מדיום, מסר
9 ביולי, 2008
לא כל כך מזמן הפניתי בגם-שם לפרק הראשון (או בעצם ההקדמה) של 17, ספרו הממשמש ובא של ביל דראמונד. מרגע שגונבה לאוזניי השמועה על ספר חדש של דראמונד, ועוד אחד שיעסוק במוזיקה, ידעתי שאחכה לו בקוצר רוח. אחרי שקראתי את ההקדמה הציפייה נעשתה דרוכה אף יותר, אבל מצד שני מצאתי את עצמי מבולבל. הנה הפיסקה החשובה ביותר (אבל רבאק, לכו לקרוא את הכל).
The very urge to make recorded music is a redundant and creative dead-end, not even an interesting option, fit only for the makers of advertising jingles, ring-tones and motion picture soundtracks. The sheer availability and ubiquity of recorded music will inspire forward-looking music-makers to explore different ways of creating music, away from something that can be captured on a CD, downloaded from the internet, consumed on an MP3 player; and the very making of recorded music will seem an entirely two-dimensional 20th-century aspiration to the creative music-makers of the next few decades. They will want to make music that celebrates time, place, occasion. There may be those that want to keep the craft of recorded music alive but we will think of them in the same way as we now think of those who work with bygone art forms, irrelevant in tomorrow’s world.
לקח לי לא מעט זמן להתמודד עם הטענה הזו, לעכל אותה, ובסופו של דבר לקבל אותה בברכה. בינתיים המשכתי לחשוב על זה, והפוסט התחיל להיכתב. ואז ראיתי את הפוסט הזה של דן בורנשטיין מליבריסטאן. בפיסקה השנייה שלו כותב בורנשטיין
מתברר שמתחת לאפנו המערבי, שעדיין מריח בעיקר את העולם הספרותי הישן ותוהה מה יעלה בגורלו – בסין כבר נקבעו בתחום הזה עובדות חדשות, שבוודאי תהיה להן השפעה מרחיקת לכת גם על מדינות אחרות. כבר עכשיו מחזיקה שאנדה בבעלותה שלושה אתרי ענק, שהם למעשה רשתות חברתיות שמבוססות על תוכן גולשים ספרותי. ביניהן נמצאת הפלטפורמה הספרותית הגדולה בסין, Qidian.com, עם 20 מיליון חשבונות רשומים ו-220 מיליון עמודים נצפים מדי יום. וכל זה מוקדש בלעדית לכתיבה ולקריאה של סיפורים.
לרגע חשבתי, קיוויתי ופחדתי שהמהלך הסיני שבורנשטיין מדבר עליו הוא המקבילה הספרותית של מה שדראמונד חושב עליו במוזיקה. המשך הפוסט מגלה מהלך מהפכני הרבה פחות ממה שחשבתי, ועדיין מעניין. בבסיסו נמצא הרעיון לקבץ טקסטים מאתרי תוכן גולשים ספרותיים של החברה ולהוציא אותם כספרים (יש שם גם סיפור מורכב ומעניין יותר לטעמי בדבר עלילות של משחקי וידאו).
את הויכוח החבוט בין חברות התקליטים לבין מורידי הקבצים כולנו מכירים יותר מידי טוב. אם הקינדל של אמזון יצליח לעשות מה שאף ספר אלקטרוני לא הצליח לעשות לפניו סביר להניח שנראה את הויכוח הזה משתכפל גם לזירה הספרותית. אבל ביל דראמונד תמיד יודע יותר טוב מכולנו, והוא טוען שהויכוח הזה מיושן ומיותר, איזו התנצחות אחרונה על סיפונה של טיטאניק תרבותית.
הוא צודק, כמובן.
