[...] בעבר דברים ברוח דומה לזו שעולה מהטור של שקד, ואתמול בלילה חזרתי לקרוא אותם. [...]

[...] פעם, במסגרת דיון לחלוטין לא קשור העיר אלעד-וו משהו על כך ש"אין שום דבר קדוש בשמונה שעות [...]

[...] להיכנס אליו עכשיו (אתם מוזמנים לקרוא מחשבות שלי בנושא כאן או לצפות בהרצאה של דאגלאס ראשקוף [...]

[...] על בלוגים, קואופטציה, מקצוענים וחובבים. [...]

[...] בלא מעט תחומים) והן בהשלכות המוסריות שלו (בעייתיות מאוד כמעט בכל תחום). אבל דיון כזה ייאלץ להמתין לקריאה מלאה [...]

שחר: אני מסתקרן לראות את הפוסט על "העסקה הגדולה"

בנוגע להערה השניה: אנחנו מסכימים. הטענה שלי היא שענפי העיתונאות ה"רכה" (טכנולוגיה, תיירות, טורי דעה, וכו') ייעלמו כמעט לחלוטין לטובת בלוגים ואגרגטורים, ואין בזה דבר רע. מה שיישאר הם עיתונאים שיכולים להצדיק את עצמם: עיתונאות "קשה", סיקור מלחמות וכאלה, ועיתונאים מעטים (שיסופקו בסינדיקציה) שיעסקו בתחומי העיתונות הרכה, ויספקו חומרים שלא ניתן להשיג מחובבים. בכל מקרה, יש היום הרבה יותר מדי עיתונאים, שכותבים את אותם דברים (או שכותבים fluff) שוב ושוב. אלה יעלמו לטובת תוכן בלוגרי איכותי ואגרגטורים, וטוב שכך. גם המעמד של מקריא-ההודעות-של-המלך ועובדי פריק-שואוז נעלמו, ואנחנו לא מתלוננים על זה.

אלעד: בעקרון אני מסכים איתך בשתי ההסתייגויות.
בנוגע לשמונה שעות העבודה יש לי פוסט מתוכנן בנושא כחלק מהטיוטה הלא ממומשת ל"העיסקה הגדולה".
בנוגע לאפריקה – דווקא כאן מתבהר הצורך בקיומם של עיתונאים בשכר לדעתי. אין טעם לסמוך על בלוגרים ועל אגרגטורים כדי להפנות את הזרקור למה שקורה באפריקה. חייבים להניח קיומה של מערכת עיתונאית מסודרת שתממן שליחה של עיתונאים לאפריקה.

ואם רוב העיתונאים יעלמו, ורק הטובים, אלה שיש במקצועיות שלהם ערך מוסף, רק הם ישארו – אז מה? מה רע? גם מעתיקי ספרים כבר לא קיימים (חוץ מבמגזר החרדי, באופן מעניין) ולא נראה לי שיש הפסד גדול מזה. לא ברור שאנחנו עדיין צריכים כל כך הרבה אנשים שיערכו לנו את ערוצי הקלט. פעם היה בזה הגיון, כי שידור היה יקר ממילא (הדפסת ספר, שידור טלויזיה). היום שידור הוא זול, ואפשר לפרסם הכל, ולבחור מה שצף. (תדמיינו גם שאמרתי משהו על זנב ארוך). יהיו מעט אגרגטורים אנושיים, והשאר יתפנו לעיסוקים אחרים, ויעזרו להוריד את מניין שעות העבודה הממוצע של האנושות.

אגב, לא מזכירים את זה מספיק — אין שום דבר קדוש בשמונה שעות עבודה ביום. בעזרת השם אנחנו מתקרבים ליום שבו ארבע שעות עבודה של כל אדם יספיקו כדי לכלכל את כולנו. אפרופו "בשבח הבטלה".

ובגלישה פראית למחוזות העוף-טופיק, כי אני לא מצליח להתאפק: קרובים קרובים, אבל קודם צריך לטפל בעובדה שחצי מהאנושות נמצא בסכנת רעב. כלומר, אנחנו רואים משהו מוזר: אנחנו כאן מתווכחים על יותר עיתונים פחות עיתונאים, כן סאב-פריים או לא סאב-פריים, ובינתיים אפריקאים לא יודעים אם יהיה להם מה לאכול מחר. אז עם כל הכבוד ליום עבודה של ארבע שעות (שאני מאמין שהוא אפשרי, אולי אפילו היום), צריך לטפל בחלוקה המעוותת של העושר, ובעניינים של sustainability. וחזרנו במעגל ל"עולם ישן עד היסוד נחריבה". אבל זה כבר באמת עניין לפוסט אחר.

אוף טופיק פראי אבל קודם צריך

אתם מזכירים כאן כל הזמן את נושא הכסף: בפרסום, וגם את הפרנסה של העיתונאים. אז אני מזכיר שיש שוק חופשי שדי דואג לזה. כלומר, נראה שבעיתונים יומיים לאנשים אין רצון לקבל יותר מקצת עיתונות קשה, וכל השאר נמצא במגזינים.
לעומק, ועוד בעברית, אף פעם לא היתה הצדקה מסחרית, ולכן דווקא מזל שיש את האינטרנט כאלטרנטיבה. בכלל נראה לי שבארץ אין אופציה אחרת. אני אזכיר לדוגמא שבשנות השמונים היה אחלה ירחון רוק שנקרא "ווליום" עם מיטב הכותבים של ארצנו, הוא הודפס בניר משובח וגרפיקה מעולה, מדורים מפה ועד להודעה חדש, בקושי החזיק 6 גליונות. לפחות את נושא עלות ההדפסה האינטרנט חוסך. נשאר רק לפרנס את הכותבים.

אבי: אני לא חושב שיש הבדל גדול בהשקפת העולם בין שנינו. אני רק חושש שחלק מהתהליכים מתרחשים עכשיו לנגד עינינו בלי יותר מידי מחשבה עמוקה מאחוריהם, ושחלקם יכולים לגרום לתקשורת נזק משמעותי שיהיה קשה לתקן מאוחר יותר.