תודעה כוזבת

קודש וחול

גם את ראש השנה הקודם עשינו בירושלים. טיילנו מעט במרכז העיר, ירדנו לאורך המדרחוב של בן יהודה והדממה המוחלטת שהופרה רק על-ידי תקיעות שופר של חב"דניקים צעירים שששו לעזור לאב כופר ובתו למלא מצווה הלחיצה אותי. סניפים של חנוית מוכרות, רשתות בתי קפה ששלחו סניפים למרכז, וכולם עומדים סגורים לאורך שלושה ימים. אכלנו די והותר בארוחות חגיגיות, וכל מה שנזקקנו לו נמצא בתיקים שנשאנו איתנו. לכל היותר, אפילו תל אביב היא הרי במחרחק סביר של נסיעה. ואף על פי כן היה בדממה הזו להטיל תחושת מחנק.

מתישהו בין החג ההוא לנוכחי ביקרנו בירושלים שוב, ושוב בחג (פסח שני). פנייה אקראית הובילה אותנו למפגש עם מישהי שהכרתי פעם, ירושלמית היום, ולהיכרות עם כמה מקומות שחמקו ממני בפעם הקודמת. כך שבחג האחרון ידעתי קצת יותר.

כך קרה שמצאתי את עצמי דוחף את עגלת התינוקת עם צמיג מפונצ'ר בדרך לחדר כדי לחדש את מלאי הבקבוקים, וכדי להרגיע את עצמי מעט, פונה במורד רחוב הילל. יצאתי מוקדם יותר מבית הכנסת. הארנק מאופסן הרחק ממני, ארוחת הבוקר עוד לא גמרה להתעכל וארוחת הצהריים כבר עמדה בפתח. לא חיפשתי משהו לקנות, רק שחרור של המחנק.

אחרי שני בתי קפה סגורים הגיעה הפיצוציה, בשלטים מצהיבים של פרסומת לקליק, פתוחה אל הרחוב. שני צעירים חובשי כיפה בקוקו ומבטא אמריקאי יצאו ממנה כשהם מצויידים בחטיף ושתייה. עברתי עם העגלה על פני הפתח, ותחושת הקלה שטפה אותי. המשכתי עוד קצת למטה והנה בית קפה פתוח, ומאחוריו מסעדה, ועוד פיצוציה מעבר לפינה, ואחר כך רצף של שלוש מסעדות. בהדרגה הפכה ההקלה לאכזבה. פיצוציה אחת היתה כמו מקור מים חבוי ומפתיע בלב מדבר, הרצף כבר הפך לאיזו לאס-וגאס וולגרית.

כן, יש כאן הרבה צביעות, ואני שמח בשביל כל ירושלמי חילוני שיכול לאכול פיצה בשבת ואפילו בפסח בלי לצאת מהעיר, ובכל זאת, הרגשתי כאילו הרצף הזה מעקר עבורי את ירושלים מהירושלמיות שלה.

פתוח, סגור

יש בביקור תקופתי בעיר זרה קסם שנעדר משגרת החיים שלנו. כמו לעבור בניו יורק ולשמוע המולת צעירים בחצר ההיא שבה שתיתי מרטיני אחרי מרטיני לפני שמונה שנים, לגלות בלא מעט הפתעה שהוא עדיין פועל, עדיין מושך אליו אנשים שנמצאים בשלב המתאים של החיים.

כך גם בירושלים, הנה מקום שנראה אז אופנתי ופעיל, לפני חצי שנה בסך הכל, ושלט חדש עם שם אחר מתנוסס בחזיתו במפתיע. הנה בית הקפה המיתולוגי ההוא מסיפורי הגבורה הירושלמיים של כל מיני עיתונאים שערקו כבר מזמן לתל אביב.

והנה על הרחוב הראשי מקום קטן, מראה סימפטי, בית קפה נטול יומרות עם שם אגבי ושלט צהוב בוהק ומשמח. כל הביקורים שלנו, כאמור, היו בחג, כך שתמיד הוא היה סגור, ואף על פי כן נטיתי לו חיבה. כמה שמחתי לגלות אותו ניצב על מקומו גם הפעם.

רק במעבר האחרון לאורך הרחוב שמתי לב פתאום שהוא מרוקן משולחנות וכסאות, שקירותיו ערומים מוכנים לסיוד, שעל החלון מודבק פתק בכתב יד המבשר על מכירת חיסול של פריטים.

There must be some kind of way out of here

הם פזורים בכל ירושלים, גם ברחובות צדדיים, שלטי ההכוונה האלה, עם חצים המצביעים לשכונות העיר השונות, וכמעט תמיד משולב בהם גם חץ אחד, על רקע כחול, החוצה מכאן, נתיב מילוט מהקדושה והכובד – לתל אביב.

תמיד ראיתי בשלטים האלה אמירה מורכבת וטעונה. יש בהם איזו הצהרה פטרונית, שימו לב איך תל אביב משולבת כאן בין נחלאות לבין העיר העתיקה, משל כדי להזכיר לנו שבפרספקטיבה היסטורית היא רק הערת שוליים לירושלים הנצחית. יש בהם גם לא מעט שקר, לפחות במקום אחד שיצא לי להגיע אליו לא מעט (אזור התעשייה של הר חוצבים) השלטים האלה לועגים לתל אביבי המבולבל נושאים אותו בדרך פתלתלה וארוכה הרבה מן הנחוץ. אבל יש בהם בסופו של דבר, בין אם במכוון ובין אם לאו גם יסוד מרגיע. הנה, אני מחייך לעצמי בהקלה, בכל פינה נידחת, בכל רגע שמשאה ההיסטורי של העיר הזו נדמה ככבד מנשוא יצוץ שלט כזה – מזכיר ומבטיח שיש דרך החוצה.

Related posts:

1. היוממות ההפוכה
2. על בורגנות ועל אורבניות – פוסט יורם מלצרי
3. מכוער מכוער אבל ברור
4. או סתם-ככה
5. גיא, חמי, רון (ודב חנין)