תודעה כוזבת

יונית כתבה פוסט קצר וקולע בעניין וול סטריט, קולע הרבה יותר, לטעמי כהדיוט, מתילי פרשנויות והסברים שיטענו להסבר מלומד. בכל מקרה, הפוסט הזה ואירועי השבוע האחרון מחזירים אותי הרבה שנים לאחור, לרגע שכבר הזכרתי בעבר, ולתחושה האישית שלי מאז.

איכשהו הצטרפו אז כל מיני נסיבות לכך שבאוויר עמדה הצעת עבודה קונקרטית למדי לתפקיד אלגוריתמאי בחברה שהקים מתמטיקאי ישראלי. שלושה חלקים היו לחברה אז. אנשי השטח היו סוחרים בבורסה של שיקגו עטויי חלוקים זרחניים, מאלה שתצלומי פניהם הנפולות מעטרים את כותרות העיתונים בימי מפולת. החמ"ל שבו ישבו אנשים עם רקע מדעי ועקבו אחרי כל תנודה במחירי נגזרים כדי לחלק הוראות לאנשי השטח שכן במינאפוליס. גולת הכותרת, מרכז הפיתוח של החברה, אם אפשר לכנות אותו כך, היה בביתו המרשים של אותו ישראלי, חצי שעה נסיעה ממנהטן לתוך קונטיקט.

כרטיס טיסה הוזמן עבורי, ובמשך שעות ארוכות נברתי באינטרנט הדל של אז כדי לנסות ולהבין אם אטוס במחלקת עסקים, בסופו של דבר התאכזבתי לגלות את התשובה השלילית. במובן מסויים האכזבה הזו הייתה הקדמה נאותה לביקור הזה שהתנהל לכל אורכו כפארסה על הביקור שדמיינתי.

בשדה, הבטיחו לי, יחכה לך נהג. אבל אחרי כשעה בקור של סוף נובמבר בניו יורק, ולמרות שהשעון עוד לא הצביע אפילו על שבע בבוקר נאלצתי להתקשר לאיש שהזמין אותי, ולהעיר אותו כדי לקבל הנחיות שאוכל לתת לנהג המונית.

את שארית היום ההוא עשיתי באותו בית מפואר, אוכל במבה וקורא, למרות העייפות הנוראית, את פרקיו הראשונים של ספר על מודל בלק-שולס. המודל, בסופו של דבר, הוא אחד הדברים היחידים שאני זוכר לטובה מאותו ביקור.

בלק-שולס for dummies: הרעיון הבסיסי הוא פשוט מאוד – אין לנו דרך לנבא את מחירה של מניה, כיוון שמדובר במשתנה אקראי, אבל יש לנו דרך להעריך את המחיר האמיתי של אופציה. נניח שיש לי אופציה לקנות מניה של חברה X ב-200 דולר בתאריך נתון. אם מחיר המניה באותו יום הוא 200 דולר (או פחות) הרי שהאופציה לא שווה כלום, כי היא לא מאפשרת לי לעשות שום דבר שסוחר אחר אינו יכול לעשות בלי אופציה. אבל אם מחיר המניה הוא 201 דולר, הרי שהאופציה שלי שווה בבירור דולר אחד. עד כאן ברור.

עכשיו נניח שיש לי מידע על ההתנהגות ההיסטורית של המניה הזו, ואני יודע שאפשר לתאר את התנודות שלה לפי המודל הפשטני הבא: בכל יום יש הסתברות של חמישים אחוז לכך שמחיר המניה יעלה בדולר יחיד והסתברות של חמישים אחוז לכך שיירד בדולר יחיד (אפשר, כמובן, להכניס למודל גם התפלגויות מורכבות יותר). כעת נניח שיום לפני מועד הפקיעה של האופציה המדוברת עומד מחיר המניה על 200 דולר. אני יודע שבהסתברות של חצי הוא יעמוד למחרת על 201 דולר (והאופציה תהיה שווה דולר אחד) ובהסתברות של חצי הוא יעמוד על 199 דולר (והאופציה לא תהיה שווה כלום), כך שחישוב הסתברותי פשוט אומר שבאותו יום ערכה האמיתי של האופציה הוא חצי דולר. כל שנשאר עכשיו הוא למתוח את התהליך הזה לאחור עוד ועוד ימים, ולקבל משוואה שתתאר את שוויה של האופציה כפונקציה של מחיר המניה והימים שנותרו עד לפקיעת האופציה.