אחד היתרונות הברורים והמיידיים לדיגיטציה של המידע היה הפשטות הבלתי נתפסת של שכפול מידע שהיא מאפשרת. שיר, סרט, סיפור, ציור, כולם הם רק רצף של ביטים שקל מאוד להעתיק ממקום למקום, בלי לפגום במקור, בלי לאבד מאיכותו, ובעלות מגוחכת כמעט (שרק נעשית מגוחכת יותר מיום ליום). הראשונים ליהנות מהיתרון הזה היו יצרני המדיה (להבדיל מיצרני התוכן), שחסכו לעצמם עלויות ייצור. אבל ככל שהעלות נעשתה מגוחכת והנגישות לאמצעי שכפול נעשתה נחלת הכלל, התחילו גם צרכני התוכן ליהנות ממנו. אז קיבלנו את הקרב האינסופי הזה שבצידו האחד יצרני מדיה, ובצידו השני צרכני תוכן. אבל הגורם השלישי במערכת הזו, אולי החשוב מכולם, נשאר בצד – יצרני התוכן (למעט כמה פרסומות עם זמרים שמתחננים בפנינו לא לקנות צרובים). מה שמעניין ומאכזב בכל הקרב הזה הוא שהוא ממשיך לקדש את הפורמט הסגור, המוקלט מראש. הצד החתרני לכאורה של המאבק הוא זה שרוצה להוריד כל שיר שהוקלט אי פעם לנגן ה-mp3 שלו, עכשיו, ובחינם.
פה ושם אפשר היה להיתקל בכמה מאבקים צדדיים מעניינים יותר, על זכויות יוצרים, על סימפול של קטעים ישנים, או על יצירה של מאשאפים, ועדיין הכל נסוב סביב אותו מלאי מוגבל של קטעי מוזיקה מוקלטים, השימוש ההוגן בהם, והדרך שבה נצרוך אותם.
עם עוצרים לחשוב על זה מעט, הרי שמדובר ברעיון כמעט מגוחך. מוזיקה מוקלטת היא בסך הכל מדיום צעיר מאוד, אפילו דפי תווים (שהם הגירסה המוקדמת יותר של האפשרות לשכפל מוזיקה) צצו מאות או אלפי שנים אחרי שהאנושות התחילה לייצר ולצרוך מוזיקה. גם בתחום הספרות כדאי לזכור שהרומן, הפורמט שניצב היום במרכז כל ויכוח על עתיד הספרות, הוא בסופו של דבר המצאה מודרנית. כדאי גם לזכור שמעט מאוד טקסטים נשמרו ללא שינוי לפני המצאת הדפוס. ואף על פי כן אנחנו מגוננים עליהם, על הרומן ועל המוזיקה המוקלטת כאילו בהם הגיעה יכולת הביטוי של התרבות האנושית לידי מיצוי.
אבל המוזיקה המוקלטת והספר המודפס הם בסך הכל תוצאות של אילוצים. קל מאוד לעלות לאוטובוס עם האייפוד נאנו החדש שלך או עם מהדורת כיס של Cloud Atlas, קל מאוד לשים דיסק עם הקלטה מושלמת של הפילהרמונית של ברלין במערכת המשוכללת שלך, או לדפדף בנחת המהדורה המוערת של כל סיפורי שרלוק הולמס. הרבה יותר מסובך לעלות לאוטובוס עם חמש עשרה להקות שינגנו שירים מהרפרטואר שלהן לבחירתך, או עם מספר סיפורים צמוד. אז מסתפקים בעותק המשוכפל. אילוץ, כאמור.
רק שהאילוץ הזה הולך ומאבד מהתוקף שלו. כל הדיבור על “מהפכת המידע” עושה לא מעט עוול לעידן שאנחנו חיים בו. הגדולה של גוגל היא לא בעצם היכולת להחזיק כל כך הרבה מידע כל כך נגיש לכל כך הרבה אנשים, אלא ביכולת הנוספת, להבין את המידע הזה ולנתח אותו. בדיוק באותו אופן מגוחך לחשוב שהתרומה של מחשבים לעולם המוזיקה תתמצה ביכולת למלא את האייפוד שלכם.
כן, לכולנו ברור שמחשבים הם כלי עזר מצויין ליצירת טקסטים ומוזיקה, ועדיין, אנחנו מקבלים כמובן מאליו את העובדה שבסוף התהליך הזה יש מוצר מוגמר. את המוצר הזה אפשר עכשיו לארוז ולמכור, או להוריד ולהפיץ. אבל מרגע זה הוא יישאר ללא שינוי. לא חבל?
