בינתיים, בקצה השני של מערכת החינוך
22 ביוני, 2008
יש סיפור טרגי על אחד מבכירי הלייבור בבריטניה, אולי אפילו שר הבריאות, אני מתקשה לזכור, שבנו לקה במחלה קשה. נאמן לערכיו ולמפלגה סרב הבכיר לכל ההצעות לטיפול פרטי, כמו גם להצעות לקבל יחס מועדף ממערכת הבריאות הממלכתית. זו מערכת הבריאות שאנחנו מספקים לאזרחינו ואני נותן בה אמון מלא, טען הבכיר. הבן אולי אובחן באופן שגוי, או שנקבע לו תור רחוק מידי לניתוח, והוא מת.
נזכרתי בסיפור לאחרונה, אחרי שהבחנתי בכרזה הבאה על גדר הגן.
ברגע הראשון, ממש כמו אותו בכיר אומלל, הזדעקו כל האינסטינקטים שלי נגד. רק שאז עצרתי בעצמי לרגע, וחשבתי שוב. כן, אני עדיין נרתע מהרעיון, עדיין מכעיס אותי שהורים צעירים כמוני מוצאים שהרעיון של בית ספר פרטי ראוי להישקל בכלל. מרגיז אותי שמערכת החינוך הממלכתית לא מציעה לציבור הרחב את כל מה שמופיע על גבי הכרזה הזו (אם לא את כולו בחינם לפחות במחיר מסובסד). אבל עם כל הכעס והייאוש, אני מודע למקום שבו אני חי, מודע למגבלותיה של מערכת החינוך הממלכתית, ומוכן לקבל, בחריקת שיניים, גם את קיומה של מערכת חינוך פרטית שכזו.
את כל זה אני כותב כדי לחדד נקודה אחרת. אם החינוך הפרטי שמפורסם בכרזה הזו צומח אל מול מגבלותיה של מערכת החינוך הממלכתית, יש תחום חינוכי אחר, קרוב בהרבה ללבי כרגע שבו המצב שונה בתכלית. לפני כשנה, על רקע שביתת הסטודנטים, ובימים בהם עוד תחזקתי גם בלוג בקפה דה-מרקר כתבתי שם את הפוסט הזה.
שכר הלימוד של בתנו עומד על קרוב ל-18,000 ש"ח. היה לנו מזל גדול. באחד משלושת המוסדות שאליהם נרשמה לפני שנה וחצי היה הביקוש למסלול שלה נמוך במיוחד, וכך מצאנו את עצמנו מדלגים מעל המשוכה הגבוהה של ועדת הקבלה. כיוון שהנתונים מוכרים לי אני יכול לאמר בוודאות שדי היה בעוד מתחרה אחד או שניים כדי לדחוק אותנו אל מחוץ לרשימה, לחייב אותנו לפנות למוסד פרטי, ללא פיקוח ממשלתי, ולהקפיץ את שכר הלימוד בחמישים אחוזים לכל הפחות. את שכר הלימוד הזה אנחנו משלמים בהבנה ובאהבה, אבל הוא מעמסה כבדה על התקציב המשפחתי, ועוד לא הזכרנו את כל ההוצאות הנלוות.
המוסד ששיחק לנו המזל והתקבלנו אליו הוא 'מעון יום ויצ"ו ע"ש מילה רסין' בשיכון למ"ד. הוא לא יפאר את קורות החיים שלה לכשתחפש עבודה ביום מן הימים. הוא לא מקנה לה מקצוע שישפר את מעמדה בבואה לנהל משא ומתן על העסקה עתידית. שלוש שנים, מיום סיומה של חופשת הלידה ועד הכניסה למערכת החינוך הממלכתית דרך גנים עירוניים, בדיוק כאורך הלימודים לתואר ראשון, ובשכר לימוד גבוה באופן משמעותי.
כן, מרב ארלוזורוב, משטרת ישראל, ועכשיו גם ועד ראשי האוניברסיטאות, עושים ככל יכולתם כדי לגרום לאנשים כמוני להזדהות בלב שלם עם מאבק הסטודנטים לנוכח הטיעונים הדמגוגיים והצעדים הנבזיים שלהם כדי לשבור את המאבק. ואף על פי כן אני חייב להעלות את הנקודה הזו.
