אינפנטריליזציה*
4 בספט', 2008
דובי כתב פוסט מנומק היטב בתגובה לכל מיני קריאות "לעשות משהו" בעקבות פרשת רוז. בתוך רצף הטיעונים שלו תפסה את עיני נקודה אחת מרתקת
אשתי, במסגרת עבודתה, נמצאת במגע עם ישראלים החיים בקנדה, ופעמים רבות אותם ישראלים חושבים שזה שהם ישראלים אומר שהמדינה חייבת לבוא לעזרתם תמיד, גם אם הם הכניסו את עצמם למצבים בעיתיים מאוד ופעלו באופן בלתי חוקי בעליל – שלל אנשים שעוברים על חוקי ההגירה ומוצאים את עצמם בידי המשטרה הקנדית פונים אליה עם וריאציות על אותה שאלה מעצבנת ואינפנטילית: "אז מי אחראי עלי?" אף אחד לא אחראי עליך. את/ה אדם מבוגר. תתמודד/י עם ההשלכות של המעשים שלך**.
ברגע הראשון גיחכתי יחד עם דובי אל מול הטיפוסים האלה, המפוקפקים למדי, אלה שמסתבכים עם החוק ועדיין מצפים לבואו של "מבוגר אחראי" מטעם המדינה שידאג להציל אותם. גיחכתי לרגע, ואז חשבתי קצת, ונאלצתי להודות שקל לי מאוד לדמיין את עצמי מגיע לאותו מצב. לא סביר שארצה לעבור על החוק, לא בארץ, ודאי לא במדינה זרה, ובכל זאת, אני מצליח להבין אותם. כי קל לי מאוד לדמיין את עצמי, לפני כמה שנים, בוחר במסלול אקדמי מחוץ לגבולות המדינה, וקל לי מאוד לדמיין את אשרת הלימודים שלי פוקעת ולא מתחדשת, ואת שלטונות ההגירה שדורשים ממני לחזור לחור שממנו באתי, אולי גם איזה תא מעצר בדרך, וברור לי שבשלב הזה הייתי נרעש ונחרד, פונה לקונסוליה הקרובה ודורש שיעשו משהו.
הכל, אני מאמין, בגלל השרות הצבאי.
שמונה עשרה שנים כבר עברו מאז הגיוס שלי, ואני נאלץ להודות בהכנעה שהוא שינה בי הרבה יותר ממה שאי פעם חשבתי. אני זוכר את סשן משחק התפקידים האחרון שלפני הגיוס. היו שם הררי מודעות עצמית, עם דמויות מגוחכת במפגיע, אביר בשם באקינגהם פאלאס ודמות בשם קורן פלייקס. כל זה היה בגדר פרידה מוצהרת, רשמית כמעט, מהילדות. באותו יום התחלתי לכתוב יומן שליווה אותי עוד כמה חודשים, ובקטע הפותח שלו הצרתי על המדינה שבה יצא לי להיוולד, על העובדה שיש בה קו גמר רשמי ומוגדר לילדות, כזה שאחריו כבר לא מקובל לשחק. קינאתי אז בחברות אחרות, כאלה שבהן הילדות מתמוססת לאיטה באופן טבעי יותר.
שבע שנים מאוחר יותר, באכסניה בסן פרנסיסקו התקבצה סביב שולחן חבורה טיפוסית למקומות שכאלה – שתי צעירות סקנדינביות שחתמו שנה של עבודת טיפול בילדי שמנת אמריקאים בטיול מחוף לחוף, רואה חשבון ושחקן לאקרוס אנגלי אחרי גירושין מכוערים ועם משבר אמצע חיים מוקדם, וצעיר אמריקאי שמצא עבודה זמנית באותה אכסניה. מהארון נשלפה קופסת מונופול ומשחק התחיל להתנהל. בשלב מסויים התגלע סכסוך קל סביב פרשנות מדוייקת של חוקי המשחק, ולהפתעתי התברר שלכל אחד מהמעורבים היתה גירסה שונה מעט של "חוקי בית" לפיהם הוא רגיל לשחק. ממקום שבתי ליד השולחן חייכתי בבוז לנוכח הויכוח, ולרגע קצר התגאיתי בשרות הצבאי שלי שגאל אותי מהילדותיות המתמשכת הזו. אחר כך נבהלתי מעצמי.
