 'רגישות לאיכות הסביבה'.
בעיות איכות הסביבה הן בעיות של חברת השפע המודרנית. ככל שחברות רחוקות מההגדרה הזו, הן מייצרות פחות בעיות סביבתיות.
אתה יכול לחזור עוד 100 שנה אחורה – במקום שנות ה-70 של המאה ה-20, לך לשנות ה-70 של המאה ה-19. אז החברה שהייתה בארץ ישראל הייתה בעלת השפעה מינימלית על הסביבה – קצת בעיות של רעיית יתר, אבל זהו.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 13:30
דרומי: אני לא מדבר על ההשלכות הסביבתיות הכלליות, מובן שאלה מחריפות ככל שהחברה מתקדמת יותר אל אידאל חברת השפע. אני גם לא חושב שהיתה כאן 'רגישות לאיכות הסביבה' כאמור.
אבל אני כן חושב שהעובדה שכל ילד ידע היטב שחשוב לחסוך בחשמל ושיש להשתמש בשקית הניילון שימוש חוזר, או שהפעלה של מזגן נחשבה למותרות, מלמדות אותנו על מצב אחר שבו, מסיבות שחלקן מגוחכות, וחלקן נוגעות אולי בליקויים נפשיים של הציונות, האדם הפרטי נקט כאן בצעדים שהיו רגישים הרבה יותר כלפי הסביבה.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 14:13
רעיית יתר…
אני חושבת שנגעת כאן בסתירה הגדולה של אוהבי הסביבה. לא סתם דרומי ציין שלפני 150 שנה היה פה פחות זיהום אויר. אמנם אתה טוען שהשמירה על הסביבה נעשתה לא רק בגלל פיגור טכנולוגי ותרבותי אלא גם בגלל איזושהי אידיאולוגיה של צנע. אבל העובדות הפשוטות הן שהאידיאולוגיה הזו היתה קיימת כיוון שלא היה לנו כסף והיינו במצוקה לאומית ובטחונית שחייבה אותנו לחיות בצמצום ובצניעות.
והסתירה היא התפיסה שהשימוש במשאבי טבע הוא בזבזני, כלומר לא הכרחי, יחד עם ההבנה שהבזבוז הזה הוא חלק בלתי נפרד מהתקדמות של חברה לאיכות חיים גבוהה יותר.
בנוגע לאכילת מזון מקומי: מה שהאנשים האלה בעצם רוצים זה מכסות יבוא, פשוט לא נעים להם לומר את זה. מדינה שיכולה להרשות לעצמה לאכול מקומי – שיבושם לה. זה רק אומר שהיא ניצלה את העולם המתפתח מספיק זמן כדי להגיע לרווחה כלכלית שמאפשרת לה לנתק לעולם המתפתח את הצינור.
ועוד משהו: זה מקסים שדוב חנין רוצה לתקן את הפלאפון הישן שלו (באמת), אבל זה גם מעיד על תפיסה מעוותת שלו את המושג "בר קיימא", או "קיימות" – מה טוב בלהישאר טכנולוגית מאחור? הטכנולוגיה רעה אינהרנטית? אין שום דבר רע בשדרוג של הפלאפון (אין גם שום דבר רע בלא), והחיבור בין הדברים הוא מגביל בעיני. קיימות לא שווה השארות במקום.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 14:23
אדר: אין ספק שאת צודקת, ואף על פי כן אני חושב שיש כאן קצת מעבר לעובדה שלא היה לנו כסף, או לכל הפחות, אולי הייתה כאן השתיירות של מנטליות שנולדה בתקופה של מצוקה אמיתית, ושהמשיכה להיות דומיננטית גם כשהמצוקה האמיתית הזו כבר חלפה. אני לא חושב שהפעלה תדירה יותר של המזגן היתה יוצרת אצלנו חשבון חשמל שהיינו מתקשים לעמוד בו, אבל, מסיבות שברובן הן פסיכולוגיות ככל הנראה, היתה תחושה שהפעלה של מזגן היא פינוק מיוחד שצריך להישמר לימים נדירים מאוד.
בנוגע ללוקאבורים, מאוד יכול להיות שיש פוליטיקאים שמנצלים את התנועה הזו כדי לנסות ולהנהיג מכסות יבוא, אבל הוגי הרעיון, אני מאמין, הגיעו אליו מתוך שאיפה לתיקון עולם.