נסו רגע לחשוב על הדרך שבה אתם קוראים בלוגים, נפלתם על קישור מעניין, נחתתם בפוסט אקראי, יכול להיות שהוא כבר ישן למדי, גמרתם לקרוא אותו, אולי היו גם כמה תגובות. מה הלאה? אפשר ללחוץ back, או לסגור את הלשונית וגמרנו. אפשר, אולי, למצוא רשימה של פוסטים קשורים בתחתית, אפשר להקליק על ההדר ולראות את הפוסט העדכני ביותר, אפשר לנדוד בין תגיות, אפשר להתחיל לסרוק את הבלוג כרונולוגית, קדימה או אחורה, אפשר לעבור לעמודים הקבועים שלו. בטח עוד יהיו כמה קישורים מעניינים בדרך.
עכשיו נסו להשוות לדרך(נניח לתוכן כרגע) שבה אתם קוראים ספר או שומעים שיר. משעמם קצת, לא?
לכן הרעיון לקחת קטעים מבלוגים ולהוציא אותם כספר נראה לי מגוחך. הכיוון צריך להיות הפוך. האמנות החדשה צריכה להיות דינמית, היא לא אמורה לספק לנו פגרים צפודים של טקסט, צליל ורעיונות, היא צריכה להיפתח בפנינו, לתת לנו לבחור את הנתיב שלנו בתוכה, להגיב אלינו. אני רוצה שהנגן שלי יזהה את התיפוף העצבני שלי על הרגל תוך כדי האזנה, ויוסיף רצועת תופים לקטע שאני שומע, אני רוצה שהוא ייצר לי ביצוע של הסמית’ס(בעברית כמובן) ל”נער” של פונץ’. אני רוצה שגם הספר שלי יגיב, אני רוצה עמוד אודות לכל דמות שיתעדכן בהתאם למה שכבר ידוע לי עליהן, אני רוצה לבחור אחרי איזו דמות לעקוב ואיזו דמות לזנוח בשעמום ובמיאוס.
לא, זה לא אומר שהמחשב יחליף את הסופרים או את המוזיקאים, זה רק אומר שהכישורים שיידרשו מיוצרים יהיו שונים מאלה שאנחנו מכירים היום, ממש כשם שיש מעט מאוד קשר בין הכישורים של סיד וישס לבין אלה של מוצארט או אפילו בין הכישורים של עמוס עוז לבין אלה של אובידיוס.
יום אחד, לא כל כך רחוק, זה יקרה, וכל מיני אנשים חשובים בעיני עצמם יזעקו משהו על קץ התרבות. אל תאמינו להם.
Related posts:
9 ביולי, 2008 בשעה 16:36
"אני רוצה שגם הספר שלי יגיב, אני רוצה עמוד אודות לכל דמות שיתעדכן בהתאם למה שכבר ידוע לי עליהן, אני רוצה לבחור אחרי איזו דמות לעקוב ואיזו דמות לזנוח בשעמום ובמיאוס".
רשמתי. אני עובד על זה
[לא בדיוק אבל בערך].
ועכשיו באה תגובה ראשונית ואמוציונלית משהו: הבעיה איתנו, צרכני התוכן היא שאנחנו שטחיים באופן יחסי. כלומר אני יכול לרצות להוסיף רצועת תופים לקטע אותו אני שומע רק שכשומע הדיוט חסר לי אותו שאר רוח שגרם ליוצר המקורי (והמוכשר) לכתוב איזון מסויים בין תפקידי הכלים (ברור, יש גם את עניין הפרשנות, לגיטימי לכשעצמו, וכך מנצחים מובילים ביצועים שונים של אותה יצירה, אבל המנצח הוא מקצועי לעילא – הרבה יותר מהמאזין הממוצע.
היוזמה הסינית, ובכלל – העברת ה"ייצור" לצרכנים יוצרת רעש אין סופי ומעט מאוד איכות. ע"ע ישראבלוג, נענע, וואלה, טוקבקים בטמקא (או בהארץ).