הרעיון הבסיסי של החברה המדוברת, עד כמה שהצלחתי להבין אותו אז, היה לאתר אופציות שנסחרות בשווי שחורג ממה שאמור להיות שווין האמיתי ולקנות או למכור אותן בהתאם.

בערב כבר הגיע הנהג המיועד לאסוף אותי לשדה על מנת שאוכל להתרשם מהעבודה של חמ"ל החברה במינאפוליס. חדר המלון שהוזמן עבורי היה קוביה משובטת קטנה ברשת מוטלים סטנדרטית, הרחק מכל מרכז עירוני, עם חנות אחת בתחנת דלק במרחק הליכה בשלג, בניגוד חריף לחלום על מלון בוטיק (עוד לא ידעתי אז שככה קוראים לזה) לאנשי עסקים. הארוחה שהוזמנתי אליה בסוף היום הראשון התגלתה כעצירה בקומפלקס פאסט פוד בדרך אל המלון, והמרק האותנטי המקומי הוגש בקערת פלסטיק עם שתי פרוסות לחם ספוגי יבש. אפילו משחק ה-NBA שהוזמנתי אליו היה אכזבה, את החלום על יציע VIP מפואר החליפה הידחקות ליציע צפוף, בעוד המארח שלי, מתמטיקאי מכריס בשנות החמישים לחייו מתעקש לקנות לעצמו ולי נקניקיה רק כדי להפיל את הלחמניה על החולצה הלבנה שלו ולהותיר עליה כתם קטשופ וחרדל מביך להמשך הערב.

אבל לא אף אחד מאלה גרם לי בסופו של דבר להרהורי כפירה, אלא התחושה העזה שליוותה את כל הביקור הזה. בדיוק התחושה שיונית מתארת במלים

כבר שנים מדובר ברולטה, אבל לא רולטה רגילה שכלליה ברורים, אלא ברולטה שמלאה בכחש וכזב ומוצרים מורכבים שאיש לא ממש יודע מה הם.

כי בסופו של דבר, כאיש שמאל אמנם היתה לי התנגדות ערכית להצעת העבודה כבר מהרגע הראשון, אבל מה שקרה שם, לא ממש קשור להתנגדות האינסטינקטיבית הזו. פגשתי שם כימאי שבחר בכיוון הזה כי רצה לעבוד עם אנשים וקץ במעבדות שוממות, ומתמטיקאי שנמשך לתחום כי יש בו הרבה שאלות מחקר שהן בו זמנית פתוחות ולא מאוד מורכבות (שילוב נדיר להחריד), ואת כל השיחות איתם ליוותה התחושה שהעיסוק הזה כל כך מרוחק כבר מהמהות הבסיסית של כסף כאמצעי לאפשר מסחר בין אנשים, לקנות אוכל או ספר או דיסק חדש. באחד הימים שעשיתי שם הצליחה החברה, שלא מייצרת ולא משווקת דבר להזכירכם, להפסיד כמה מיליוני דולרים, אבל כולם הלכו הביתה בחיוך. כי ככה זה בתחום שלהם, חייבים להמשיך ולסחור כל יום, יש ימים טובים יותר, ויש ימים טובים פחות. החלחלה שאחזה בי אז היא גם זו שאחזה בי השבוע כשהעיתונים דיווחו על כך וכך מיליארדי דולרים ש"נמחקו". שום דבר הרי לא קרה באמת באותו יום, לא הגיע הוריקן לניו יורק והחריב שכונה שלמה, לא נחתו פצצות על מפעלים מרכזיים, הכסף פשוט נעשה כל כך אבסטרקטי עד שהוא יכול "להימחק" ברגע אחד, בלי שום סיבה נראית לעין, בדיוק כשם שהוא גם יכול להיווצר יש מאין.<
/p>

כל זה לא גרם לי אז להשיב בשלילה להצעת העבודה. אבל חודשיים מאוחר יותר כשקיבלתי אימייל לקוני שהסביר לי שכל העניין לא מסתדר בסופו של דבר שטף אותי אושר אמיתי, הרגשתי כאילו יצאתי לחופשי.

Related posts:

1. דרכים שלא נבחרו 2 – הייתי גורו ווב 0.0
2. דרכים שלא נבחרו 1: חיי כגרפיקאי מפוספס
3. אין מחיר לחופש? (ימי חופשה כסוללות משומשות)
4. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בואו נדבר על כסף 1
5. עוד 6,000 מלים על הפרסונליזציה של הכלכלה