נכון שקיימות אינה חייבת להתרגם להישארות במקום, אבל ייצור של טלפון סלולרי הוא תהליך בזבזני ולא ידיותי לסביבה, וכמוהו גם רגע ההשלכה של הטלפון הישן לפח. חנין חוזר לא אחת על הטענה שהבעיה המרכזית של החברה שלנו היא ההשתעבדות שלה ל"השתמש וזרוק". אם הטלפון שלו עונה על צרכיו כרגע, אבל במעבדות של סלקום עושים לו פרצוף כשהוא רוצה לתקן אותו ומשכנעים אותו שעדיף לשדרג לדור שלוש במבצע שחבל על הזמן בהחלט יש כאן בעיה.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 15:38
בנוגע לצנע, ברור שזה לא היה תמיד הכרחי, מה שאמרתי הוא שהאידיאולגיה נוצרה מצורך. מה שקרה אחר כך זה בהחלט תהליך פסיכולוגי מרתק… אבל הצנע גרם לכך שישראל היא מרכז ידע לייצור גבינות רזות וקרמבואים, אז לא הכל רע!
בנוגע למזון: לא התכוונתי לניצול של הפוליטיקאים את האידיאולוגיה. אני חושבת שמה שהאידיאליסטים האלו רוצים זה בעצם שהמדינה תפסיק לייבא מזון כיוון שזה פוגע בסביבה ובחברה. אבל הם מעדיפים לא לדבר על התערבות של המדינה כרגולטור סביבתי – זה לא באופנה. באמריקה לפחות.
היצור של סלולארים פוגע בסביבה, אבל קודם כל לא משליכים את הפלאפון לפח תמיד אלא אפשר למחזר את החלקים שלו (ונראה לי שזה מה שהחברות עושות כדי לחסוך בכסף), ואני לא רואה שום דבר רע בסו קולד "השתעבדות" להשתמש וזרוק בכל הנוגע למוצרים. אין להם רגשות או ערך מוסרי (כמו שניסו למשל להציג בסרט "רובוטים"), ואם אפשר למחזר אותם או להשתמש בהם למשהו אחר – מה טוב. אם מדברים על חומרנות כביכול שקיימת בחברה המערבית, דווקא סנטימנטים למוצרים זה דבר מאוד חומרני (ואני יודעת, לי היו מלא כאלה). עדיף לפתח סנטימנטים לאנשים.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 16:21
יש משהו מעט משעשע בזה שאתה יוצא נגד תרבות ה"השתמש וזרוק" באמצעות דוגמת הסלולרי, כאשר בפוסט הקודם, היא שימשה כמקדם צריכת תרבות, והקניבליות של הטכנולוגיה הזו היא זו שאיפשרה את זליגתה לעולם השלישי. מה גם שע"מ לתחזק את "קיימות" המכשיר של ח"כ חנין, דרושה יתירות בזבזנית בהרבה במעבדות התחזוקה של סלקום.
אבל אם לנסות להכליל מעבר לטכנולוגיה הסלולרית, תרבות ה"השתמש וזרוק" מאפשר נגישות גבוהה יותר למוצרים. זה אמנם יוצר בזבוז, אבל גם מודעות לביזבוז הזה. בהבט הסוציאלי-סוציאליסטי, תרבות הצריכה הזו הצליחה ליצור את מה שהניסיונות הקודמים לא הצליחו – מאקרו-גופים אנושיים, החברות הבינלאומיות, שאינם מתבטאים בביטולו המוחלט של היחיד, משום שהוא הצרכן. בכל הדוגמאות שציינת המקור להגנה על הסביבה היה היבט אישי. אני בספק אם סיפור המזגן חזר על עצמו בבתים של עובדי חברת החשמל למשל. כיום אנחנו מדברים על חיסכון בהיבט כולל, אנושי.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 16:24
אדר: לא בטוח שאני מסכים איתך לגבי הלוקאבורים במאה אחוז, אבל אני בהחלט שותף לדיעה הכללית שלך בדבר העובדה שמדובר בתנועה מתפנקת שחבריה מנצלים את היותם תושבי הכלכלה הגדולה והמבוססת בעולם (פחות או יותר). יחד עם זאת אני לא חושב שהם באמת מעוניינים במכסות יבוא. הם רוצים לראות חברה שבה כל אחד מכיר את החקלאי שממנו הוא קונה את תפוחי האדמה פעמיים בשבוע בשוק האיכרים המקומי. העובדה שאפילו במדינה מבוססת כמו ארצות הברית רק מעטים יכולים להרשות לעצמם לחיות כך לא ממש מטרידה אותם.
בנוגע לסלולרים: יש לי היכרות שטחית (אבל קיימת) עם עולם האלקטרוניקה. חומרי הגלם הם זולים מאוד אבל יש מעט מאוד רכיבים במכשיר כמו טלפון סלולרי שאפשר למחזר בעלות נמוכה יותר מעלות של ייצור חדש. אבל ייצור חדש עושה שימוש בחומרים בעייתיים מאוד סביבתית. מעבר לזה – מחזור כמובן עדיף על חוסר מחזור, אבל ברוב המוצרים עדיף לשאוף למוצר שיחזיק מעמד זמן רב יותר (עדיף סביבתית, לא כלכלית, כמובן. ויש גם מוצרים שהחזקה שלהם בחיים לאורך זמן היא לא רעיון מוצלח מאוד).