כמו תמונת מראה ניצבות שתי התקופות האלה, בעלות אורך דומה מאוד, משני קצותיה של מערכת החינוך, משיתות הוצאה כבדה על זוג ההורים שרוצה וצריך לחזור לעבודה אחרי הלידה, ושרוצה להעניק לילדיו נקודת מוצא טובה להמשך חייהם, ובכל זאת, אם אחת מהן זועקת לתיקון מיידי זו התקופה הראשונה. זו התקופה שבה הורים צעירים עוד לא ביססו את עצמם וכבר נקראים להוסיף על שכר הדירה או המשכנתא הוצאה דומה מאוד, תקופה שאין מנוס ממנה ואין בה אפשרות לבחירה אחרת, ושכאמור, אי אפשר לראות בה השקעה כלכלית חכמה כבר לטווח הקצר.
מאבק הסטודנטים דווקא לא מגעיל אותי, אני נכון לראות את הצדק שבו, אבל עוד לפני שהסטודנטים הופכים לעתידה של המדינה, הילדים האלה בני פחות משלוש שנים הם העתיד שלנו, במובן הפשוט והצר ביותר. לא ייתכן שמאבק על צביונה של מערכת החינוך הישראלית לא ידבר עליהם. להורים הצעירים, אלה שטרודים במרוץ עכברים של קיום וקידום אין כלים לנהל את המאבק הזה, אין להם יכולת להשבית את הגנים או לצאת לרחובות, אבל מי שרוצה לראות כאן מערכת חינוך ראויה ושיוויונית חייב להתחיל שם, ולא עשרים שנים אחר כך, במסע אל התואר.
היום, כשאנחנו מחפשים מסגרת לבת הקטנה, בת חודש בסך הכל, אני חוזר לדברים האלה ביתר שאת. אל מול הכרזה הזו שמנסה למשוך הורים לבית הספר הפרטי קשה לי שלא לחשוב על המצב הפרוץ לחלוטין של חינוך עד לגיל שלוש או ארבע (תלוי ביישוב שבו יצא לכם לגור). מעט המעונות המוכרים והמסובסדים מושכים אליהם רשימות המתנה ארוכות. המשפחתונים הפרטיים והמטפלות יודעים שתמיד יישארו מספיק הורים ללא פתרון שיגיעו אליהם בלית ברירה.
אני לא נאיבי, אני יודע שחינוך חינם החל מסיומה של חופשת הלידה הוא לא יעד ריאלי, לא בקרוב. אבל אפשר להתחיל במשהו צנוע יותר. אפשר להרחיב את מעגל המעונות המוכרים, כאלה שמחוייבים לסטדנרטים מינימליים, שנמצאים בפיקוח חינוכי ותברואתי. אפשר להרחיב את המעגל הזה עד למצב שבו הגורמים הפרטיים והלא מפוקחים יידעו, בדיוק כמו אותו בית ספר פרטי, שכדי למשוך אליהם הורים שישלמו סכומים נכבדים מידי חודש הם חייבים להציע משהו מעבר למינימום. בדיוק כשם שרופא פרטי יודע שהוא חייב להציע משהו שלא תוכלו לקבל בקופת החולים שלכם.
כבר אמרתי שאני לא נאיבי, אבל אני חושב שהמאבק על חינוך חינם לגיל הרך הוא קריטי. בדקתי מעט את ארכיון החינוך של עבודה שחורה ומצאתי הרבה התייחסות מודאגת (ו
בצדק) להשכלה הגבוהה ולמעמד המורים. קראתי גם את דיון החינוך שהתפתח בעקבות הפוסט ההוא של דובי (מעקב דרך בלוגדיבייט) ושמתרכז בעיקר בלימודי התיכון. אז התחלתי לגשש מעט, לאסוף חומר לקריאה עתידית (תודה, נדב). בקרוב כשיהיה לי זמן אני מתכוון להרחיב בנושא הזה.
עד אז אתם יכולים לראות בפוסט הזה שחרור קיטור, והצהרת כוונות למאבק עתידי.
No related posts.
22 ביוני, 2008 בשעה 16:22
שחר אתה לא לבד
מוזמן לרכז עיסוק בנושא בעבודה שחורה
דבר איתנו
לצחוק ולבכות
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3266207,00.html
[להגיב לתגובה זו]
22 ביוני, 2008 בשעה 17:08
המודעה הזו מרתקת במיוחד משום שהיא קולעת היטב לביה"ס האידיאלי בעיני ההורה [העירוני, הקרייריסט וכו] הממוצע, מבחינת מס' פרמטרים – שעות פעילות,מס' תלמידים בכיתה, ניסיון של ההנהלה, תכני הלימוד.