הצעיר הישראלי היהודי לומד להתייחס בתערובת של קנאה וזלזול לאחיו המערביים שאינם יודעים אחריות אמתית מה היא, שמחליקים באופן טבעי מספסל לימודים אחד לאחר, או שמתחילים לבנות לעצמם עתיד מקצועי וקריירה בגיל שמונה עשרה בעוד הוא נאלץ לשאת על כתפיו משא של אחריות ציבורית כבדה.
אבל אותו צעיר ישראלי, גם אם היה קצין חי"ר, גם אם למד לקבל החלטות גורליות תחת אש, גם אם היה אחראי ישירות לשלומם ולחייהם של חיילים צעירים ממנו בשנים אחדות, למד בד בבד שתמיד יש "מבוגר אחראי" בסביבה, שיש מערך לוגיסטי מורכב שמטרתו להסיר ממנו כל מיני דאגות שהן חלק בלתי נפרד מהיות אזרח בוגר בחברה אנושית. לאורך כל השרות הצבאי מובנית "האזרחות" כמחוז חפץ מרוחק שניחוח של חופש ופריקת עול מתלווה אליו. כך, כשאותו צעיר מגיע סוף סוף אל הנקודה שבה בני דמותו במדינות אחרות לומדים שהם אדונים לגורלם, שאין אף אחד ש"אחראי עליהם" יותר, נדמה לו שזה הרגע שבו הוא יכול להסיר מעצמו סוף סוף את המשא הכבד שליווה אותו. בד בבד הוא ממשיך לשאת עימו את התחושה כאילו המערכת, כל מערכת, חייבת לדאוג לו.
לא משנה אם מדובר בלוחם שריון, בטייס, במדריכת חי"ר, במש"ק שלישות, או אפילו בפקיד אפרורי בקריה, כולם נתנו מעצמם ועכשיו המערכת חייבת להם. כולם יוצאים מהצבא כשהם אינפנטרילים.
*הכותרת מציגה כמובן מושג חדש שנטבע לתיאור התופעה המדוברת
אינפנטריליזציה – הפרעה נפשית המתבטאת בהתנהגות ילדותית של אדם בוגר בעקבות שרות צבאי, למרות האטימולוגיה אינה מוגבלת אך ורק ליוצאי יחידות חי"ר (Infantry).
** בהמשך ישיר שיתף אתמול דובי את הכתבה המרתקת הזו מ'הארץ' בגוגל רידר שלו.
Related posts:
4 בספטמבר, 2008 בשעה 9:23
את התחושה הזו קיבלתי לראשונה בבקו"ם, כשהשתחררתי. קיבלתי תעודת מילואים וחתמתי, מסרתי דף ניר כזה או אחר ללובש מדים כזה או אחר ונעמדתי ברחבה ההיא. במשך רבע שעה הייתי נטוע שם, מחכה שיגידו לי מה הלאה. ואז זה היכה בי: אין הלאה. לא, רגע, בעצם, יש הלאה, אבל אני מחליט מהו. והתחושה הנוראית הזו, שאם אין מי שיאמר לי מה הלאה אז אין הלאה, מלווה אותי עד היום. הרגשתי קצת אשם כשיצאתי משם – כל הזמן הסתובבתי לראות אם אין איזה מפקד זועם שלא מבין לאן אני חושב שאני הולך. והחלק המפחיד הוא שקצת קיוויתי שיהיה.
אז כן, מסכים עם כל מילה.
[להגיב לתגובה זו]
4 בספטמבר, 2008 בשעה 11:52
זו, ככל הנראה, הזדמנות מצויינת להודות באחד הרגעים המביכים ביותר בחיי. לבקו"ם הגעתי בשבוע השני ללימודי התואר הראשון, היה לנו "חלון" של ארבע שעות שמאוחר יותר התמלא על-ידי שעורי המעבדה, אבל בשבועות הראשונים עוד נותר ריק. כך שהגעתי בשעת אחר צהריים מוקדמת, עדיין בשעות המותרות, אבל כשכל אזור המשתחררים כבר היה ריק. ננזפתי על-ידי החייל ששחרר אותי ושכעס מאוד על ההטרדה המאוחרת, מה שכמובן עורר בי רגשות אשם נטולי הצדקה והגיון.
