מדריך מפוכח לתלמידי מחקר: הארה מאוחרת
29 באוק', 2008
לארכיון המדריך (כן, הוא יעודכן בקרוב, מבטיח)
ויש גם קול קורא לפוסטים אורחים.
הפוסט הזה נוגע, כפי שאפשר יהיה להבחין מייד, לא רק ללימודי מחקר, אבל הוא רלוונטי בהם יותר מאשר בשלבים מוקדמים של המסלול האקדמי.
תודה לאל על הבחינות
שנה א', סמסטר ראשון. החיים מתנהלים במרוץ משבוע לשבוע, בקורסים המתמטיים מעמיסים עלינו הרים של תיאוריה ישנה כדי שנוכל להגיע לנקודה שבה אפשר בכלל להתחיל ולהניח יסודות למשהו עתידי, בחלק מהקורסים נדמה שהתרגילים קשים במכוון, מסווים את העובדה שהחומר לא חורג בהרבה מהידע של תלמידי תיכון. בכל מקרה השבועות חולפים, יום אחד בשיחת מסדרון מישהו אומר, "תראו מה זה, כבר עבר חצי סמסטר ועוד לא למדנו כלום", ואנחנו מהנהנים בהסכמה, תוהים איך, אם בכלל, נגיע לקו היעד של תקופת הבחינות מוכנים.
זה חוזר על עצמו, בכל סמסטר, בכל שנה. אנחנו נעשים ציניים, מתישהו מוחלפת ההערה המבוהלת והתמימה ההיא בגרסת המטא המתחכמת שלה "עוד שבוע זה כבר הזמן שבו נגיד שכבר עבר חצי סמסטר ולא למדנו כלום", ושוב אנחנו מהנהנים בהסכמה, שולחים חיוכים של ייאוש והשלמה זה לזה.
אבל זה לא נכון, או לפחות לא מדוייק. קשה לשים לב לזה במהלך מלחמת החפירות של אמצע הסמסטר. אבל בדיוק בשביל זה, השבח לאל, יש תקופת מבחנים. בשלושה או ארבעה ימים של למידה מרוכזת בין מבחן למבחן מצטיירת פתאום תמונה אחרת, לא לחלוטין לכידה, לפעמים היא יכולה להיראות כמו קולאז' של כמה תמונות קטנות יותר. אבל כשהכל נדחס כך, מצד אחד מרוכז במספר מצומצם של ימים, מצד שני מבודד מהסחות הדעת של קורסים אחרים, כבר ברור שלמדנו משהו, אפילו לא מעט, שאנחנו חכמים יותר משהיינו ארבעה עשר שבועות קודם.
עוד מאותו דבר
את מגיעה לקורסים, ומגלה, שוואללה, זה בדיוק אותו דבר. עוד מאמר של באטלר ועוד כמה מונחים למשחק ארץ עיר שואה. אבל סך הכל, באמת שום חידוש גדול. את מתאכזבת, אין להכחיש. אבל את אומרת לעצמך שלזה, אולי, קוראים להעמיק, שרק במבט לאחור תוכלי לראות את הכיוון העדין של ההשכלה שלך שמתרחש ממש כרגע, ובכל מקרה, כאמור, את רק בדרך לתחנה החשובה באמת.
היא צודקת, בערך, קצת, אבל היא גם טועה,כי לפעמים עוד מאותו דבר זה כבר לא אותו דבר.
קל מאוד, אפילו מתבקש, לצפות למשהו חדש ושונה בקורסים של התואר השני, להאמין שבכניסה לקורסים האלה תושבעו לשמור על סודיות מוחלטת ובתמורה תיכנסו למועדון אקסקלוסיבי וחשאי של יודעי-סוד, אולי תלבשו גלימות בצבעים סימבוליים ותעטו מסכות בעודכם מעמיקים לחקור בתחומים שעד אז אפילו לא העזתם לשער את קיומם. אבל זה כמובן לא קורה (לפחות האילומינטי רוצים שנחשוב שזה לא קורה).
באחד הקורסים שפתחו את התואר השני שלי היינו מוכנים להישבע שההבדל היחיד בינו לבין הקורס המקביל בתואר ראשון הוא שלמדנו לפתור את אותה משוואה בעוד שתי מערכות קואורדינטות. זה לא מעט, אם להודות על האמת, אבל זה גם לא הרבה. בקורס אחר לא למדנו שום דבר מעבר למה שכבר ידענו, לכל היותר קצת יותר זהירות בבואנו לפתח את הבסיס המתמטי לחישובים.