שאלה מעניינת כמה עולה להפוך את הסטנדרט הזה למציאות במערכת הציבורית.
[להגיב לתגובה זו]
22 ביוני, 2008 בשעה 17:29
איתי: כשאתה כותב "העירוני, הקרייריסט וכו'" אתה רומז במידת מה להזנחה של ההורים את המשפחה לטובת איזו "קריירה", ולא זה המצב. עזוב רגע את הסיפורים על עובדי היי-טק עם שעות מטורפות. יום העבודה לפי חוק הוא של שמונה שעות, אם תנכה ממנו הפסקה לארוחת צהריים כפי שנהוג בהרבה מקומות תגיע לשמונה וחצי או תשע שעות, עכשיו חשוב על זוג הורים שבסך הכל רוצים להתפרנס, מישהו צריך להביא את הילדים בבוקר למוסד החינוכי שלהם (לרוב יותר ממוסד אחד) ורק בתום הסבב הם יכולים לצאת לכיוון העבודה. אבל כשהגן או בית הספר סוגרים את שעריהם חמש או שש שעות מאוחר יותר זה לא משאיר זמן ליותר מחצי משרה לפחות לאחד ההורים.
לא מדובר בהורים קרייריסטים, מדובר ברוב המכריע של הורים צעירים.
[להגיב לתגובה זו]
22 ביוני, 2008 בשעה 17:37
הקשר בין המרוץ אחר התואר וגן הילדים הוא לא רק סימבולי.
קיים מחקר בנפח משמעותי בנושא התרומה של חינוך טוב בגילאים 3-4 לתחומים רבים בעתידם של הילדים. במפתיע (או שלא) חינוך טרום גן-חובה הוא מנבא סטטיסטי מאד משמעותי של שלל תופעות כגון פשיעה, הריונות מוקדמים, רמת הכנסה, רמת השכלה אקדמית וכו'. נראה שהקונצנזוס המחקרי הוא שמיסגרות חינוך בגיל הרך הן ההשקעה המשתלמת ביותר כלכלית של המדינה במערכת החינוך והשקעה משתלמת מאד מכל בחינה להורים.
[להגיב לתגובה זו]
22 ביוני, 2008 בשעה 17:43
שלום
שני הסיפורים על בריאות וחינוך מדגישים שמה שקורא שטרסלר וכנ"ל עוד אלפי מסוממים בישראל התיעלות הוא למעשה הבזבוז הכי גדול בעולם. נביא לידי אבסורד. אם כל יחיד ויחיד ידאג לחינוך לצאצאיו כלומר מורה פרטי למשפחה, וכבר היו דברים מעולם, ההוצאה הלאומית תהיה עצומה ובלתי סבירה ולהרבה יחידים לא יהיה חינוך. לעומת זאת חינוך ציבורי מעולה לכל ולו גם באותה רמה של החינוך הפרטי הטוב ביותר זול לאין ערוך. ישראל כבר בדרך לבזבוז. עשרות כן עשרות הרשתות הפרטיות לחינוך מהוות הוצאה לאומית אדירה והתוצאה בעיתית ביותר ומדברים על הרחבת ההפרטה של החינוך. כנ"ל רפואה, הדוגמה הטובה היא ההוצאה הלאומית הענקית לרפואה מופרטת בארה"ב והתוצאות לעומת קנדה, גרמניה, שוודיה ודנמרק. תחבורה ציבורית ופרטית אותו דבר ראה ציבור הנהנה מתחבורה ציבורית סבירה כמו בניו-יורק לעומת מי שכמו בלוס אנגלס נוסע במערכת מופרטת. למשל בחיפה למי שאינו יודע רכישת כרטיס מזכה בנסיעה במספר רב של אוטובוסים תוך שעה, או חופשי יומי בתל-אביב. מערכת הכי טובה לתחבורה ציבורית בתל-אביב תהיה זולה בהרבה מהסעה ברכב פרטי גם ליחיד, גם לציבור, חשוב על כבישים, חניה, זיהם אוויר, תאונות, ביטוח, דלק, השקעה במוסכים, הורדה של כל אחוז מהקומפלקס האדיר הזה תשפר את כל הכלכלה המקומית. אבל זה מנוגד לרצונם הכלכלי של האלפיון העליון וזה לא יהיה.