בכל מקרה, ביציאה מהבקו"ם עמדו סוכני מכירות ממולחים של איזו חברה נלוזה שמכרו פנקס עם קופוני הנחה מופרכים לכל מיני מקומות בילוי. רגע אחרי הקנייה ידעתי שהבושה לא תרשה לי לעולם להציג קופון שכזה כדי לזכות בכוס בירה שנייה חינם או במאפה שילווה את הקפה שלי, אבל באותה נקודה רגישה הם הצליחו לפרוט על תחושת החופש והחלום של התנפלות משוחררת על עולם הבילויים באופן ששכנע אותי לקנות את הזבל הזה.
[להגיב לתגובה זו]
4 בספטמבר, 2008 בשעה 13:05
זה בדיוק מה שאשתי האוסטרלית אומרת על הישראלים – עושים קולות של מרד, אבל בסופו של דבר מחכים שמישהו יגיד להם מה לעשות, רק כדי להתעצבן ולהגיד שהכריחו אותו ושמי הוא בכלל שיגיד להם מה לעשות.
זה סותר לכאורה תכונה אחרת של ישראלים, והיא היכולת לאלתר ולתמרן וליזום, אבל גם היוזמה באה תמיד כאקט של שחרור מול המפקד המניאק, אבל רק שלא יתפוס אותנו.
[להגיב לתגובה זו]
4 בספטמבר, 2008 בשעה 13:20
אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי, בגיל 27, עדיין יש מפקד (במילואים, אבל מפקד). ואולי גם זה חלק מהבעיה.
[להגיב לתגובה זו]
4 בספטמבר, 2008 בשעה 14:49
צ'מע, לא נעים לי, אבל שירתתי קרוב לחמש שנים בסדיר ובמספר יחידות שונות ומעולם לא הרגשתי שיש מעליי מבוגר אחראי. גם לא חשתי בשיטור מחשבות או שיש מישהו שמכתיב לי מה לעשות מעבר לפרק הזמן והמשימות הכרוכות בשירות עצמו. לא חשבתי אז ואני לא חושב היום שהצבא הוא קו מפריד בין ילדות ובגרות, הייתי אז ועודני ער להשלמת ההתבגרות בהמשך שנות ה20 ואפילו ה30.
ההסתמכות על הצבא כתירוץ לאי לקיחת אחריות היא סימפטום הפוך – של העולם המערבי המרוכז בעצמו, עם ילודה יורדת, הורות מזדקנת ושפע הולך וגובר. אז היית בצבא ואמרו לך מה לעשות, יופי, צא מזה.
[להגיב לתגובה זו]
4 בספטמבר, 2008 בשעה 15:08
ואם אתם שואלים את עצמיכם למה רב הגנרלים לשעבר נכשלים כשזה מגיע לעולם האמיתי (או הפוליטי) אז הפרעה זו יכולה לספק את התשובה.
מקרה פרטי של הפרעה זו הוא חוק זרימת האחריות שאומר שאם יש לי פקוד או מפקד אז אני אף פעם לא אשם.
וגם, מה שאשתו של מודי אמרה.
[להגיב לתגובה זו]
4 בספטמבר, 2008 בשעה 15:36
טל – גם כאן יש מעט הכללתיות. יצחק רבין היה גנרל ואינני זוכר אותו זורק אחריות על מישהו אחר. הנטייה של גנרלים בדימוס, אם יש כזו, לזרוק אחריות יותר מאשר פוליטיקאים גרמנים או הודים ראוייה שתיחקר. אני סבור שגם אם תמצא הרי שהיא תוצאה של נסיון בן עשרות שנים בתככים פוליטיים לצורך קידום ולא ב"מנטליות הצבאית".
בקיצור – לא מסכים עם הנרטיב. אני הייתי מהמר דווקא על המורשת המפא"יניקית ששילבה תחושת שליחות כפוייה, הלך מחשבתי חד גוני ומנגנון מסדר כלכלי כזו שסייעה לתחושת העדר המבוגר האחראי. אבא שדוחף "לרכוש מקצוע ולעבוד בחברה ממשלתית" כי "זו עבודה טובה ויציבה" משמעותי בהרבה לתחושה הזו מאיזה מפקד הזוי בצבא.