אני דווקא צופה חזרה להופעות חיות. לדברים שקורים כאן ועכשיו ולא ממש ניתנים לשיעתוק, כמו הסאונד החם של אולם הקונצרטים או האנרגיה בהופעה. קבצי המוזיקה יהיו חינם ויהיו רק הפרומואים – ההזמנה להופעה.
(זה אגב משתלב מצויין עם חזרה מהפרברים לערים והרבה עבודה מהבית – אילוצי דלק וסיגנון).
[להגיב לתגובה זו]
9 ביולי, 2008 בשעה 19:01
אורן: אם זה לא היה ברור, אני רחוק מלהתלהב מהמהלך הסיני, וכמו שכבר הערתי, בהקשר הנוכחי הרבה יותר מעניין אותי אספקט משחקי המחשב שלו מהיוזמה המפוקפקת למדי לאגד קטעי בלוגים בספר.
אני גם חושש שלא הובנתי עד תום, למעשה חששתי גם תוך כדי כתיבה אבל הפוסט התארך לו והחלטתי שמספיק. אני לא רוצה להחליף את המלחין או את הסופר במאזין או בקורא. אני רוצה מספר סיפורים צמוד בתוך הקינדל שלי. נסה לחשוב על הדינמיקה של סיפור כשהוא מסופר על ידי מספר סיפורים אל מול הדינמיקה של קריאתו בספר. מספר סיפורים טוב יכול, וצריך, להגיב לקהל שלו. אם הקהל מתעקש להתעניין באספקט שולי של הסיפור הוא יכול לנצל את זה, לפתח את האספקט הזה, ובאמצעותו לגרור את הקהל אל הסיפור המרכזי שהוא רוצה לספר, תוך כדי, סביר להניח, גם הסיפור המרכזי יכול להשתנות. גם כשדיברתי על תוספת של רצועת תופים לקטע שאני שומע חשבתי יותר על שחזור הדינמיקה של הופעה חיה, כזו שבה הנגנים יכולים להרגיש את הקהל ולהגיב אליו, התגובה לא אמורה להיות ריצוי מיידי ופשוט של כל מאוויו, בדיוק בגלל זה יש הבדל בין יצרני התרבות לצרכניה, ואת הפער הזה אני ממש לא מתכוון למחוק.
תמשיך לעבוד על זה, אני מחכה.
[להגיב לתגובה זו]
9 ביולי, 2008 בשעה 19:28
נדמה לי שבגלל המדיום, המטרה/הנאה/תועלת בשמיעת סיפור ממספר סיפורים היא שונה מקריאה של ספר. אולי אני קצת מקשקש כאן אני ממש לא מבין בכל הקטע של מספרי סיפורים, אבל אני חושב שמספר סיפורים מספר סיפור קצר יחסית עם מסר לא מאוד מורכב אבל אפקט מיידי ומאוד חזק על השומע. בקריאת ספר אני עושה את זה לאט, נותן לדברים לשקוע, מבין חלק מהרבדים רק אחרי שבוע או חודש וכו'.
כשאני חושב על זה עכשיו – מה שאתה מציע הוא מאוד מעניין ובאמת לא הבנתי אותו. אתה מציע ליבא את אפקט 'מספר הסיפורים' אל הקריאה הנינוחה והארוכה, כלומר לוותר על המיידיות אבל לאפשר את הגמישות.
הבנתי נכון? כי זה באמת נשמע רעיון פנטסטי (תרתי משמע).
[להגיב לתגובה זו]
9 ביולי, 2008 בשעה 19:36
מטבע הדברים, מובן מאליו שאין לי מושג מה בדיוק אני מציע. אנחנו הרי עוד לא שם, אבל נראה לי שאנחנו בדיוק בתקופה שבה אפשר להתחיל לחשוב על הכיוונים האלה.
חייב לצאת מכאן עכשיו, אבל נראה לי שאמשיך את התשובה שלי אחר כך.