[להגיב לתגובה זו]
22 ביוני, 2008 בשעה 19:51
זה לא שאני לא מודע לבעיה. ביום שני מתחיל הבן שלי גן, בעלות של (תחזיק את עצמך) 1400 דולר לחודש. מצד שני, תוך מספר חודשים (אנחנו מקווים) נסיים תהליך של אישור סובסידיות שיוריד את המחיר למשהו שבין 10-0 אחוז מזה. נראה לי סביר לפתח מערכת דומה גם בארץ, כך שהורים בעלי הכנסות נמוכות עד בינוניות יוכלו לסבסד לפחות באופן חלקי את עלות הגן.
[להגיב לתגובה זו]
22 ביוני, 2008 בשעה 21:19
אבל יש מערכת של סבסוד פעוטונים על בסיס הכנסה בישראל….
[להגיב לתגובה זו]
23 ביוני, 2008 בשעה 6:28
דרומי: לא יצא לי להכיר יותר מדי את מערכת הסבסוד בארץ, אבל מהמעט שידוע לי, זה לא מתקרב לרמת וכמות הסבסוד שיש פה. אבל סביר שאתה יודע יותר ממני: מה יש בארץ?
[להגיב לתגובה זו]
23 ביוני, 2008 בשעה 10:18
Sir Simon: מרתק, אבל נשמע לי גם מחקר בעייתי משהו. אחרי הכל חינוך בגילאים האלה תלוי באופן חזק מאוד במקום המגורים ובמעמד החברתי של ההורים. בגילאים מאוחרים יותר אפשר למצוא הורים שמתאמצים מאוד לשלוח את הילדים שלהם לתיכון טוב באיזור מוצלח יותר של העיר, שלא לדבר על לימודים אקדמיים. בגילאים האלה אני חושב שהתופעה זניחה, לפחות עד כמה שידוע לי.
יכול להיות כמובן שאני טועה, ושהמחקרים הצליחו להביא בחשבון את כל ההטיות האלה, ואשמח לקבל מראה מקום אם יש לך (בעיקר כדי להוסיף אותו לרשימת הקריאה העתידית).
ברוך: ברמה העקרונית אני מסכים איתך, אבל נדמה לי שנסחפת. למערכת ממלכתית תמיד תהיינה המגבלות שלה ותמיד יהיו אנשים עשירים מספיק כדי לשלם כסף על מה שהמערכת הממלכתית לא מציעה להם. תורים ארוכים למשל הם כמעט הכרח בחלקים נרחבים של מערכת בריאות ממלכתית. נכון, מן הראוי שתורים כאלה לא יתקיימו, בטח לא כשמדובר בפרוצדורות מצילות חיים. אבל תור ארוך לרופא פה ולסת (סתם דוגמה שנכפתה עליי לאחרונה) הוא לא סוף העולם, והעובדה שיש מישהו עשיר מפיק כדי לשלם לרופא שיקבל אותו באופן פרטי היא לגיטימית (גם אם עצובה מעט לטעמך ולטעמי, וכל עוד הרופא לא מנצל את משאבי המערכת הציבורית לרווחיו הפרטיים). אבל כאשר אנחנו מדברים על חינוך עד לגיל ארבע אין מערכת ממלכתית בכלל, רק מערכת חלקית מאוד של מעונות מוכרים. המשמעות היא שלמערכת הפרטית שמתיימרת לענות על הצרכים אין כמעט שום דרישות מינימום שהיא נאלצת לעמוד בהן.
iod ודרומי: תשמעו, אתם מבלבלים את הציבור עם הכינויים שלכם, אני חושש שמי שנקלע לדיונים שכאלה במקרה דרך גוגל או איזה לינק מזדמן לא מצליח לקלוט מי זה דרומי ומי זה נדב.
נו, טוב, לא חשוב.
בכל מקרה, אני יכול להעיד שהסבסוד בישראל הוא מגוחך לעומת מה שדובי מציג. את הבת הראשונה הכנסנו למעון של ויצ"ו, שנינו היינו דוקטורנטים באוניברסיטת תל אביב (מה שמעמיד אותנו במצב שאמור להיות שקול פחות או יותר לזה של דובי). הגשנו בקשה לסבסוד וקיבלנו תשובה שלילית מוחלטת. אפילו לא הנחה של 10 אחוזים.
שלא לדבר על הנקודה הבסיסית שלי, אחוז הילדים שמצליחים להתקבל למעונות ויצ"ו\נעמ"ת, לפחות באיזור שלנו, הוא ממש לא מרשים.
iod: זה קצת דמגוגי מצדי, אני יודע, אבל עם הדולר של היום, המשפחתונים שבדקנו מסתובבים קרוב מאוד ל-1000 דולר לחודש, ובהם כמובן שאין אופציה לסבסוד.
