תודעה כוזבת

18 תגובות ל“אנשי המסתורין”

1. מאת דולי:
   15 באוקטובר, 2008 בשעה 8:24

   העניין הוא שזו בלוגוספירה ישראלית, ואופציית ההיעלמות היא לא באמת אופציה ריאלית במקום שבו אי אפשר לזרוק אבן בלי לפגוע במישהו שעושה מילואים עם גיסך (במשפט זה חבויה מחווה. עשר נקודות למי שמזהה מחווה למה). הרבה בלוגרים אנונימיים ואנונימיים למחצה הגיעו לנקודה שבה הם היו צריכים להחליט אם הם עומדים מאחורי הכתוב או מוחקים את הבלוג (ואז פותחים אחד אחר, במקום אחר, שבתורו יתגלה גם הוא). אלמה פרסמה לא מזמן פוסט שבו היא תוהה מי קורא את הבלוג ומזהה אותה. תמיד יהיה מישהו שמזהה.

   [להגיב לתגובה זו]
2. מאת מיטל:
   15 באוקטובר, 2008 בשעה 9:37

   אתה חושב שזו תופעה שייחודית לבלוגספירה הישראלית? נראה לי שזו פשוט הבלוגוספירה שאתה מסתובב בה. לפני איזה כמה זמן, כשהחלטתי שאני צריכה לכתוב לבלוג את כתבות התרבות הדיגיטלית שאני כבר לא רוצה שישלמו לי עליהן, אז חקרתי איזו בלוגוספירה של לסביות זועמות בסן פרנסיסקו. ובדיוק התפוצצה שם איזו פרשת גילוי זהות מכוון. זה היה עניין לא פחות מולווט, נראה לי.

   (כל התצוגה המקדימה הזאת פה למטה מאד מבדרת. אני מרגישה כאילו אני מדברת באיזה נחל בנגב, עם מצוקים והדהוד)

   [להגיב לתגובה זו]
3. מאת שחר:
   15 באוקטובר, 2008 בשעה 9:41

   מיטל: קצת ברוח הדברים של דולי, אני חייב לציין שאני לא מתמצא במה שקורה בבלוגספירות אחרות, אבל נדמה לי שמה שייחודי לישראל היא הסקרנות הקרתנית. כמו שדולי ציינה אנחנו קצת קטנים מכדי שאנשי מסתורין יהיו מסתוריים באמת, ולכן יש הרבה יותר עניין בחשיפת הזהות האמיתית שלהם מתוך אמונה שבחשיפה הזו יהיה משהו מעניין עבורנו (כי פתאום נגלה שאלמה עבדה פעם בחברה שדוד שלנו היה רואה החשבון שלה וזה יהיה ממש מגניב או משהו מטופש כזה). אבל אולי אני טועה.

   [להגיב לתגובה זו]
4. מאת Drazick:
   15 באוקטובר, 2008 בשעה 9:45

   חוק ה-7 הופך לחוק ה-3 בישראל…

   [להגיב לתגובה זו]
5. מאת חנן כהן:
   15 באוקטובר, 2008 בשעה 9:53

   יש איזה איש/אשת מסתורין באינטרנט הישראלי שעושה דברים טובים ואני לא יודע מה כתוב לו/לה בת"ז ואני חושש להתחיל לברר כי אז אולי היא/הוא יפסיק/תפסיק. ולכן אני מעדיף להשאיר את המסתורין. אני אפילו לא כותב את הכינוי שלא יתחילו לחפש.

   [להגיב לתגובה זו]
6. מאת אורן צ.:
   15 באוקטובר, 2008 בשעה 9:57

   המסתורין הזה הוא לא רק נחלת הבלוגים אלא היה קיים תמיד גם בספרות. הדוגמאות המיידיות הן Primary colors, the Federalist papers או חלק מהיצירות שמיוחסות לשייקספיר.
   היום, אגב, יש אלגוריתמים לא רעים שיכולים לזהות כותבים אנונימיים בהינתן קבוצה מסויימת של "חשודים" ואוסף כתבים שלהם.
   נכנסתי קצת לתחום הזה כשלפני שנים (6!) כשהייתי חדש בישרא והתפוצצה שם (עוד) פרשת אאוטינג-אנונימיות מטופשת. חשבתי אז, בתור משחק, לפתח וליישם כמה אלגוריתמים כאלו. כמובן שלא עשיתי עם זה כלום חוץ מלגלות שלא המצאתי את הגלגל וכבר יש תחום מחקר כזה.

