נסיכות מהגיהנום
אם אין לכם ילדים בגיל המתאים סביר להניח שלא שמתם לב.
בעצם קבלו תיקון – אם אין לכם בנות בגיל המתאים סביר להניח שלא שמתם לב (לי יש בת בגיל המתאים ובכל זאת לקח לי לא מעט זמן לגלות).
אבל בזמן שלא שמתם לב הלך ונבנה כאן בשנים האחרונות אחד המותגים המפלצתיים וטורדי המנוחה ביותר שאני מצליח להעלות על הדעת – נסיכות דיסני.
אולי, כמוני, שמתם לב לפופולריות מחודשת של דמויות דיסני נשכחות, ראיתם קצת יותר ילדות צעירות בתחפושות שלגיה וסינדרלה בפורים האחרון. סביר להניח שלא ממש ייחסתם חשיבות לתופעה הזו.
אבל מאחורי הפופולריות המתחדשת הזו מסתתר צעד מבריק, גאוני, ובעיקר מצמרר בציניות שלו לטעמי של מיתוג מחדש.
מישהו בדיסני נחרד בשנת 1999 מהצניחה במכירות, ואנדי מוני, האיש שהיה אחראי להצלחה של מותג בעייתי אחר, נייקי, גוייס כדי לפתור את המצוקה. אחד הצעדים המרכזיים של אותו מוני התבסס על ההבנה שלדיסני יש ביד כמה נכסי צאן ברזל שדורות של ילדים ובעיקר של ילדות גדלו עליהם, ילדות שהן היום אמהות עסוקות ואפילו סבתות דואגות עוד זוכרות לדיסני את סרטי שלגיה, סינדרלה, היפהפיה הנרדמת, היפה והחיה, בת הים הקטנה, פוקהונטס, אלאדין ומולאן. שבעה מתוך שמונת הסרטים האלה מעמידים במרכזם דמות נשית, נסיכה, או לפחות אחת שמסיימת את הסרט כנסיכה כשהיא מוצאת לה נסיך להינשא לו (מאלאדין חולצה נסיכה שאינה הדמות הראשית בסרט – יסמין).
אבל למוני היה ברור שאין טעם להשקיע מאמץ בהחזרה לחיים של כל אחת מהנסיכות האלה בפני עצמה, לא כשאפשר לאגד את כולן תחת מותג-על שיצליח לחסוך הוצאות מצד אחד ולפתוח אפשרויות לניצול ציני ומהיר מצד שני, וכך נולד Disney Princess.
במחי החלטה שיווקית אחת, ומסע פרסום אינטנסיבי, נולדו להם כותרי DVD שמפגישים את הנסיכות השונות זו עם זו, דיסקים עם שירים מקוריים מפי הנסיכות, ובעיקר אינספור מוצרים נלווים שמגיעים מראש בסדרות של שמונה (בקרוב, כך אנו מתבשרים, תצטרף נסיכה תשיעית למשפחת המותג, ועוד שתיים כבר מחכות לתורן). אתם מוזמנים לסור לויקיפדיה כדי להתרשם מאריזות מעוצבות של הבובות זו לצד זו (את הלקח של דודו גבע למדתי, תמונות לא תמצאו כאן). ילדות קטנות, כאלה שספק רב אם תעמודנה בצפייה בסרט המקורי של היפהפיה הנרדמת או של שלגיה מבלי להיתקף בבעתה (שלא לדבר על האגדות המקוריות והאכזריות) יודעות שסט בובות הבארבי הנסיכותי שלהן לא יהיה שלם עד שתצטרף אליו אחרונת הנסיכות.
דיסני, גם וולט עצמו, ובעיקר התאגיד שהשאיר אחריו, תמיד ניצבו בחזית בכל הנוגע לדרכים יצירתיות להגיע אל ארנקיהם של הורים, ואף על פי כן הצליחו לשמר גם חזות של תום וניקיון בעיקר לדמויות שמאוגדות היום תחת מותג הנסיכות.
תודה רבה לך אנדי מוני על שהצחלת. עכשיו גם שלגיה, סינדרלה והיפהפיה הנרדמת הן מהרעים.
שני דיסקליימרים קטנים לפני סיום:
- כל האמור לעיל לא מנע ממני בעבר, ויש להניח שגם לא ימנע ממני בעתיד לרכוש אי אילו פריטים של המותג הנורא הזה.