[להגיב לתגובה זו]
9 ביולי, 2008 בשעה 22:44
אני לא רואה איך המעבר למדיום חדש ישנה את התכונות הנדרשות מסופר. (ואני בכוונה הולך על הסופר, כי אני לא מבין בעצם מה מוזיקה עושה לאנשים; ובפרט, מה נדרש ממלחין). הרומן הוא אמנם ז'אנר חדש, אבל בעיני, כותב רומנים מוכשר אינו שונה מהמשורר האפי מאות שנים לפניו, או ממספר הסיפורים מול המדורה הקדום אף יותר. התכונות הנדרשות לו הן היכולת להבין את העולם מסביבנו, ולנסח אותו עבורנו במלים. זה לא השתנה, ואין סיבה שישתנה. מחשבים, למרות ההתקדמות שלהם ביכולת הלחנה, לא קרובים אפילו להבין, לא כל שכן לספר סיפור. אז לא הבנתי למה אתה חושב (חושש?) מההשפעה של מדיה חדשה דווקא על הספרות.
[להגיב לתגובה זו]
10 ביולי, 2008 בשעה 1:16
בהקשר של המעבר ממדיום אחד למשנהו, מעניין למשל להסתכל על "הבלוג" של הבלוגרית המתקראת "קורינה הסופרת" (יש לה בלוג ברשימות, אין לי כוח לחפש אותו) שהוציאה כספר קטעים מתוך הבלוג שלה, כולל הטוקבקים לפוסטים.
מעבר לגימיק המקורי והמעניין שבדבר, אני חייבת להודות שרפרוף מהיר בספר שעמד על השולחן בסטימצקי לא ממש עורר את העניין שלי.
מצד שני, גם הבלוג שלה (שלמיטב הבנתי הוא בלוג "נחשב" ו"איכותי" וכו') לא ממש עשה לי את זה, אז ייתכן שזו בכלל בעיה שלי ולא של המדיום.
[להגיב לתגובה זו]
10 ביולי, 2008 בשעה 3:05
וואו. זה קצת לצאת מהמערה מה שאתה אומר (טוב, מה שדראמונד אומר) על עתיד המוזיקה. מסנוור, מפחיד, ומזמין חזרה מבוהלת למדיה פלייר. אבל הו-כה-מגניב.
לאור זה, באמת נראה אבסורדי למדי שעד עכשיו הדיון ב"מוזיקה החדשה" עוסק בעיקר באופן השיווק שלה, ולא בתוכן.
אותי, בכל אופן, זה מרגש הרבה יותר מאשר פיצוח הגנום האנושי או דברים בסגנון.
[להגיב לתגובה זו]
10 ביולי, 2008 בשעה 12:56
אורן: אני חושב שהדבר הכי קרוב לחזון של מה שאני מדמיין הוא הספר ב-The Diamond Age של ניל סטיבנסון.
אורן 2: מובן שהכישורים שאתה מדבר היו ויישארו הדרישות הבסיסיות ביותר מכל סופר, אבל אלה רק דרישות הקדם, ואני בהחלט חושב שיש הבדלים משמעותיים בכישורים הנוספים בין מחבר רומנים לבין מספר סיפורים. אני מאמין שהמדיה החדשות מאפשרות צורות חדשות של קריאה, אבל עדיין לא נמצאה הדרך ההולמת לנצל את האפשרויות האלה, ואני מחכה בקוצר רוח לנסיונות שיבואו.
ינון: כמו שרמזתי, הטקסט של דראמונד ממש הפחיד אותי למשך כמה ימים, אבל אז התחלתי להתרגש ממנו, כמו מפיצוח הגנום.