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 16:33
ערן: ראשית, אני נהנה להיות לא לחלוטין קונסיסטנטי בין פוסט לפוסט, זה חלק מהעניין עבורי – לנהל כאן דיון עם המגיבים ועם עצמי. אני מבולבל מאוד בכל הנוגע לנושאים שעלו בפוסטים האחרונים.
שנית, דווקא בנוגע לאפריקה, למרות שנוקיה הייתה שמחה לשדרג גם שם מכשירים אחת לשנה, לעת עתה מתרכז המאמץ בניסיון ליצור מכשירים שיהיו עמידים מאוד (אחד התיאורים היפים בכתבה דיבר על וו תלייה לאיזורים מועדים לשטפונות), פשוטים מאוד, עם אפשרות לטעינה מכנית במקום חשמלית.
כן, אין ספק שבלי ה"השתמש וזרוק" של המערב לא היה מתאפשר לנוקיה לעשות את המאמצים האלה בעולם השלישי, אבל כבר הודיתי שאני מבולבל.
שלישית: אני דווקא לא חושב שהמניעים היו אישיים, או כמעט ולא אישיים. הדאגה לנקיון הארץ כדוגמה קיצונית נבעה דווקא מתוך תחושה חזקה של קולקטיב, אבל גם האחרות לא נעדרו מרכיב כזה.
אני מסכים שהיום אנחנו מודעים להיבטים הכלליים יותר של תהליכים כאלה, אבל מצד שני נדמה שחסר לנו משהו שיצליח לתרגם את המודעות הזו לפעולה אישית. משהו שפעם הגיע אלינו, בצורה שאני חוזר ומדגיש שהיא מעוותת ומגוחכת לטעמי, דרך הקולקטיב הציוני.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 18:06
שחר היקר: אהבתי את הדיון שהתפתח כאן בתגובות, למרות שבגדול אני מסכים דווקא עם אדר. והנה כמה הערות משלי לעניין.
לגבי סוגית הלוקאבורים – מדובר באנשים בורים או צבועים, שטוב היו עושים לו היו קוראים קצת היסטוריה כלכלית. אם היו עושים זאת, היו מבינים שהתמחות יחסית וניצול יתרונות יחסיים הם מה שהצעידו את העולם קדימה במובן זה שהם אפשרו לכולם (באופן הגדרתי, לכולם) ליהנות מאפשרויות צריכה רבה יותר. ולכן המעבר למשקים חקלאיים עצמאיים הוא לא יותר מרומנטי. מבחינה פרקטית זו שטות, אלא אם כן האנשים האלה מכריזים בגלוי כי הם מוכנים לשלם יותר כסף עבור הירקות שלהם, משום שבמחיר זה גלומה התועלת או ההנאה שהם מרוויחים מכך שהם יודעים שדוד משה הוא זה שגידל את המלפפון שלהם ולא איזה פלוני אלמוני באוקראינה. ובכלל, אם הם ממש מעוניינים בהיכרות אינטימית עם רבים מבעלי המקצוע שמספקים להם את המוצרים והשירותים שלהם, שיעברו לאיזה כפר אירופאי נידח ויעזבו את כולנו בשקט.
לגבי עניין הסלולריים – כל עוד קיימת רגולציה שמחייבת את יצרני המכשירים (וזה תקף להרבה מאד תחומים אחרים, לא רק לסלולר) למחזר את המכשירים הישנים, אזי הפסול היחידי שיש בצרכנות האובססיבית הזו, היא הצרכנות האובססיבית הזו. קרי, העובדה שאנחנו נאלצים להשקיע X זמן בעבודה במקום לעבוד פחות ולהשקיע חלק מן הזמן בפנאי במשפחה, משום שאנחנו צריכים לממן את כל הצעצועים היפים שאנחנו מעוניינים לקנות. אבל הי, זה הבלוג שלך, ואתה קראת לו תודעה כוזבת, ולכן אני חש פטור מלשטוח כאן את כל תורתו של מרקוזה.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 20:11
"מי שאוהב אותי, מי שאוהב אותי, הוא לא יקטוף אותי!"
הנה דוגמא לציונות אקולוגית מהסוג הישן, שבזכותה חונכה מדינה שלמה של אזרחים לא-ממושמעים-במיוחד שלעולם (לעולם!) לא קוטפים פרח מוגן. לא כלנית, לא רקפת ובטח שלא אירוס או חצב. הדבר חדר כל כך עמוק לתודעה שאפילו פרחים לא-מוגנים נזהרים שלא לקטוף, עד ימינו אנו. אפשר רק להצטער שתרבות החסכון במים, למשל, לא זכתה לחיים כל כך ארוכים.
