[...] בבית-ספר שדה זולאיסטי. המבצעים האלה במלונות הם כמו צעצועים סיניים זולים מפלסטיק פריך – מפתים במבט ראשון, אבל הורסים את כל [...]

"סיני" הוא שם תואר למוצר חסר מותג מוכר, ובוודאי לא קשור בהכרח לארץ הייצור. בעוונותי וברווקותי, עוד לא יצא לי להתקל בדליי משחק מפלסטיק, אבל אני מסכים לחלוטין – יש מקרים שבהם ללא ספק מחיר שווה לאיכות. פשוט צריך לשפוט כל מוצר לגופו, ולהשתדל למחוק את ההתנייה הפרסומית/צרכנית עד כמה שאנו יכולים (וזה קשה. צעד ראשון הוא להודות שכולנו קורבנות של אותה התנייה).

אני יכול לחשוב על עוד כמה מוצרים הדומים לנעלי הטיולים שהוזכרו. סירי מטבח, למשל. במקרה זה מובן לי מאליו שכדאי להשקיע כמה מאות שקלים טובים בסיר או במחבת איכותיים, ולא לקנות משהו בעובי ובאיכות של נייר אלומיניום (אבל להזהר לא להגרר להשקעות מטורפות, מאחר ומותגי יוקרה פסיכיים קיימים גם בתחום זה). מנגד, יש גם דוגמאות הפוכות בשפע. כשקניתי נגן די-וי-די מצאתי שדווקא הזולים והאלמוניים ביותר מסוגלים לקרוא את מגוון הפורמטים הרחב ביותר, מאחר וסביר להניח מכיוון שהם פחות מחוייבים לנסיון שמירה על זכויות יוצרים מ"פיוניר" או "סוני". נגן הדי-וי-די ה"סיני" שלי עלה 250 ש"ח, במקום 1500 ש"ח שהם מחירו של נגן "איכותי", והוא משרת אותי בנאמנות כבר שנתיים. מה שמעניין הוא שדיברתי על הנושא עם כמה אנשים והשתמשתי בדוגמת הדי-וי-די, ונדהמתי עד כמה אנשים שבויים בפרדיגמות ה"איכות" שלכאורה קשורה בהכרח במותג מוכר ומשרה ביטחון. זה די מדכא, למען האמת.

פשוט צריך לשפוט כל מוצר לגופו, ולעולם להטיל ספק במה שאומרים לנו שהוא "בטוח" איכותי יותר.

חשבתי קצת על זה שאני בעצם מתאר כאן שני תהליכים קוטביים שנובעים מאותן סיבות פחות או יותר.
מצד אחד יש את הצריכה המוגזמת ואת הקניות המיותרות של עוד דלי וכף פעם אחר פעם, פעם כי צריך לחלק משהו בסוף יום הולדת ופעם כי ממהרים לים.
מצד שני יש את התופעה ההפוכה של קניית מוצר נחות שהוא כמעט הדבר האמיתי פשוט כי הוא זול יותר. בתגובות לפוסט המקורי של אורן היתה התייחסות לאחד התחומים היחידם שבהם איכות היא עדיין תכונה בולטת – ציוד לטיולים. נזכרתי בקרוב משפחה שביקש לבר-מצווה נעליים מיוחדות לקראת טיול טרקים מתוכנן עם הוריו. הדודים שקיבלו את המשימה נחרדו מהמחיר, סרו לחנות נעליים שגרתית ושם מצאו זוג שנראה ממש אותו דבר בחמישית מהמחיר המקורי ומיהרו לרכוש אותם כמוצאי שלל רב. אני חושב שהיה משהו לא הוגן בפנייה לאותם דודים כדי שיקנו נעליים יקרות מאוד, אבל אני גם חושב שהיה משהו פגום בהחלטה שלהם להסתפק בתחליף זול. בסופו של דבר החליטו ההורים שלא ראוי לצאת לטיול עם נעלי התחליף וקנו לילד את הנעליים המתוכננות. אבל במקרים רבים עצם העובדה שכבר נקנו "נעלי טיולים" גם אם הן כאלה רק במבט שטחי, גם אם הן תגרומנה לפצעים ושלפוחיות שיוכלו להרוס כל הנאה מהטיול, היא סיבה מספקת להימנע מרכישת הדבר האמיתי.

דודי, הבעיה בדלי והכף היא לא בהכרח שהם זולים אלא בתרבות שהם "מייצרים" והיא ש"למה לבזבז חמש דקות ולחפש בבית את הדלי והכף כבר נקנה חדשים בדרך לים" – תרבות צריכה במובנה השלילי ביותר.

בלי שום קשר, המחיר הנמוך של המוצרים הסינים מתאפשר, בד"כ, בעיקר הודות לשני גורמים – כח עבודה זול ומנוצל ואיכות חומרים ועבודה נמוכה יחסית (בהכללה כמובן). כמובן שיש חריגים עם איכות סבירה ואפילו טובה וכמובן שדלי וכף מפלסטיק לא חייבים להיות יקרים אבל נדמה לי שהטענה של שחר היא נגד התרבות של הביזבוז ולא נגד ה"סינים" שאגב מייצרים גם את נייקי ושאר המותגים היקרים (בצדק או שלא). הטענה היא אם כן, נגד הצרכנים ולא נגד הסינים.

