גרמניה, אחרת
3 ביולי, 2008
לא חשבתי שזה יקרה לי. בסך הכל כנס קטן וחביב, עיירה נעימה עם מרכז עתיק יפה, מלון נוח על חשבון המארחים. לא חשבתי שהעניין הגרמני יעסיק אותי בכלל.
כבר הייתי כאן פעם, בגרמניה, לפני שמונה עשרה שנים, כמה חודשים אחרי שנפלה החומה, כמה ימים לפני האיחוד הרשמי. אולי הייתי צעיר מידי אז, אולי שטוף קצת יותר מידי בהתנגדות הזו לכל מה שנשמע לי כמו אינדוקטרינציה ציונית. אבל אתמול, אתמול זה קרה.
מישהו עולה על הרכבת, צעיר, נראה נחמד, לבוש אופנתי אבל לא יותר מידי, רק שהראש שלו מגולח, ויש לו פירסינג בגבה. בכל מקום אחר הייתי מנסה לנחש מה המוזיקה שהוא שומע באייפוד שלו, כאן אני תוהה מה הוא חושב עליי.
וכן, גם הזקנים ברכבת, מה לעשות, המחשבה הזו הקלישאית כל כך, איפה הם היו אז? מה הם עשו?
בלונדון אני תמיד מתרגש קצת לראות פאבים עם שלט שמזכיר את תאריך ההקמה שלהם מתישהו במאה התשע עשרה, זה משרה עליי איזו תחושה של נינוחות, של ביטחון. כאן לא, כל שלט כזה מזכיר לי שהמסעדה הזו פעלה גם אז, שקציני וורמאכט קפצו אליה לנקנקיה באפטר שלהם.
אז בערב אנחנו נפגשים, משהו לא ממש פורמלי בשביל לפתוח את הכנס. חם בחוץ, ולח, כאילו לא עזבתי את תל אביב עדיין (רק שבחדרים לא ממש שמעו על מיזוג אוויר), ואנחנו מתיישבים בחצר של בית-מרזח עם מבשלת בירה משלו, ומלצר מבולבל ונרגן עובר בינינו עם מגש עמוס בכוסות. כשכוסות הבירה מתחילות להתרוקן אני מוצא את עצמי נסחף, אני שואל את הסטודנטים הגרמנים שבשולחן שלי מה הם לומדים בבית ספר על מלחמת העולם השנייה, על השואה, על עלית הנאציזם, איך הם מתייחסים לתבוסה שלהם במלחמה. Never Again הם עונים לא, זה הלקח שלנו. ההפסד? אלה הנאצים שהפסידו, לא גרמניה. לומדים המון על מלמחת העולם השנייה, בהחלט, אבל אחריה מגיע קו שבר, ורק אז, הם מסבירים לי, מתחילה ההיסטוריה של גרמניה האמיתית.
Related posts:
3 ביולי, 2008 בשעה 22:37
and what do we study about ´48? not that it´s the same, but, truth be told, as long as Israel does not tell its children about its history in ´48, I feel that we cannot blame anyone else for not teaching their country´ts real history.
As an example, if I´m not wrong, in the US kids learn quite a lot about the discrimination against blacks, and about the lands that were stolen from the native Americans. I´m not saying we should be like the US (the US is a terrible country in many respects), but at least you have to appreciate the way they are teaching their history, even the ugly parts of it. The Germans do as well, if I´m correct. Which so-called democracy doesn´t? Israel.
Also, the synopsis for the Sickr service is hilarious. Do you think it can really sell? Can it do good things for people? Actually sounds reasonable after reading your post. If I had a grandfather I could ask him…
sorry for the English. No Hebrew on this computer.
[להגיב לתגובה זו]
3 ביולי, 2008 בשעה 22:47
אלעד: קצת כדי שלא ירגישו שאני תוקף אותם, קצת כדי לא להרגיש שאני תוקף אותם, וקצת כי אני באמת מאמין בזה, גם אני העליתי בשיחה של אתמול את אותה השוואה בדיוק.