דרומי: נו יופי, אחרי תגובה כזו, ועוד שלך, אנשים יחשבו שבעצם המצב בארץ הוא תקין.
[להגיב לתגובה זו]
23 ביוני, 2008 בשעה 13:21
טוב, קצת פרטים:
בארץ יש סבסוד למעונות ויצ"ו ונעמ"ת.
המעונות האלה לא משהו, בלשון המעטה – הרבה ילדים, מעט מטפלות וכו'.
המדינה משתתפת בשכר הלימוד בהם, בהתאם לרמת הכנסה ולקרטיריונים נוספים. טבלת ההשתתפות כאן.
מכיוון שאתם עצלנים, ואף אחד לא הולך לפתוח את הטבלה, קצת פרטים נוספים:
עלות שכר לימוד היא 1365 ש"ח לפעוט, 1793 לתינוק (השוו ל-1000$ ששחר מתאר ותקבלו סדר גודל של הפרשי הרמה).
הממשלה משתתפת החל מ-1035 ש"ח (להורים לתינוק שמרוויחים פחות מ-995 ש"ח לנפש). רמת התמיכה יורדת באופן הדרגתי ככל שרמת ההכנסה עולה. הם נפסקים ברמה של 4006 ש"ח לנפש (כלומר, במקרה של משפחה עם ילד אחד, הכנסה הגבוהה מ-12,018 ש"ח ברוטו של שני בני הזוג אינה מזכה בהשתתפות).
המידע שיש לי לגבי תפוסה הוא מ-1998, ולא ידוע לי על מידע חדש. סביר להניח שמאז המצב החמיר. קבלו בכל זאת:
בשנה ההיא היו במעונות היום 72,000 מקומות. מתוכם, 12,000 הם ילדים של משפחות מצוקה, ו-60,000 של אמהות עובדות. מתוכם, רק 65% מקבלים סבסוד כלשהו, ו-40% מקבלים סבסוד גבוה. כלומר – רק 6%(!) מהילדים קיבלו סבסוד כלשהו מהמדינה.
פעם הבאה, שלא תקראו לי 'אופטימי'.
פפפפפ
[להגיב לתגובה זו]
23 ביוני, 2008 בשעה 18:13
דרומי: חסר איזה נתון אצלך כדי להגיע ל-6%, מה היה מספר הילדים הכולל בגילאים המדוברים באותה שנה?
בכל מקרה, בדקתי את הטבלה כמו גם את מסמך ההנחיות, מסתבר, כפי שהנחתי מראש, שעובדת היותנו אקדמאים מנעה מאיתנו את הסבסוד. מעטים הם הדוקטורנטים שמועסקים במשרה מלאה וגם אז לא ברור מה ייחשב למספר השעות שבהן הם מועסקים (אם סופרים רק את שעות ההוראה הפרונטלית מדובר בלעג לרש), אבל בכל מקרה הם לא יתקרבו ל-40 שעות (את המחקר ודאי שלא סופרים) מה שהקפיץ אותנו כמה דרגות מעבר למה שההכנסה עצמה מכתיבה. באופן כללי כדאי לשים לב לעניין הזה, כי הנתונים שציטטת נכונים רק עבור משפחות בהן האם עובדת 40 שעות שבועיות.
[להגיב לתגובה זו]
23 ביוני, 2008 בשעה 20:35
דרומי, על גני נעמת וויצו דווקא שמעתי דברים טובים (לפחות באיזור תל אביב) אבל כשנולד נעם בדקנו את הטבלאות האלו והן כל כך לא רלוונטיות (לנו).
שחר כבר כתב שדוקטורנטים לא מועסקים במשרות מלאות ולכן הם לא ממש זכאים.
הבעיה השניה היא ש12000 שקל למשפחה של שלוש נפשות זה לא המון אלא מאפשר קיום סביר וצנוע (בטח בעיר) ובשיעור ההכנסה הזה כבר אין זכאות.
הבעיה השלישית (שחר הזכיר אותה בפוסט) היא שפשוט אין הרבה גנים כאלו ורשימת ההמתנה ארוכה מאין כמוה. באפריל כבר היו ההרשמות לשנת הלימודים הקרובה סגורות.
[להגיב לתגובה זו]
23 ביוני, 2008 בשעה 22:23
שחר – את הנתון הזה השמטתי, כי הוא לא נראה לי מאוד חשוב. כ-232 אלף.
[להגיב לתגובה זו]