   מה שרציתי לומר הוא שהיום כשכמויות המלל מפוצצות את השרתים אז יש יותר פרשיות כאלו ומטבע הדברים הן גם יותר משעממות.

   [להגיב לתגובה זו]
7. מאת מיטל:
   15 באוקטובר, 2008 בשעה 10:00

   נראה לי פשוט שבלוגוספירה היא תמיד קרתנית. זה חלק מהעניין שלה. רק שבישראל היא של כל המדינה, ובעולם דובר האנגלית היא של בעלי העניין המשותף.

   [להגיב לתגובה זו]
8. מאת שרון:
   15 באוקטובר, 2008 בשעה 10:13

   הבעיה היא כמובן מה קורה כשאת מכירה די הרבה מהאנשים האנונימיים האלה (נו, בוודאי, כי הן כולן זהויות פיקטיביות שלי, שלא לדבר על רואה שחורות), וכך אין לך את הפריבילגיה להנות מהתעלומה?

   תחשוב על זה לרגע – אתה יכול להסתובב בפתח תקווה ולתהות האם הבחורה ההיא עם האייפוד שמקללת נמרצות בתחנת האוטובוס היא אולי "ואנדראוחותך". והתהייה הזו היא לטעמי הרבה יותר מעניינת מפתרון התעלומה, לא?

   לשמחתי, אני עדיין לא יודעת מי זה ההוא שכותב את גרבילים של תשוקה, וזה די מטריף את דעתי.

   [להגיב לתגובה זו]
9. מאת בצלאל:
   15 באוקטובר, 2008 בשעה 10:44

   פעם נורא התחשק לי ליצור לעצמי דמות מסתורין שהבלוגספרה תסער סביבה, אבל אז הגעתי למסקנה שא. אני לא באמת מעניין אף אחד, וב. זה יכניס אותי לעולם של חרדות לגבי היום שבו אחשף ואף אחד לא יתרגש מזה. אז החלטתי פשוט לכתוב בשמי.

   [להגיב לתגובה זו]
10. מאת אלמה:
    15 באוקטובר, 2008 בשעה 12:36

    בתור אחת מאנשים המסתורין המדוברים, אני חייבת להודות שאני הרבה יותר מעניינת כשאני מסתורית. השם האמיתי שלי לא יאמר שום דבר לאף אחד, וגם אם עבדתי פעם בחברה שאחיך עשה שם מילואים, זה לא מה שירעיש את קיומך.
    הרבה יותר כיף לי להיות מסתורית, וכמו ששרון אמרה, נראה לי שזה גם יותר מעניין לאחרים להמשיך ולנחש.

    [להגיב לתגובה זו]
11. מאת טל:
    15 באוקטובר, 2008 בשעה 15:51

    במודע או שלא, כאשר אתה כותב בשמך האמיתי אתה מצנזר את עצמך. אני למשל לא הייתי רוצה שאנשים כמו אלמה או זרש יתחילו לחשוב לפני כל פרסום של פוסט דברים כמו "מעניין אם אמא שלי כבר ניסתה לגגל אותי" או "אני לא רוצה שמישהו שהכרתי אתמול ידע על זה".
    במדינתו הקטנה, הסיכוי שאחד מהקוראים כן מכיר אותך/גיסך/הבוס שלך, הוא די גבוה.
    מצד שני, עצם האלמוניות יוצרת עניין ודווקא עלולה לגרום לחשיפה כי כולם רוצים לדעת מי אתה. כנראה שהפתרון הוא לכתוב יותר מבלוג אחד או לשמור על חשאיות מוחלטת.

