היי, כבר שבועות אני טוען בלהט לגבי הקשר הישיר של ספרים סטייל "אבא עשיר, אבא עני" למקסם השווא של ההתעשרות והבטחון שהביא מיליוני אמריקאים להשקעות נדל"ניות הרפתקניות בשנים האחרונות, וגילגל על העולם את המשבר הזה. גם ספרים שיש טעם וחשיבה מאחורי האג'נדה שלהם יכולים לעורר את המוחות הלא נכונים למעשים אידיוטיים. (אני מצליח לחשוב לפחות על עוד ספר אחד כזה)

אני לא מסכים למסקנה שלך. הבסיס שעליו העמדת את הפוסט הזה, מסתכם במשפט "כל יסודותיה של החברה המערבית, כך נראה, שוקלים להתמוטט עלינו בגלל שהמוני בני אדם … שיעבדו את כל חייהם, ובדרך את גורל כולנו, לחלום הבלתי-סביר על פיסת אדמה משל עצמם בריבית סאב-פריים". והרי זה לא מה שקרה.

הבעיה לא הייתה אנשים שלקחו משכנתא, אלא כאלו שלקחו משכנתא שנייה – משמע, כאלו שכבר הייתה להם דירה קרקע, ורק רצו להרוויח ממנה יותר ע"י משכון הבית שלהם. וכן הבנקים, שהאמינו שמחיר הדירות ימשיך לעלות ולכן יש רווח במשכנתא כזו. אין בין זה לבין השעבוד לאדמה שום דבר.

היית יכול לכתוב אולי על מחירי המזון ומשאבי כדור הארץ שהולכים, כך נראה, לגבות את המחיר שכולנו מצפים לו זה מכבר מכלכלת העולם המערבי. אבל דווקא המשבר הנוכחי, שלא ברור עדיין עד כמה יהיה חמור, לא קשור לכך.

ערן: אני חושב שגם להודג'קינסון אין אשליות לגבי ישימות. צריך לקרוא את הודג'קינסון בהקשר הנכון לטעמי. הודג'קינסון, כדאי לדעת, הוא העורך של ה-Idler, ובשנים האחרונו הוציא שני ספרים How to be idle ו-How to be free. אני מפרש את מכלול העבודה שלו (אולי כי כך אני רוצה) כניסיון ליצור ביקורת כלפי החברה והכלכלה של ימינו בלי להיגרר לברירות המחדל של סוציאליזם מיושן או של פטפטת ניו-אייג' שמבקשת לזרוק את כל הישגי המערב. בהקשר הזה האבחנות ההיסטוריות שלו הן ניסיון לחפש נקודות אחיזה מקוריות לביקורת כזו.
עם רוב ההבחנות שלך אני (ונראה לי שגם הודג'קינסון) מסכים.
לא יצאתי נגד התפישה של העמדת האני במרכז, אלא רק ניסיתי לטעון שהנסיון לייחס לדורות האחרונים אידאולוגיה פוסט-מטריאליסטית הוא בעייתי מאוד, ויש לי תחושה שעוד אחזור לעניין הזה בעתיד.
ולגבי ההגזמה: נדמה לי שכבר במילה השנייה של הפוסט הצהרתי די בגלוי שאני גולש למחוזות האלה.
דובי: כתוב אותו, מעניין אם אנחנו חושבים בכיוונים דומים.
אוטופוקוס: ניסיתי לשתול פה ושם כמה הערות שיעידו על היחס שלי לתיאוריה של שנהב. אבל כמו שציינת, מעבר להיותה פוסט-מודרניסטית במובן הרע של המילה יש בה לא מעט צדק. אני רק טוען שדווקא היום, אחרי שלכאורה השתחררנו מהשעבוד לאדמה, אנשים מקדישים חלק גדול הרבה יותר מחייהם ומכוח העבודה שלהם כדי להשיג את פיסת האדמה.
אורן: תודה, מעניין.

אסוציאציה:
מגדל בבל (בראשית יב):
א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ…"

והנה מדרש מעניין על מגדל בבל, יעילות העבודה והגישה הסוציאלית -
"שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה."

כלומר הייתה שם האחדה של השפה (גלובליזציה) ומחיקת האדם וזה בשם איזו מלחמה באלוהים וכמובן קצת היבריס מהצד.

זו תיאוריה חמודה, אך היא פוסט-מודרניסטית במובן הרע של המילה (כיוון שאליו פרופ' יהודה שנהב נוטה לעיתים קרובות מדי). אין לה קשר רב להיסטוריה כפי שמקובל לתפוש אותה כפשוטה, והיא לא מתייחסת לעובדה שהשיטה הפיאודלית היתה רק שיטה פוליטית/חברתית אחת מני רבות שהופיעו ונעלמו במהלך ההיסטוריה במגוון אדיר של תרבויות אנושיות. אפשר לומר שהיא יורה את החץ האידאולוגי, ואז מסמנת את המטרה מסביבו.

באתונה של המאה ה-5 לפנה"ס, למשל, לא היה כמעט שום משמעות לקרקע. הפוליס האתונאית היתה אימפריה ימית ששלטה על פולייס יווניות אחרות, וייבאה דרך הים את מרבית צרכי המזון שלה. התפישות הפילוסופיות הרבות והמגוונות של האתונאים מהתקופה היו דווקא מאוד מנותקות מקדושת ה"קרקע", כמו גם החוש הפרקטי שלהם, כפי שהוכיחה יכולתם לנטוש את עירם ואדמתם על גבי ספינות עם בוא הצבא הפרסי של קסרקסס.

באימפריה הרומית המאוחרת גם לא הייתה שיטה פיאודלית, אלא אחוזות ענק שקוימו באמצעות כלכלת עבדים שנסמכה על ייבוא עבדים ממלחמות הגבולות הרבות של האימפריה. רוב האזרחים הרומים באיטליה (להבדיל מאזרחים בפרובינקיות), התרכזו בערים. העיר רומא הייתה למעשה גדולה כמעט כמו העיר רומא של ימינו אנו. למעשה, אחת התופעות המדאיגות ביותר שהקיסרים הרומים ניסו להתמודד עמה (ללא הצלחה מרובה), היתה נטישת קרקעות פוריות על ידי האיכרים ומעבר אל הערים. סחר הקרקעות בתקופה הרומית התקרב במורכבותו לסחר הקרקעות בימינו אנו, כלל מונחים כמו ספסרות, אשראי ומשכון, כפי שניתן להווכח ממערכת החוקים הרומית המסועפת בנושא.

יש הרבה מן האמת התזוזה של המרכז לכיוון האדם במהלך המאות ה-15 וה-16, אבל המוקד לא עבר מהאדמה אל האדם, אלא מהאלוהים אל האדם. יותר מזה, ההומניסטים של אותן המאות (תנועה שאין קשר בינה ובין המונח במובנו המודרני) נקראו על שם הדגש שמו על מרכזיות האדם, והם ראו בתפישות של התרבויות היוונית והרומית את הדוגמא והמופת שלהם. אם כבר, יש לומר שקופרניקוס הוא זה שהושפע מהתנועה ההומניסטית של זמנו. הוא חולל מהפכה, אבל במסגרת קונטקס הרבה יותר רחב מהגילויים האסטרונומיים שלו. עם זאת, ההיסטוריה לעולם חוזרת, וניתן לומר ש-500 שנים אחרי קופרניקוס אנו חווים תופעות שהמין האנושי פגש בהן כבר 1500 שנים לפניו.

על הסוגריים.

מה שמזכיר לי שאני צריך בהזדמנות לכתוב פוסט שמסכם את העבודה שכתבתי על Culture Shift ומסביר למה אני חושב שהניתוח של אינגלהארט שגוי.

הרשומה של טום הודג'קינסון מרתקת, אבל לא ישימה, וזה קשור למה שכתבת בהתחלה, על האמנה החברתית.

האמנה החברתית, או הערבות ההדדית, עובדת לא רע בקהילות קטנות, כשכולם מכירים את כולם (נגיד, בעיר ימי-ביניימית) או שיש להם את הפוטנציאל להכיר חלק גדול מהקהילה (נדמה לי שיש עבודות וכל מני מספרי מפתח בנושא, שצוטטו אי שם ברשומה של שרון, או ברשומה שלך, על כמה אנשים יכול אדם אחד להכיר). אלמנט הבושה משחק כאן תפקיד חשוב – כשכולם רואים אותך, אתה לא יכול להשתין מהמקפצה.