- תשאלו, ובמידה לא מבוטלת של צדק, מה ההבדל בין נסיכות דיסני לבין JLA שך DC (או כל קרוס-אובר אחר בעולמות הקומיקס של DC ושל מארוול). בהיסוס רב אענה שאכן לא ממש בטוח שיש הבדל, אבל איכשהו DC ומארוול הצליחו ליצור אצלי את האשליה של התפתחות טבעית ומתבקשת בעוד דיסני מעוררים בי תחושת קבס בלתי נשלטת.
Related posts:
5 באוג', 2008
5 באוגוסט, 2008 בשעה 12:23
הנקודה היא שדסני, לצד היותם מכונת שיווק משומנת הם גם (או לפחות היו) חברת הפקת סרטים מעולה.
הקלסיקות שלהם הן, איך לומר, קלסיקות. שלגיה – המקורי – הוא אחד הסרטים המועדפים על הילדים (הרלוונטיים) שלי (5 ו-3). הקטן קצת פחד בהתחלה (דווקא מהציד, ולא מהמכשפה), אבל הם מאוד אוהבים את הסרט הזה, ואפילו קוראים לו 'שלגיה המצחיקה'. ואני מבין אותם – זה פשוט סרט טוב, במיוחד ביחס לאופציות האחרות דוברות העברית. עשה אותו מישהו שמבין בקולנוע, ורואים את זה. שני הסרטים האחרים של דיסני שאנחנו מחזיקים – פיטר פן וסינדרלה – הם לא באותה רמה, אבל גם הם מתבלטים מעל ממוצע הקלטות דוברות העברית.
מצד שני, אתה צודק בכל מילה לגבי מכונת השיווק המשומנת.
האם אפשר להפריד בין הסרטים לבין מכונת השיווק? לא ממש. אבל אפשר לצמצם את החשיפה של הילדים.
[להגיב לתגובה זו]
5 באוגוסט, 2008 בשעה 12:38
i guess it is just a period in time, soon they'll get over it.
it is your duty to give your kids (girls, right?) some more alternatives.
anyway good luck
[להגיב לתגובה זו]
5 באוגוסט, 2008 בשעה 14:44
והנה עוד כמה סיבות טובות לשנוא את הנסיכות הנתעבות האלה:
http://www.thenation.com/doc/20071224/ehrenreich
כבר עדיף דורה.
[להגיב לתגובה זו]
5 באוגוסט, 2008 בשעה 15:42
דרומי: צודק כמובן, ובדיוק בגלל זה הנסיכות האלה מרגיזות אפילו יותר.
efyska: אני משוכנע שיהיה בסדר, תודה.
מרמיט: תודה על הקישור, אין ספק שחבורת הנסיכות היא אכן מודל נשי מפוקפק מאוד לחיקוי, אבל, באופן מעוות משהו, לשמחתי רוב הילדות שנוהות אחרי המותג הזה לא ממש מתעניינות בנסיכות עצמן או בסיפורים שלהן, אני חושב.
[להגיב לתגובה זו]
5 באוגוסט, 2008 בשעה 16:05
צרור אסוציאציות:
1. מרמיט – קצת נסחפו שם בדה-ניישן, לא? מזכיר לי את הטענות הפמיניסטיות הרדיקליות שכל מגע מיני בין גבר לאישה הוא גילום של אונס כוחני של האישה על ידי הגבר החודר.
2. נסיכות – תמיד העדפתי את הפאפ-פוור-גירלס על פני הנסיכות של דיסני אבל גם להם צפוי עתיד וורוד: http://www.youtube.com/watch?v=6kkygh_SRTE
3. ברצון להיות נסיכה יש משהו מהרצון להיות טאלנט. או איש תוכן. לא? (לא יכולתי להתאפק
)
4. לא באמת קשור אבל קצת.
מעבר למסחור ומעבר לצד האפל של האגדות היה לדיסני גם קשר חזק לאמנות קלאסית וסוריאליסטית. למשל הסרט הגנוז דסטינו שנעשה יחד עם דאלי. כתבתי על זה פעם כאן ( קליפים): http://www.notes.co.il/oren/31881.asp
(סליחה על ההפניה העצמית).