    [להגיב לתגובה זו]
12. מאת הזוייה:
    15 באוקטובר, 2008 בשעה 16:26

    אני לא מעוּרה בחיפוש אחרי מי מסתתר מאחורי הדְּמוּת, כשאני קוראת מישהו מעניין אותי התוכן, אני אפילו לא בודקת את הכרטיס שלו עם הפרטים עליו.
    במשך ארבע שנים של כתיבת בלוג נוכחתי להבחין שאנשים יותר מחפשים את המילה הכתובה, המעניינת, הפרובוקטיבית. מאשר מעניין אותם מי מסתתר מאחורי הניק. רוב האנשים שהחלו עם ניק מפתה או מגוחך המהול בגרוטסקה קומית מתגלים כעיתונאים, הפך למשהו שבשִׁגְרָה. הם ימשיכו לעצבן אנשים כי הם כותבים בעיקר ביקורת, או כי הם עובדים בעיתון השייך לאתר זה או אחר שחיפש אותם ואחר כך הפשיט אותם. אותי דווקא מעניינים אלו שכותבים על החיים שלהם.

    כל היום אנחנו עוברים מאתר זה או אחר, מחפשים קצת תוכן בידורי או מקצועי. כי החיפוש אחרי זהות הדמות היא מעייפת. העיקר שיש משהו מעניין לקרוא ולהגיב.

    [להגיב לתגובה זו]
13. מאת macphista:
    15 באוקטובר, 2008 בשעה 16:39

    טוב, בתור מישהי שסבא שלה ודוד שלה מחפשים אותה בגוגל מדי פעם (ולא שיש סיבות טובות לעשות זאת) העדפתי ללכת על אנונימיות (עכשיו הם שואלים למה אין שום דבר חדש).
    הרבה יותר נוח להיות אנונימי ברשת, עד כמה שזה ניתן. אבל כמו שחשיפה לא מתאימה לכולם, גם האנונימיות לא מתאימה לכולם. במיוחד לאלו שרוצים להיות מוכרים וידועים.

    [להגיב לתגובה זו]
14. מאת שם (חובה):
    15 באוקטובר, 2008 בשעה 17:23

    רואה שחורות, זרש, גרון עמוק, כולם מחווירים מול המיסתורין האמיתי. מי הוא השכ"ג ?

    [להגיב לתגובה זו]
15. מאת אלעד-וו:
    15 באוקטובר, 2008 בשעה 19:04

    שכחת את בלדד השוחי. (אגב, זה דודו זר).

    חנן — אחלה מטה-מסתורין. אני עסוק בניחושים מי זה שאתה לא יודע את שמו.

    [להגיב לתגובה זו]
16. מאת idit:
    15 באוקטובר, 2008 בשעה 19:05

    אכזבה קלה ומשיכת כתף אגבית???

    [להגיב לתגובה זו]
17. מאת גיא:
    15 באוקטובר, 2008 בשעה 20:26

    לא יודע אם אתה מקבל טרעקבעקים, אבל בעקבות הדיו הזה, עלתה לי תגובה די מנומקת, שהתחילה, כמו שקורה לי די הרבה לאחרונה, להתארך מאוד. אז הקדשתי לה פוסט בפני עצמו.
    אתה מוזמן לבדוק אותך בהזמנות: http://gelram.blogli.co.il/archives/502

    [להגיב לתגובה זו]
18. מאת שחר:
    16 באוקטובר, 2008 בשעה 9:43

    זה, כאמור, היה רק חלק מהדברים שתכננתי לשאת באותו ערב. החלק השני שאולי עוד יעלה כאן (ואולי אף בקרוב) התכוון לטפל בדיוק בנקודה שעלתה בכמה מהתגובות כאן על-ידי כינון ברור של הפרדה בין הכתיבה בבלוג לבין החיים שבחוץ, למרות, ובעצם בגלל, הסרתה המוחלטת של האנונימיות, כלומר ניסוח של כללי נימוס והליכות שאוסרים באופן חד-משמעי להתייחס לכתיבה בבלוג במפגש פנים אל פנים מתוך הבנה שהעובדה שכתבתי (למשל) טקסט דכאוני ממש לא אומרת שאני צריך עידוד ותמיכה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

שם (חובה)

דוא"ל (לא יפורסם) (חובה)

אתר

הודע לי על תגובות חדשות

Click to cancel reply

Subscribe without commenting
E-Mail: