תודעה כוזבת

אין באמור להלן להוות תחליף

באמת נחמדים היו האנשים מהבנק, מתקשרים אחת לכמה חודשים "הכסף שלכם שוכב בפקדון, שלא לדבר על הסכום שהצטבר בעובר ושב, חבל, הוא יכול לעשות תשואה הרבה יותר יפה, אפשר לקבוע לך פגישת ייעוץ?" שנים עמדתי בסרוב, ממציא כל מיני תרוצים ותואנות. בסוף נשברתי, תשואה הרבה יותר יפה הם אמרו. אני אוהב יפה, יש לי חולשה לאסתטיקה של תשואות.

בדיוק לפני חודש ישבתי מולו שוב, היה קצת כסף מזומן להפקיד, ועוד סכום בפקדון. "אין טעם" הוא הסביר לי בבהירות "להמשיך עם האפיק השקלי, יש צפי למדדים נמוכים." נו, אם הוא אומר, "אז מה כן?" שאלתי "אבל שיהיה סולידי." "אגרות חוב קונצרניות" הוא הסביר, דפדף ארוכות ברשימה, התלבט בקול רם בין קונצרן אחד לרעהו, ירה לעברי כל מיני מספרים שאמורים היו להעיד על הסולידיות, מדדים שחושבו על-ידי בתי השקעות שאולי פשטו את הרגל בינתיים. אתם לא צריכים אותי כדי לדעת מה קרה לסולידיות הזו בשבועות האחרונים.

כן, אני משוכנע שהוא פעל בתום לב ומתוך רצון למלא את הבקשה שלי על הצד הטוב ביותר. אני משוכנע שהוא גם היה נאות לפרש לי כל מדד ומדד שנקב בו, לשכנע אותי שהסולידיות המובטחת היא אמיתית, שאין לי מה לדאוג.

כיכר העיר

את הערב הראשון שלי בניו יורק עשיתי ספון בחדר מלון. לא רק היעפת שלחה אותי בשעה מוקדמת למיטה. הרבה יותר ממנה הושפעתי אז מהסיפורים שגדלתי עליהם אודות הסכנה האורבת לתייר בכל פינה של גותהאם עם רדת החשיכה. לא ידעתי אז לצטט סיפורים על מדיניות החלונות השבורים של ג'וליאני ועל ירידה חדה בפשיעה.

בערב השני בכל זאת הרהבתי עוז, ומצאתי את עצמי ב-Times Square, מקום שהפך מזירת פעילות של זונות וסוחרי סמים לדיסנילנד לכל המשפחה. דבר אחד לא השתנה בכיכר ההיא כמעט. שלטי הנאון הענקיים של הפרסומות שמשקיפים עליה. עמדתי שם, הרבה לפני ששיווק ויראלי והצעות חברות של שאול-פרחיו-ובניו בפייסבוק הפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו, הרבה הרבה לפני תיכנס לזמן איז מאני ותבין הכל (כמה זמן לפני שמישהו מקים כאן סדנת יזע של פועלים זרים שרואים פרסומות בלי הפסקה על מכשירים סלולריים ולוקח מהם שני שליש מהכסף? הימורים מישהו?). אבל כבר אז חשבתי איזו דרך ארוכה ומפחידה עברנו מאז ששלטי הנאון האלה היו הסמל הגאה, המיצוי המושלם של הקפיטליזם הפוסט-תעשייתי, כמה תמימים הם נראים מול מבול הפרסומות שמוטחות בנו מכל עבר, סמויות וגלויות. חשבתי אז ששלטי הנאון האלה הם גם מצבה מפוארת ומכוערת במידות שוות לתקופה שבה עוד אפשר היה להאמין שעולם הפרסום מסייע להגברת השקיפות ההכרחית לקיומו של שוק חופשי במקום להיות אחד הגורמים המרכזיים לעכירות, על סף אטימות, של הזירה הכלכלית.

היצע וביקוש, כן?

אז כמו כולם התחלתי להתעניין קצת יותר בשאלה איך עובד כל המנגנון הזה. הייתה לי תחושה, אבל ניסיתי לאשש אותה.

אז ניגשתי לכמה רואי חשבון שאני מכיר, אחת מהן עם תואר שני במימון שהוענק לה לא מזמן. "איך נקבעים שערי מניות?" שאלתי בתמימות מעושה. את התשובה הרי ידעתי מראש, "לפי המסחר כמובן", "היצע וביקוש", חלק זרקו לתוך ההסבר מונחים כמו "וולטיליות". "כן" השבתי, "אבל מה זה בעצם אומר? אני יכול להבין איך עובד העניין של היצע וביקוש אם אני מגיע לכיכר השוק עם חבילת מניות של גילדת הסנדלרים ומתמקח עם קונה פוטנציאלי על המחיר עד שאנחנו מגיעים להסכמה, אבל איך זה עובד כשמאות ואלפי פקודות קנייה ומכירה ניתנות במקביל והשער משתנה בכל דקה?" הקשיתי. גם עכשיו הרי ידעתי את התשובה מראש, ובכל זאת טרחתי לשאול "נו, יש מחשב שמשקלל את כל הפקודות."

זהו, זה הכל. היצע וביקוש ומחשב מיסתורי שמשקלל הכל. לא שזה באמת מסתורי כל כך, נבירה לא מאוד קצרה בנפתולי אתר הבורסה של תל אביב תוביל אתכם לתקנון המפורט שיסביר בדיוק איך מתנהל המסחר בכל שלב, עם שני סוגים של אלגוריתמים. הבסיס, באופן טריוויאלי הוא באמת היצע וביקוש, ועדיין כדאי לזכור שהאלגוריתמים חייבים לקבל החלטה מעט שרירותית של ההגדרה להוגנות כדי לקבוע את השער (ראו כאן אצל גדי אלכסנדרוביץ' דיון קצר בשאלת ההוגנות של אלגוריתמים). בפתיחת המסחר למשל, הקריטריון המרכזי לקביעת השער הוא מקסימיזציה של נפח ביצוע העסקאות. קריטריון לגיטימי, אבל בהחלט לא היחיד שיכול להיחשב כהוגן. המסחר השוטף לעומת זאת מתנהל כשפקודות קנייה ומכירה נשלפות במקביל מתוך מחסניות המכונות "ספר הפקודות" ומופגשות זו עם זו. מובן מאליו כמעט שיש יותר מדרך הוגנת אחת לסדר את הפקודות במחסניות האלה, ושכל דרך תגרום למהלך מסחר שונה מעט.

לא, אני לא באמת חושב ששינויים באלגוריתמים האלה היו הופכים את המסחר בבורסה על פיו. אני כן חושב שאם בעלי תואר טרי במימון לא מצליחים לספק לי תשובה שהיא יותר מ"היצע וביקוש ומחשב שמשקלל אותם" קצת מגוחך לדבר על שקיפות מלאה של המסחר, אפילו אם אני יכול לרפרש את מצב תיק ההשקעות שלי באתר הבנק אחת לדקה.

פרדוקס ראסל של השוק החופשי

הפוסט הזה נולד בכלל במקום אחר. מסתבר שגיאחה לינקק בעונג שבת האחרון לפוסט הזה שלי על יחסי הגומלין שבין יצירה וולונטרית של תוכן באינטרנט על-ידי חובבים לבין מצבה המידרדר של התקשורת המסורתית.

אז כמה אנשים הגיעו, והדיון התעורר מחדש, עד שנשלף בשלב מסויים הנימוק האולטימטיבי של "תנו לשוק החופשי לעשות את שלו." גם אם נניח לעובדה שאלה ימים רעים מאוד לנימוק הזה עלתה בי פתאום תהייה על מידת התקפות שלו כשהזירה שבה הוא אמור לפעול היא התקשורת.

כי תנו לשוק החופשי לעשות את שלו אומר שהצרכן יבחר את ערוצי התקשורת המשתלמים לו ביותר, אם כדי להפיק מהם את ההנאה המרובה ביותר, אם כדי להפיק מהם א
ת היכולת לקבל החלטות מושכלות יותר. אבל יש כאן נקודה עדינה. נקודה שבה הנימוק הזה קורס אל עצמו, קצת כמו בפרדוקס ראסל (להבדיל, כן, להבדיל). אחת מהנחות היסוד של שוק חופשי הרי חייבת להיות השקיפות המלאה של המידע הרלוונטי. כדי שכל פרט יוכל לקבל את ההחלטה שתביא למקסימיזציה של הרווח האישי שלו כל המידע הרלוונטי חייב להיות זמין, כך שאפשר יהיה להפעיל שיקול דעת מחושב.

הניחו לרגע בצד את מצבה העגום של התקשורת ואת קשרי הון-שלטון-עיתון למיניהם. איך בדיוק אמור מנגנון השוק החופשי לווסת את שוק התקשורת, זה שהמידע הוא הסחורה המרכזית בו, מידע שאמור מלכתחילה להיות תנאי הכרחי לקיומו של שוק חופשי. זה לא עובד יש כאן משהו מעגלי, חייבים להגדיר רמה נוספת של מטא-תקשורת כדי לצאת מזה. אולי ולווט והעין השביעית?

בקטנה

לפני סיום: תהייה קיומית מגיזמודו (דרך Chow: The Grinder) בעקבות הדיסק און קי הממולא בכמה טיפות באדוויזר.

Is capitalism really that great, if it leads to beer-filled USB flash drives with "optional customizable floating objects" inside? Should we Americans really be that pleased with our free speech, if it means I get emails from people who make flash drives with BEER in them?

פחד ותיעוב עצמי

אז זהו, אתמול בצהריים זה קרה. הפכתי לאחד האנשים האלה שמגיבים רגשית להודעה שהנגיד הוריד את הריבית.

ובעניין דומה

דובי כותב על המיזנטרופיה של הניאוליברליזם.

Related posts:

1. עוד הערה קצרה בעניין וול סטריט
2. מה רוצה הבורסה?
3. ההסחה הקרייריסטית
4. זה שאין לנקוב בשמו
5. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בואו נדבר על כסף 1