אבל אז קרה משהו מוזר. הוטל עליי לתרגל את גירסת התואר הראשון של אחד מהקורסים המדוברים. פתאום ראיתי איך סטודנטים מצטיינים עוברים את הקורס הזה בערפל מוחלט, רוכשים את הכישורים שיספיקו להם כדי לקבל 100 בבחינה ועדיין לא מבינים כמעט כלום. ידעתי שהם מגיעים לאמצע הסמסטר ותוהים מתי הם כבר ילמדו משהו, וידעתי שאלה מהם שיבחרו בכיוון המחקר שלי, שיעברו את הקורס הזה, בשינויים לא גדולים, פעם נוספת בתחילת התואר השני יגלו פתאום משהו חדש, משהו שהם כבר ידעו קודם, בלי להבין שהם יודעים.
קשה לי להחליט אם, ועד כמה, תיאור דומה תקף גם לגבי "עוד מאמר של באטלר" אבל אני נוטה להאמין שברמה כזו או אחרת גם שם מושג אותו אפקט.
וואלה, עשיתי משהו
ההבנה שאכן השגת משהו משמעותי בלימודים, גם בתואר הראשון, מגיע הרבה פעמים בדיעבד, אחרי תקופת המבחנים, אחרי שיצא לך לחשוב לרגע על מה שידעת קודם, אחרי שקיבלת קורס לתרגל וגילית שהוא מובן ומעניין הרבה יותר משזכרת אותו.
זה נכון גם, ואולי אף יותר לגבי מחקר, בהבדל משמעותי אחד – סקאלת הזמן היא שונה לחלוטין. מבחן הרי מגיע אחרי שלושה עד ארבעה חודשים של לימודים שנראו חסרי תועלת, שופך עליהם אור חדש, אבל המחקר הארור הזה, עד שהוא מתכנס למשהו סביר הנשמה הרי יוצאת.
אז כן, כל כך הרבה פעמים במהלך המחקר אפשר לספוק כפיים בייאוש, להרגיש, ובצדק, שלא זזת אפילו מילימטר קדימה, לתהות מה שווים הרעיונות שלך ואם הם לא נלעסו עד זרא בידי דורות של חוקרים מוצלחים ממך. תלמיד המחקר מכיר
את העבודה שלו טוב מכולם, ובעיקר מוכרות לו העליבות וחוסר התוחלת, כל כיוון מבטיח שהתגלה כשגוי צרוב בו כאות לאפסותו המחקרית.
לפעמים ההכרה הזו יכולה להגדיש את הסאה, להפוך את המחקר כולו למאוס, עצוב אבל זה קורה. אבל כשלומדים לחיות עם ההכרה הזו בשלום, לצלוח את התקופה המייאשת והארוכה מידי של המחקר, אפשר לגלות, ממש כמו בסוף קורס, שמשהו בכל זאת יצא מזה. כי כן, התזה היא רק צל חיוור של הדמיונות ושל החזון, כל עמוד, כל מילה שלה היא רק חזית דקה שמסתירה מאחוריה חודשים של קפאון, כשלון ומפח נפש, ובכל זאת, אם מצליחים להתרומם לרגע מעל התחושה הזו, מנסים לקרוא אותה בעיניים אחרות, אפשר למלמל בענווה אבל גם בסיפוק: "וואלה, עשיתי משהו".
Related posts:
29 באוקטובר, 2008 בשעה 14:44
קרה לי פעמיים:
בסוף השנה הראשונה של תואר שני, יצא לי לקרוא את רוב הספר Algorithmics – The Spirit of Computing של דוד הראל (מומלץ כסקירה של תחום מדעי המחשב, גם למי שבא מתוך התחום וגם למי שלא – הוא מאוד נגיש מצד אחד ולא מוותר על דיוק מצד שני). בפעם הראשונה, אחרי 3 שנים של תואר ראשון ושנה של תואר שני, מישהו בא והצליח לארגן את כל המידע שלקחתי בערימות של הקורסים במשך התקופה הזאת לתוך תמונה אחת. סקירה כזאת עושה המון סדר בראש, גם ברמה הגלובלית וגם ברמה הנקודתית, כמו בקורסים שבהם היה קשה בזמן אמת (אפילו ואולי במיוחד לקראת המבחן) לתפוס את המשמעות שמאחורי ערימות הפרטים.
לפני חודשיים בערך הייתי צריך להגיש הצעת מחקר לדוקטורט (וזה לא יכולתי להתחמק מזה, המלגה שלי קבעה זמנים נוקשים למדי). בשנה האחרונה יצא לי בעיקר לקרוא הרבה בכל מיני נושאים, להעלות בעיות ו(כמעט? )לא להגיע לשום תוצאה משמעותית. אבל בסופו של דבר, תוך כדי הכתיבה של הצעת המחקר, פתאום התחיל שוב להסתדר כל בליל המידע שכן אספתי לכדי תמונה כללית אחת, ופתאום הבנתי שדווקא הגעתי לכמה תובנות חשובות לגבי המשך המחקר שלי.