דודי: אני מסכים איתך באופן כללי, ומסכים שהאזכור של סין בפוסט היה מעט מיותר וחסר אחריות (לא ניכנס עכשיו לדיון על הפוליטיקה של קשרי המסחר בין המערב לבין סין).
אבל – מניסיון עגום, כאשר ערכה של דלי, כף, מסננת ומגרפה שיוצרה בסין הובאה לארץ ונמכרת עכשיו בחנות צעצעועים בחמישה שקלים כשהיא עדיין מאפשרת לכל גורם שהיה מעורב בדרך להרוויח קצת הרי שחייבים לחסוך בהוצאות ככל הניתן, וזה אומר גם פלסטיק מאיכות ירודה ויציקה לא כל כך טובה, כזו שתגרום לדלי ולידית שלו להיפרד לבלי שוב בפעם הראשונה שהילד ירצה למלא את הדלי בחול או במים ולרוץ איתו. יותר מזה, כל הייצור ההמוני הזה חייב להתבסס על העובדה שלכל ילד יירכשו כמה וכמה ערכות כאלה, ולכן לא ממש חשובה האיכות שלהם כמו העובדה שכמות לחלוטין לא סבירה של פלסטיק לא מתכלה נרכשת על ידינו בלי שום סיבה נראית לעין.
בנוגע לאופניים, האמן לי שגם מרמיט וגם אני מדברים מניסיון. אני מאמין שגם האופניים הטובות יותר מיוצרות בסין, ובכל מקרה כשמדובר בילדים אני לא מחפש מותג אופניים מפורסם (המותגיות של אופני ילדים תתבטא על פי רוב בהדפס של ספיידרמן לכל היותר).
גם הדלי והכף של ילדותי לא היו שייכים לאף מותג מפורסם למיטב ידיעתי, ואני יכול לשער שגם הם לא יוצרו באירופה, אבל הם החזיקו מעמד גם כי הם יוצרו באיכות גבוהה יותר מהזבל שמחולק בימי הולדת וגם, אולי בעיקר, כיוון שאז לא שלטה ההנחה שעדיף לקנות חדשים מאשר לנסות ולשמר את הקיימים.

ההתייחסות בבוז למוצרים המיוצרים בסין, כאילו מוצר ללא שם-מותג מערבי ידוע הוא בהכרח גרוע, היא חלק מהאסטרטגיה של "הרעים". אני משתדל לבחון כל מוצר לגופו – כשקניתי אופניים לעצמי לפני שנה וחצי, התלבטתי בין מוצר מוכר ב-1000 שקלים, ומוצר זול תוצרת סין ב-500. כל המוכרים ואנשי המקצוע, התייחסו ל"תוצרת סין" בביטול מתנשא, אבל כל מי שהכרתי שהיו לו זוג זולים נראה דווקא די מרוצה. מבחינה פונקציונלית לא היו הבדלים של ממש. בסוף בחרתי בזוג הסיני, בעיקר מכיוון שלא הייתי בטוח שאתמיד ברכיבה, ולא רציתי לבזבז כסף על מוצר יקר שאולי יינטש לאנחות. כיום הזוג ברשותי לאחר שנה וחצי של רכיבה עירונית יום-יומית, ואין לי שום תלונה. טחנתי אותן בחום ובקור, בגשם ובשרב, לעיתים למרחקים ארוכים למדי, וטוב לי אתן. באמת, למרות שהן היו המוצר הזול ביותר בשוק, אני מרוצה מהן לגמרי. טוב שלא בזבזתי את מעותי היקרות על אופניים שההבדל היחיד ביניהן לבין אלו שלי הן מדבקה של מותג מיותר.

באותה המידה, אני בטוח שבכל בחינה מעשית, הדלי והכף ב-10 שקלים יספקו את צרכיו של כל ילד שהולך לים. אני בטוח שנעליים סיניות חסרות שם הן נוחות ויעילות באותה המידה כמו נייקי וריבוק. למעשה, לאחר כאבי ברכיים שתקפו אותי בימים שבהם רצתי, אורותופד ותיק ומוערך המליץ לי לקנות אך ורק נעליים שנוח לי אתן, בלי קשר למותג, וטען שכל הפרסומים של אותם יצרנים על איכויות ריצה, בריאות הרגל וכו' הם שטויות במיץ. כמובן שאנשים רבים יחושו הרבה יותר נוח במדידת מותג מוכר, אבל זהו בדיוק העניין. זוהי רק השפעה פסיכולוגית של פרסום, ויש שפע של מחקרים שיוכיחו זאת. זוהי גם הסיבה שאנו בטוחים שדלי זול הוא דלי דפוק. זה בוודאי אפשרי, אבל זה ממש לא בטוח.

דליים וכפות מפלסטיק פריך – מוכר וכואב.

אופניים כמעט טובים – עכשיו אני ממש מבואס. הילדה קיבלה כאלה ליום-הולדת, ומאז הפסיקה בערך לרכב על אופניים )-:
לפני זה היה לה זוג ממש ישן, וכנראה גם ממש מוצלח, בדיעבד.

הפרסומת עם שי אביבי – משתינים עלינו מהמקפצה. מעלה לי את הסעיף כל פעם מחדש. אחרי שהפצירו בנו קודם "לרצות יותר", עכשיו מציעים לסגור לנו את האוברדרפט…

אנחנו משתדלים להישאר ברמת שקית הממתקים.
זה קשה – במיוחד כשיש הורים מתלהבים יתר על המידה, שחייבים לקנות את הצעצועים הכי מגניבים, שמתקלקלים הכי מהר, ותופסים הכי הרבה מקום בבית של אבא ואמא. אבל אנחנו משתדלים.