[להגיב לתגובה זו]
4 בספטמבר, 2008 בשעה 16:35
ענר: בהחלט יכול להיות שאתה צודק, וכבר כתבתי כאן פעם על כמה ליקויים של החברה הישראלית שאפשר לתלות אותם בערכי תנועת העבודה ההיסטורית. יחד עם זאת אני בהחלט חושב שיש משהו מעוות בעובדה שעבור הישראלי הממוצע "האזרחות" נתפסת כהזדמנות לפריקת עול ולא כקבלת אחריות. בכל מקרה אני חושב שמדובר בסימפטם ייחודי לחברה הישראלית ולא בחלק ממתיחת גיל ההתבגרות שמשותף לחברה המערבית כולה (ראה את הלינק לכתבה מהארץ, אלה דברים שלא יקרו במדינות אחרות).
[להגיב לתגובה זו]
4 בספטמבר, 2008 בשעה 17:44
לא יודעת, כשאני הייתי בחו"ל והתגלעו מריבות בנוגע לדרך הנכונה לשחק וואטבר, הרבה פעמים הייתי חלק מאד פעיל ונמרץ בדיון ונלחמתי כיאות על החוקים המוכרים לי. וזה היה פחות משנה אחרי השחרור. למען האמת, גם היום אני מסוגלת לריב עם השותף שלי על הדרך הנכונה להתייחס לרצף המספרים שאחרי ה-13 ברמיקוב, ושנינו כבר הרבה אחרי הצבא.
אני חושבת שההבדל בין הצעירים הישראלים לצעירים הלא-ישראליים (זהירות – הכללות גסות!) רלוונטי בעיקר בפרק זמן מצומצם – נכון, הצבא גורם לך ל"קפיצת התבגרות" שצעירים מארה"ב לא נזקקים לה (מספיק לראות את תרבות הקולג'ים האמריקאית לעומת חיי הסטודנט הישראלי הממוצע), אבל בסביבות גיל 25 אני חושבת שזה מתאזן – הם כבר אחרי תואר ראשון, עובדים בעבודה משעממת של גדולים, ואנחנו רק חוזרים מ"הטיול הגדול", מתחילים ללמוד ומחפשים כיוון. אחר כך זה כבר כל אחד לעצמו, עם המטען התרבותי והחוויתי שלו. אני לא חושבת שבחור אמריקאי שעובד בפנימיה לילדים ממשפחות מצוקה פחות אחראי ממי שהיה מ"כ בצבא, אפילו אם האמריקאי לא שולח את הילדים לקרב. וחוץ מזה, כמה מבין אלו ששירתו בצה"ל באמת "שולחים מישהו לקרב"? אחוזים בודדים, אם אני זוכרת נכון.
[להגיב לתגובה זו]
4 בספטמבר, 2008 בשעה 18:01
אני לא חושב שזה קשור ישירות לצבא כי זה מתחיל הרבה יותר מוקדם מזה. מלמדים אותנו שאנחנו עם נבחר ושונה מכל העמים (לפחות ככה לימדו בזמנו) ותוסיף לזה את החוצפה והיהירות הישראלית שחושבת שפשוט הכל מגיע להם ותקבל את זה. כלומר, זה לא נובע מתחושת חוסר אונים בהכרח או קבלת מרות אלא פשוט מהתחשוה הישראלית של "מגיע לי". לא לחינם הישראלים מטרטרים את השגרירים והקונסולים בחו"ל על כל שטות, מצפים שישראל תחלץ אותם אם הם נתקעו באיזה הר בפרו וכו'.
[להגיב לתגובה זו]
6 בספטמבר, 2008 בשעה 12:10
לא יודע….יש פריקת עול, כמובן, אבל ייתכן שמדובר בתופעה תמימה בהרבה.
השחרור מהצבא מסמל עבור רובנו את הפעם הראשונה בה מותר לנו לעשות כרצוננו. מובן שבנקודה כזו הנטייה הטבעית היא לבדוק ולהתנסות בכל אותם דברים מהם נמנענו, בטרם "ניקח אחריות על מעשינו". לקיחת האחריות נלמדת מתוך נסיון חיים של ניסוי וט/תעיה.
אישית הייתי מעדיף את המודל האמריקאי, בו פריקת העול מתבצעת במקביל לרכישת השכלה, אך אין הבדל מהותי בין סטלן ישראלי בן 23 לסטלן אמריקאי בן 20.
[להגיב לתגובה זו]