[להגיב לתגובה זו]
10 ביולי, 2008 בשעה 14:12
תודה על פוסט מעניין. יחד עם זאת, כל האורקלים הללו רחוקים מאד מלהרשים אותי. הם אכן מפגינים גמישות מחשבתית מצד אחד, אולם הם חוטאים בתפיסה מאד מאה -19-ימית של מדע, מה שנודע בפילוסופית הפרוגרס. הרעין עצמו פשוט מאד וקשור קשר אמיץ לתיאורית האבולוציה: מערכות הולכות ומשתכללות, חותרות (ממש ברמה של טאלוס) לעבר רמת מורכבות גבוהה יותר ויותר. הידע המדעי שהצטבר מאז אותה מאה הוכיח כי ברוב המקרים פרשנות זו אינה נכונה. נזנק קדימה לימינו אנו ולטענה המועלית בפוסט זה: בדיוק כמו שהזכרת בעצמך – ישנם אילוצים על המערכת – אילוצים אלו באים לידי ביטוי ברמות ארגון רבות – והם משרתים מטרה נחוצה. שינוי אפשרי בתוך אותם אילוצים ושינויים אלו הם אותם מהפכים שאתה דיברת עליהם בעצמך. מה שדראמונד מתאר הוא בעיני שבירה של אותם אילוצים בסיסיים, תופעה שאינה בגדר האפשרי. מעניים ומאתגר להפוך בה, אך היא נשארת בגדר קוריוז בלבד. ברור שהייתי שמח אם הנגן שלי היה יודע לתת אוטומטית כיסוי ברייקור לטום וויטס, אבל הבעיה היא, שברגע שהוא ידע לעשות זאת (ובדיוק באופן אליו כיוונתי) הוא יהיה חכם ממני, גרסא טובה יותר ומוכשרת יותר של עצמי. וזה לא ממש עתיד שאני שש לקראתו.
[להגיב לתגובה זו]
10 ביולי, 2008 בשעה 16:18
ערן: אילוצים תמיד היו ותמיד יהיו, ובכל תקופה צריך לעבוד עם האילוצים הקיימים. הטענה שלי (ושל דראמונד) היא שאחד האילוצים המרכזיים שאנחנו מכירים, דהיינו ההכרח לצרוך מוצר מוגמר, עומד לאבד חלק ניכר מהרלוונטיות שלו. זה לא אומר שלא יישאר אילוצים אחרים, ושאמנים ייאלצו ללמוד לעבוד איתם.
אני מנסה לעבוד עכשיו על פוסט שיכלול כמה דוגמאות שהן ממש לא בגדר חזון אוטופי ופנטסטי, ושאת חלקן אפשר לממש כבר היום. בכל מקרה, אם ניצמד רגע לדוגמת גרסאות הכיסוי, אני מאמין שקל מאוד לייצר היום תוכנה שתוכל באופן סביר פלוס לקבל כקלט קובץ של שיר מוקלט ולפלוט אותו מעובד כך שיישמע כאילו זמר אחר שר אותו ונגנים אחרים מלווים אותו. עם קצת עבודה זה יכול לצאת באיכות טובה, ועכשיו כל מה שנשאר זה ללמד את האייפוד שלך לעשות את זה. בשלב הבא יש לך בנגן ארכיון גדול של שירים וארכיון קצת קטן יותר של מבצעים, ואתה משחק איתם כרצונך.
[להגיב לתגובה זו]
10 ביולי, 2008 בשעה 16:43
אני לא משוכנע שגרסאות הכיסוי הן עניין כל כך פשוט. כלומר אני מסכים שאפשר ליצור תוכנה שתמיר את הקול של הזמר בקול של זמר אחר ותיתן גם ליווי שונה – משהו מעין החלפת הסגנון באורגן חשמלי, אבל ככה זה ישמע – כאילו עשית איזה טריק מסונתז באורגן חשמלי.
אני דווקא חובב גירסאות כיסוי. אם אני מסתכל על הקאברים של טורי איימוס או של פטי סמית לרוק-סטנדרטס או על ביצועים שונים לג'אז סטנדרטס, אני מוצא שם יצירתיות ופרשנות ברמה ובצורה שמחשב לא ממש יכול (עדיין) לחקות.
[להגיב לתגובה זו]
10 ביולי, 2008 בשעה 17:43
אורן: אני משוכנע שיכולות העיבוד של היום יכולות לייצר הרבה יותר מטריק מסונתז של אורגן חשמלי, ומאמין שאנחנו ממש לא רחוקים מהיום שבו גירסאות כיסוי שכאלה יוכלו להישמע מצויין.
[להגיב לתגובה זו]
18 בנובמבר, 2009 בשעה 13:11
[...] הייצור התרבותי: שני פוסטים ותיקים מהבלוג האישי שלי: מדיום, מסר ומדיום, מסר, [...]