הפוסט הזה לא מתכוון להתפלמס עם מערכת החינוך הגרמנית, בטח שלא להגן על זו הישראלית. הוא בא להעיר שלמרות כל מה שחבתי על עצמי, המגע עם גרמניה נשאר טעון מאוד עבורי.
ואחרי כל זה, אני חייב להגיד שבכל זאת, וכמו שכבר אמרת, אין באמת מה להשוות.
לגבי Sickr – אני משוכנע שזה יכול לעבוד, אבל לא בטוח שיש כאן פוטנציאל מסחרי רציני, לעומת זאת אם ארגון בריאות בינלאומי או אפילו משרד בריאות לאומי במדינה מפותחת וגדולה מספיק ייקח את זה על עצמו אני משוכנע שיש כאן פוטנציאל עצום להקפיץ את תחום הדיאגנוזה קדימה. המאמר של אנדרסון קיבל לא מעט ביקורות כי הוא מדבר על לזרוק לפח את התאוריה בתחומים מדעיים לטובת ניתוח סטטיסטי (שהוא כמובן מורכב מאוד ומבוסס על המון תאוריה, אבל ניחא), אבל רפואה בכלל, ודיאגנוזה בפרט, הן הרבה פעמים יותר אמנות ממדע, ודווקא כאן ניתוח סטטיסטי יכול להיות צעד בכיוון עבודה שיטתית ומדעית יותר.
[להגיב לתגובה זו]
4 ביולי, 2008 בשעה 0:50
עברתי חוויה דומה לפני מספר שנים. הייתי בכנס שהתקיים בטירה ששייכת לבישופ של אזור קלן. ביום הראשון נכנסתי לחדר וגיליתי שמעל המיטה שלי תלוי צלב ברזל כבד עם ישו (אבסטרקטי), ולצד המיטה היה מונח עותק של הברית החדשה בכתב גותי, כאילו יצא הרגע מהמכבש של גוטנברג. הנוכחות שלהם הפריעה לי מאד, אפילו אחרי שהחבאתי אותם בתחתית הארון. לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי "מי כאן צלב, ומי נצלב". מאוחר יותר נודע לי שהטירה שימשה כמטה הגסטפו המקומי.
חודשים ספורים לפני כן הייתי בכנס בסיציליה שהתקיים במספר מבנים עתיקים שהיו כנסיות והפכו למרכז לכנסי מדע. גם שם היו צלבים, ודמות הצלוב בחדר שלי היתה הרבה יותר ריאלסטית מזו שפגשתי מאוחר יותר בגרמניה. אבל בסיציליה זה בכלל לא הפריע לי, אלא נראה כמו חלק אותנטי מהתרבות המקומית.
[להגיב לתגובה זו]
4 ביולי, 2008 בשעה 5:07
מצחיק, בדיוק עכשיו נאלצתי לטוס בלופטהנזה ועוד לפני שידעתי כמה צר המקום ודחוס הייתה לי מין הרגשת בטן – אני ממש לא רוצה לטוס איתם.
עכשיו אני בארגנטינה – חושב כמוך על זה שהמילים והמקומות החדשים נאים, אבל הטעם לא משהו כשאני חושב על בן השלוש וחצי בבית.
{נעים מאוד, אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני כותב כאן}
[להגיב לתגובה זו]
4 ביולי, 2008 בשעה 10:50
זוכרת את התחושות האלו. בעיקר זוכרת יד זכרון "לבנים שנפלו" במלחמת העולם השניה בכפר קטן ליד היידלברג.
[להגיב לתגובה זו]
4 ביולי, 2008 בשעה 11:20
אם כבר מדינות אחרות, אז יש לי גם הונגריה אחרת.
בבודפשט.
הסניף של מקדונלדס באחת הכיכרות המרכזיות של בודפשט היה סניף של הגסטפו ובקומה השניה שלו (קומת המרתף בה יושבים?) רצחו בני אדם.
בתיאבון!