ולכל מגיניה הנלהבים של תרבות הצריכה: מישהו באמת מסוגל למנות סיבה פרקטית אחת להחליף את הסלולרי שלו מדגם 2.5 לדגם 3? באמת? סיבה ששווה השקעה של אלפי שקלים, ובעקיפין נזק סביבתי וזיהום? תודו שאתם רק רוצים את הצעצוע החדש שמוכרים לכם בפרסומות. הוא כל כך מבריק, נוצץ, דקיק וסקסי… ואיזה מסך גדול! נו, תודו.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 22:28
מסתבר שיש דברים שמשפיעים על הסביבה יותר מאשר הקפדה על אוכל מקומי:
A new study finds that replacing red meat and dairy products with chicken, fish or vegetables could have the same impact as shifting to an entirely locally-grown diet.
הנה ראיון מוקלט עם מי שביצע את המחקר, בו הוא מסביר שמה שפוגע בסביבה יותר מכל דבר אחר בתזונה שלנו זה הגזים שהפרות פולטות
http://tinyurl.com/4etyny
אין ספק שניתן להתווכח על זה, אבל הוא נותן פרספקטיבה אחרת לכל הנושא.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 22:35
נראה שהקישור לא עובד, אז הנה הכתובת המלאה:
http://podcastdownload.npr.org/anon.npr-podcasts/podcast/510221/90333720/npr_90333720.mp3
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2008 בשעה 23:11
הכלכלן: בגדול גם אני מסכים עם אדר בחלק ניכר מהדברים.
מצד שני, אתה זה שכתב לא מזמן על מעבר לעבודה מהבית בגלל עליית מחירי הדלק, ככה שאולי הלוקאבורים פשוט מבינים כבר עכשיו מה הולך לקרות.
האמת שלא יצא לי בסוף להגיב לפוסט ההוא שלך, אבל אני דווקא מאמין שמהר יותר ממה שנדמה נמצא מקור אנרגיה מוצלח יותר להניע מכוניות ולהטיס מטוסים.
דודי: וואלה, איך פספסתי את עניין הפרחים המוגנים.
חזי: זה יישמע ממש מוזר אם אני אגיד שכבר ראיתי את המחקר הזה?
[להגיב לתגובה זו]
25 ביוני, 2008 בשעה 3:18
המודעות לאיכות הסביבה הייתה קיימת גם מהסיבות הנכונות. החברה להגנת הטבע הייתה בין הראשונות מסוגה בעולם.
וגם אם שמרו על הארץ (נניח, לא זרקו זבל) מתוך אהבה לארץ, גאווה בארץ ותחושה מסוימת של השתייכות לקולקטיב – זה בסדר גמור. לא רואה מה פה מגוחך או "נובע מליקוי נפשי של הציונות".
[להגיב לתגובה זו]
25 ביוני, 2008 בשעה 8:40
ד.ט: אני מסכים שבחירת המלים שלי היתה אולי קיצונית יתר על המידה, ומן הראוי היה להיות עדין יותר. אבל אני כן חושב שהייתה כאן איזו תפיסה בעייתית. כשאתה מקפיד על הנקיון מתוך איזו אמונה שנופי ארצנו הם היפים ביותר בעולם, או מתוך התגייסות לתחושת "המחנה הוא ביתך", אז אתה חושב שבמדינות אחרות זה לא נורא אם תלכלך ותשחית (ראה כל הסיפורים על התנהגות תיירים ישראליים בחו"ל) מצד אחד, ומצד שני, יום אחד אתה מגלה שעבדו עליך, שהמחנה הוא לא ביתך או שבטוסקנה יותר יפה מאשר בגליל, וזה מקלקל לך משהו.
אני יכול להשוות את זה לטענה ששמעתי תמיד מכיוון הסבים והסבתות שלי בזכות העגבניות (כמשל) הישראליות. "תראה" הם סיפרו לי "איך הגענו לארץ שוממת וקשה, והצלחנו לייצר כאן את העגבניות הכי טובות בעולם" ואז יום אחד בטיול בצרפת עוצרים בשוק איכרים קטן קונים כמה עגבניות ומגלים עולם אחר. אז הייתי יכול להעריך מאוד את ההצלחה של דור המייסדים להקים כאן חקלאות מפוארת גם בלי הצורך לטעון שהעגבניות האלה הן הכי טובות בעולם. אבל הצורך להוסיף את הטענה הזו דווקא מקלקל את הכל בסופו של דבר.
[להגיב לתגובה זו]