אבל היום זה לא כך, מכמה סיבות:
א. הקהילות הפכו לערים המונות מאות אלפים ומיליונים, ועליית מושג המדינה על חשבון מושג הקהילה. כבר אי אפשר להכיר את כולם, ואין ממי להתבייש. לכל זה נוספת המשפטיזציה של החברה, אשר העבירה אותנו לחלוקה דיכוטומית של אשם/זכאי, וגזלה מאיתנו את גווני האפור של "אולי כשר אבל מסריח"
ב. הגלובליזציה (שבתוכה אני כולל גם את האינטרנט) שהפכה את הקהילה מאלמנט גאוגרפי לאלמנט חוצה גבולות, כך שגם אם אתה פדופיל ואף אחד בשכונה שלך לא מתקרב אליך, תוכל לעבור בקלות יחסית למקום אחר, או למצוא חום וחיבה בקרב קהילה אלטרנטיבית ברשת האינטרנט, שבה אף אחד לא יודע שאתה כלב
ג. עליית שיח הזכויות על חשבון האמנה החברתית. זכויות הן מוחלטות, ואינן תלויות בקיום חובות, זאת בניגוד לאמנה החברתית, או לגישת המוסר החוזי (אשר מנער חוצנו מה"טרמפיסטים"). דהיינו, כל אחד תורם את חלקו, וזוכה לערבות הכללית של הקהילה – גישה שלא מתמודדת עם בעיית הטרמפיסטים ומעוררת מרמור
ד. הרחקת הנצרך מהתומך: המעבר מתמיכה של הקהילה בפרט הנזקק לתמיכת המדינה (כן, ביסמרק והביטוח הלאומי…) – מה שהיה פעם חובה חברתית הפך לחוק. וכל הכסף הזה, שנאסף על ידי מוסדות המדינה, הולך מטעם המדינה ולא מטעם התורם/משלם לנצרכים. דהיינו, המשלם רחוק מלראות שמחלקים את כספו בצורה ראויה, והכסף מועבר לאנשים שהם לא בהכרח חלק מהקהילה שלו אלא רחוקים יותר, ברמת הזדהות פחותה.
ה. לגבי הגילדות אני פחות חד משמעי. גם היום יש כמה גילדות (לשכות עורכי הדין, רואי החשבון וכו') והן יכולות, ברמה זו או אחרת, לכפות על חבריהן כללים מסוימים. אבל גם אלו הפכו, לפחות בארץ, לגדולות מדי (כך שאתה יכול לצפצף על חברים אחרים בגילדה שאתה בכלל לא מכיר). בנוסף, עלה היצור ההמוני, שבו אולי אפשר לסמן את ועד העובדים, על כל יתרונותיו וחולייו, כגורם שאולי מחליף את הגילדה. אך ככזה הוא רחוק מלהיות מה שהגילדה היתה, והוא פועל בכלל בעולם תלת-קוטבי (העובדים-הוועד-המעסיק) לעומת עולם דו-קוטבי של הגילדה ואנשי המקצוע החברים בה. כמו כן, ביצור ההמוני קטנה ההזדהות של הפועל עם המוצר (אשר נושא את חותמו של בעל המפעל, ולא את חותמו הוא), לעומת ההזדהות של האומן בתקופת הגילדה עם מה שהוא מייצר.
ו. ובכל זאת, גם קצת אקזיסטנציאליזם ועליית האני על חשבון החברה (ואת זה אולי בכל זאת אפשר לקשור לירידת מעמדה של הקהילה ועליית מוסדות נרחבים יותר, או בקיצור, מה שכתבתי ב-א.), למרות שאת מותח ביקורת על הגישה הזו ברשומה שלך.

ואגב, נראה לי שאתה קצת מגזים עם המשפט "כל יסודותיה של החברה המערבית, כך נראה, שוקלים להתמוטט עלינו …". החברה המערבית זה יותר מכמה טריליוני דולרים שממילא היו לופט גישפט שנמחקו.