[להגיב לתגובה זו]
5 באוגוסט, 2008 בשעה 17:02
אני ראיתי את סרטי דיסני ללא כל מכונת שיווק משומנת (אמא שלי אהבה את שלגיה ובמבי [הזוועה!] ולכן קנתה לנו את הקלטות. כשיצא "היפה והחיה" היא כמובן לקחה אותנו לקולנוע, ובשלב הזה הבנתי שאני אוהבת ודאגתי לראות כל סרט דיסני שיצא מאז ולפני לקנות את הקלטות להחליף לDVD כשהתאפשר), ובלי קשר למה שדיסני יעשו אני יודעת שילדי (אם וכאשר) יראו את כל סרטי דיסני לפחות פעם אחת. מה שבעצם אני מנסה לומר הוא שהמוצר חזק מספיק כדי שהוא ימשיך לחיות.
נכון, כדי לעשות כסף אפשר להוציא כל פעם DVD חדש, אבל ליצור עלילות מופרכות קצת פוגם במוצר. את בת הים 2 לא ראיתי, אבל ברור שכשיש סיפור שלם וגמור (לא משנה אם אנחנו אוהבים את המסר שלו או לא. אני אוהבת את המסר), צריך להפסיק את זה שם, ולא להחליט שלאריאל נולדה בת שבעצם רוצה לחזור למים.
ובעיני זו בעצם הבעיה: נסיון להוסיף על מוצר שלם. כי קומיקס הוא מראש מוצר מתמשך (נראה לי, אני לא מספיק בקיאה). זה כמו שניקח את וילאם מילר מ"כמעט מפורסמים", ואת פני ליין, ונעשה סרט על החיים שלהם בשנת 1983 (או כל דמות אחרת, מכל סרט אחר שאתם אוהבים, בכל עת שהיא). זה יכול להיות נחמד, אבל ממש לא נחוץ.
[להגיב לתגובה זו]
5 באוגוסט, 2008 בשעה 17:56
וזו כנראה הולכת להית מס' 10 (ארבע פעמים):
http://www.independent.co.uk/arts-entertainment/film-and-tv/news/tinker-bell-set-to-sprinkle-fairy-dust-over-disney-profits-885208.html
"There's clearly latent demand"
אותו מר מוני, שם.
כוח על שימושי ביותר, זיהוי ביקושים לטנטיים.
[להגיב לתגובה זו]
5 באוגוסט, 2008 בשעה 21:50
הדבר הראשון שנזכרתי בו היה פן ג'ילט על האובססיה האמריקנית לנסיכות ומלוכה
[להגיב לתגובה זו]
6 באוגוסט, 2008 בשעה 8:42
amichal: אבחנה יפה בעניין ההבדל בין הקומיקס לבין דיסני, אני צריך לחשוב עליה עוד קצת.
בכל מקרה, הבעיה שלי אינה (כמעט) עם הסרטים עצמם, ואפילו לא עם המוצרים הנלווים, אלא בעיקר עם היצירה של המותג המלאכותי הזה שכל מטרתו להקל על המשווקים לדחוף לילדות את כל חבילת הנסיכות ביחד.
ק-ה: אין ספק שמוני הוא בעל כוחות מרשימים, איפה סופרמן כשצריך אותו?
עירא: למעט הדגש האמריקאי שחרה לי קצת הזדהיתי מאוד עם המונולוג של פן.
[להגיב לתגובה זו]
6 באוגוסט, 2008 בשעה 15:40
צודק, כלכך צודק שמיד הפסקתי להאזין לCream, Emerson Lake & Palmer ושאר סופר-גרופ, ודחיתי את הצפיה בAlien Vs. Predator ו…
טוב, ברצינות, אז אנחנו חיים בעולם ציני ומסחרי. לא תגלית גדולה, אבל המעניין הוא שהציני והמסחרי של אתמול הוא הקלאסיקה של היום.
"אף על פי כן הצליחו לשמר גם חזות של תום וניקיון בעיקר לדמויות שמאוגדות היום תחת מותג הנסיכות. תודה רבה לך אנדי מוני על שהצחלת. עכשיו גם שלגיה, סינדרלה והיפהפיה הנרדמת הן מהרעים."
כלומר, בפועל, הגרסאות המכובסות דאשתקד, הן היום חזות של תום, דיסני תמיד דאגו לרטש ולקצץ כל בדל של ניואנס שלא התאים לאימג' ה"אול אמריקן" שלהם, במטרה שלא יהיה ארגון אחד שיחשוב להמליץ נגד הסרטים שלהם, ובכך יגרום להם להפסד של הכנסה פוטנציאלית, אז היום הם מייצרים הכנסה ומגדילים את הנתח, אין ממש הבדל.
עוד דבר, הJLA מבוסס על הJSA משנות ה40, שנוצר לא בקטע של "המשכיות" או התקדמות, אלא בקטע של לקחת את 8/9 הדמויות המובילות ולרכז אותן בגליון אחד, בדר"כ הרעיון היה שהגיבורים נפגשים בתחילת הגליון, ויוצאים משם לסיפורים אישיים, רק הרבה יותר מאוחר הגיע הקונספט של חבורה שפועלת ביחד (בשני הגליונות הראשונים אפילו לא היה מדובר על חבורה, ולא היה סיפור קונספט). ברגע שאחת הדמויות קבלה סדרה משלה, היא עזבה את הJSA. על הבסיס הכל-כך מסחרי נוצרה הJLA, ולאחר מכן כל הסיפורים והCRISIS וכיוב. ככה שבעצם כל ה"מיתולוגיה" של DC מקורה בהחלטה כלכלית-מסחרית-צינית. ובקיצור, בעוד 20 שנה מישהו יכתוב על איזה סדרה ש"פוגעת בקלאסיקה של נסיכות דיסני בצורה צינית ומגעילה", וחוזר חלילה…
[להגיב לתגובה זו]
6 באוגוסט, 2008 בשעה 16:18
תתעלם רגע מהזווית האמריקנית (יותר נכון ליברטארית ואפילו אנארכו-קפיטליסטית של הפוליטיקה האישית של ג'ילט), אבל יש משהו מעניין בכל הגישה שלו. הוא לא מדבר בכלל על המיסחור של הקונספט, הוא מדבר בכלל על הגישה הבסיסית של לימוד הילדים שלך שהם מיוחדים ומורמים מעם, ולהגן עליהם בצמר גפן ואגדות במקום להכין אותם לעולם האמיתי. הוא למשל לא יגדל את הילדים שלו על אגדות סנטה קלאוס, שזה בארצות הברית עוד יותר קיצוני מסתם אתאיזם. האם נכון לגדל ילדים בלי דמויות אגדתיות שטחיות? מאיזה גיל נכון להזריק להם את השאיפה להיות לוחם חופש ומושגים פוליטיים יותר "ארציים?" אני לא יודע. אני חושב מצד אחד שאלו ערכים מאוד נכונים, אבל צריך גם את שלב הילדות עם הנאיביות הפשוטה לפני שקופצים למים העמוקים.
חברו הטוב מייקל גודו, שותף להרבה מדעותיו אבל הכריז שלפחות עד גיל 9-10 הילדים שלו יחיו עם פיית שיניים וסנטה קלאוס כמו כולם, כי לדעתו יש משהו חשוב באגדות ילדות…
[להגיב לתגובה זו]
6 באוגוסט, 2008 בשעה 16:38
שחר, תרשה לי הרהור כפירה (זה בגלל שיוצא שהפוסטים שלך מהדהדים לי גם אחרי הקריאה).
מה שאתה עושה בעבודת המחקר המדעית שלך זה ליצור נסיכות דיסני. תרשה לי להסביר – אתה מתבונן בתופעות ממרחק זמן או בשינוים של תנאי המעבדה ומוצא את החוט המקשר – את התבנית שמאגדת ומאפשרת לכרוך ביחד שלל מופעים, לכנות אותם 'תופעה' ולנסח כלל פיזיקלי.
אחרי מאה שנים של נסיכות דיסני אפשר להתרווח על כורסת המנהלים השיווקית ולדבר על תופעה – יש משהו שנקרא נסיכות דיסני – זה משהו שקיים מעצם הקיום של הסדרה של הנסיכות. כאסטרטג שיווק אתה אומר – וואלה! – נשתמש גם בזה לשיווק כי למעשה יצרנו כאן שלם שגדול מחלקיו.
באותה מידה יתרווחו הפמיניסטית וחוקר התרבות על השרפרף האקדמי ויטבעו את המונח נסיכות דיסני ויסבירו, בצדק מסויים, למה הן מעוותות את נפש הנוער וגורמות לילדות לפתח תסביכים כאלו ואחרים.
אז איפה הבעיה בעצם – בהגדרת התבנית 'נסיכות דיסני' או בזה שדיסני גובים כסף עבור חבילת הנסיכות?
[להגיב לתגובה זו]
7 באוגוסט, 2008 בשעה 9:31
עירא: אני לא מכיר את פן ולא ידעתי על הרקע ממנו מגיע המונולוג הזה. אבל קצת חרה לי האזכור התכוף הזה של כמה מלוכה היא unamerican, כאילו שבמדינות אחרות פולחן הנסיכות הזה הוא יותר הגיוני ונסלח.
ארז: ברור שאתה צודק, ואף על פי כן אני מוצא שנסיכות דיסני מצליחות להרתיח אותי יותר מהרבה תרגילים דומים מאוד. בנוגע לקומיקס, בעקבות התגובה של מיכל למעלה ניסיתי לחשוב קצת יותר, ולמרות שלא הכרתי את ההיסטוריה הנחתי שההחלטה ליצור את כל צוותי העל למיניהם היתה החלטה מסחרית צינית לחלוטין. אבל בניגוד לנסיכות דיסני, במקרה של הקרוס-אוברים של DC שיצא לי לקרוא אני מרגיש ששם היוצרים נהנו לשחק עם האפשרויות המגניבות של המפגש בעוד שבכל מוצרי הנסיכות שפגשתי התחושה היא שהיוצרים לא מתעניינים בשום דבר מעבר לשרות הצורך המסחרי.
אורן: אני מבין את הכיוון שאליו אתה חותר, גם אם הוא לא ממש תואם את עבודתי האקדמית האמיתית. בכל מקרה, אני בהחלט מתרעם במקרה הזה על עצם הגדרת התבנית. אני לא חושב שיש הצדקה לאיגוד של שמונה הדמויות האלה תחת כותרת אחת.
אני חושב שההקבלה המדעית המתאימה תהיה "יום פתוח" לסטודנטים פוטנציאליים, שועדה חשובה יושבת ומחליטה מה הם הנושאים הסקסים ביותר כרגע כך שאפשר יהיה להציג אותם כדי למשוך סטודנטים חדשים.
[להגיב לתגובה זו]
8 באוגוסט, 2008 בשעה 16:20
לא התכוונתי למחקר הספציפי שלך – התכוונתי לאופי המחקרי של מרבית עבודות הן בפיזיקה והן במדעי החברה
ובכל זאת, אתה שייכת את ואנדי מוני לרעים ולא, נניח, חוקרי מגדר כאלו ואחרים שיוצאים נגד נסיכות דיסני (לפני שהמונח נטבע לצרכי שיווק) או נגד ברבי או באופן כללי נגד ייצוגים נשיים במשחקים.
עכשיו, אני כותב את זה כי אני לא בטוח מה אני חושב. באופן אינטואיטיבי גם אני מרגיש שמוני הוא מהרעים. כנראה בגלל מנגנון השיווק המשומן, אבל כשאני חושב על זה לעומק קצת קשה לי להפריד את זה מכל מנגנון שיווק אחר או למעשה מכל אספקט אחר של תרבות הצריכה שלנו (טוב, שלי), או אם אני אמשיך בכיוון שלך – אני לא חושב שיום פתוח של קצת הוקוס-פוקוס מדעי ושיווק אווירה אקדמית הוא בהכרח רע. יום פתוח הוא אמנם שיטחי אבל לא שיקרי.
[להגיב לתגובה זו]
9 באוגוסט, 2008 בשעה 12:06
אני לא
[להגיב לתגובה זו]
11 באוגוסט, 2008 בשעה 7:25
אורן: לא שכחתי אותך והשאלה שלך נוגעת לבעייתיות הבסיסית שיש לי עם כל הרעיון של פרויקט הרעים. אשתדל לנסות ולגעת בה בהמשכו.
[להגיב לתגובה זו]
23 באוגוסט, 2008 בשעה 13:10
לפני כמה שנים העלינו באתר מעין מדריך לנסיכות דיסני, עבור אמהות (ואבות?) שאין להן מושג מי נגד מי ולמה. המאמר עצמו חמוד, אבל בעיקר אני נהנית מהתגובות הזועמות שאנחנו מקבלות עד היום מילדות בגילאי 12-14, שרואות בהתייחסות הצינית שלנו עלבון אישי של ממש.
[להגיב לתגובה זו]