[להגיב לתגובה זו]
4 ביולי, 2008 בשעה 17:26
Interesting. I got a different impression in my visit to Germany some 5 years ago.
Obviously, I was thinking about the grandparents of the students I was drinking with but they seemed to know a great deal about jews, the holocaust and the never again.
I happened to be there on the reunion day and the celebrations were minor. I asked them about it and they told me that I should understand that post-war germany tries to avoid national celebrations extravaganza.
It might be the 5-6 years between our visits or the ppl we met. I don't know.
[להגיב לתגובה זו]
4 ביולי, 2008 בשעה 18:23
חזי, כרמית, אביכד: נו כן, לא נצליח לברוח מזה.
ק"ב: ברוך הבאף נעים בהחלט. דווקא בטיסות של לופטהנזה עוד לא הרגשתי את זה.
אורן: מה נהיה עם האנגלית בתגובות כאן?
בכל מקרה, גם אני שמעתי דברים דומים מאוד. הם סיפרו גם על זה שפעם גרמנים לא היו מעזים להניף דגל במשחקי כדורגל של הנבחרת, אבל טענו שהרבה מאוד השתנה בשנים האחרונות כשהדור שגדל עם גרמניה מאוחדת הגיע לבגרות.
בכל מקרה, אני מאמין שהם אכן לומדים הרבה על הנושא, כפי שהם אמרו לי. אבל אז ניסיתי להבין נקודה נוספת. תהיתי איך מתייחסים להפסד במלחמה, איך מתייחסים לזכרם של בני משפחה שנפלו במלחמה? ואז קיבלתי את התשובות הבעייתיות באמת. כמו שכתבתי, למרות המחוייבות שלהם ל-Never again, הם חייבים, כדי שיוכלו לחיות עם העבר למתוח קו ברור מאוד שרק אחריו מתחילה גרמניה האמיתית.
נ.ב. חשבתי גם שמעניין מאוד להבין את ההקשר שבו הם לומדים על הנאציזם בניגוד לזה שלנו. הם הרי לא לומדים ולא ממש אמורים ללמוד על גלגולי האנטישמיות מהמן דרך האינקוויזיציה הקתולית ועד לנאציזם.
[להגיב לתגובה זו]
4 ביולי, 2008 בשעה 19:35
ק"ב, אני דווקא הכי אוהב לטוס עם לופטהנזה. לא חשוב לאן, העיקר שיהיה עם לופטהנזה. השרות הכי אדיב, המוזיקה הכי טובה, אפילו האוכל לא רע. ודרך אגב, שלא יהיה ספק – נהנתי מאד מהביקורים שלי בגרמניה. אבל באמת אי אפשר להתחמק מהתחושות האלה מדי פעם.
[להגיב לתגובה זו]
6 ביולי, 2008 בשעה 12:48
חזי: אני איתך.
בגרמניה נעים לי מאד. זאת נראית לי המדינה שהכי סביר לא להיתקל בה בביטויי אנטישמיות, פשוט בגלל שיש מודעות גבוהה וחוקים נוקשים. יש אנטישמים בגרמניה כמו בכל מקום בעולם, אבל אם לא אסע לאף מקום שיש בו אנטישמיות, אצטרך להישאר בתל-אביב.
חשבתי שהלקח של השואה הוא שלאומנות ופאשיזם, בשיתוף עם שנאה גזענית, עלולים מהר מאד להתפתח ולהסלים לרצח-עם. ואכן צריך להיות מודעים לזה. הבלקן סבל מהתופעה הזאת בדיוק, ונראה שהעולם לא למד למנוע את זה. באופן כללי, לדעתי מה שיצר את השואה הוא הרבה יותר לאומיות ופאשיזם מאשר גזענות. לצורך זה, אני חושב שהעולם המערבי, או לפחות חלקים מסויימים בו, מנסים להתפשט ממטען הלאומנות. זה קשה, וזה לדעתי אחד מהאתגרים החשובים שהאנושות עומדת בפניהם.
[להגיב לתגובה זו]