רוצה לומר, לפעמים ניסוח מסודר של הדברים בסוף כל העבודה או בשלב בינייים כלשהו, עוזר לגלות שחוץ מכיוונים שלא צלחו וכשלונות אחרים וחוץ מערימות הפרטים שלא ניתן להתחמק מהם, יש בעבודה שלך גם משהו בעל ערך אמיתי, וזה משהו שלפעמים קל לפספס כשטובעים בעבודה השוטפת.
[להגיב לתגובה זו]
29 באוקטובר, 2008 בשעה 15:47
תודה לאל על משרות תרגול. גם אני גיליתי איזו כברת דרך עברתי כאשר באתי לתרגל סטודנטים.
[להגיב לתגובה זו]
29 באוקטובר, 2008 בשעה 16:59
טוב, לי היה מזל ואת רוב החומר הזה למדתי אצל דוד הראל עצמו…
והחוויה שלי מתואר שני (מתמטיקה, מכון ויצמן) שונה לחלוטין – לא היה קורס שבו לא למדתי כלום החל מהשבוע השני לפחות.
חווית ההבנה באה לי מתואר ראשון דווקא: אינפי 1 הבנתי רק כשהתחיל אינפי 2, ושם אי אפשר כבר לזייף שאתה לא מבין מה קרה בסמסטר הקודם: אתה מצופה להפגין שליטה ברעיונות, לא בהוכחות ובתרגילים. כך גם היה בהסתברות, אלגברה, וכל קורס שנמשך על כמה סמסטרים.
[להגיב לתגובה זו]
29 באוקטובר, 2008 בשעה 17:54
אני חושב שבקורסים לתארים מתקדמים ההבדלים המרכזיים הם במיקוד והעמקה ולא באיזה ידע מסובך יותר (אני מדבר על מדעי הרוח והחברה). גם אני פעמים רבות מרגיש שלא למדתי כלום ובהרבה מקרים זה באמת נכון כי יש מרצים שדי מזלזלים. מצד שני, זה לא רק תקופת המבחנים אלא כל התקופה של איזור הדמדומים בין סיום חובות השמיעה להשלמת הדוקטורט שהדברים מקבלים פרספקטיבה חדשה. בתקופה הזו מגלים פתאום שדברים שלמדנו בעבר הופכים לרלוונטים מעין כמותם. קורס שהיה קשה ברור לגמרי עכשיו, אבל יותר מהכל מה שחשוב בעיניי זה עצם הלימודים. כאשר לא לוקחים שום קורס בשום דבר המוח נוטה לשכוח הרבה מהחומר. גם אם לומדים משהו טריוויאלי זה לפחות נשאר איתנו לאורך התקופה. הרבה פעמים אני נתקל בחומר שאני יודע ששלטתי על בוריו בעבר וכעת אני כמעט צריך להתחיל ללמוד אותו מחדש. בקיצור, הלימודים הללו שומרים על המוח שלנו מהתנוונות.
[להגיב לתגובה זו]
30 באוקטובר, 2008 בשעה 9:24
בעקבות התגובה של מודי אני חייב לסייג את דבריי בפוסט. מובן מאליו שיש קורסים שבהם המצב הוא הפוך לחלוטין מזה שתיארתי.
הנקודה המרכזית, מבחינתי, הייתה דווקא החלק השלישי של הפוסט, התזכורת שמה שנראה בעינינו כשורה ארוכה של כשלונות וכהתבוססות ממשוכת בבוץ כולל גם לא מעט הישגים נאים, אולי לא מדהימים כמו שהיינו רוצים, אבל בהחלט נאים.
כדי להמחיש את הנקודה הזו היה חשוב לי להזכיר שהיא לא באמת ייחודית למלאכת המחקר, ושוריאציות עליה מופיעות בכל שלב ושלב של הלימודים, רק שכאשר מדובר במחקר הכל מקבל קנה מידה אחר, גם בהיקף החומר, גם בסקאלת הזמן שעליה הוא נמדד, ואנחנו יכולים, בקלות להיסחף לייאוש ואכזבה.
[להגיב לתגובה זו]
30 באוקטובר, 2008 בשעה 10:33
אני חושב שהדבר המרכזי זה ההכרח ללמוד וההרגל לבוא לכל שיעור שעושים את ההבדל. יתכן מאוד שישנם הרבה שיעורים שהידע הנצבר בהם מועט, אבל גם לא לשכוח חומר זה דבר חשוב מאוד, ולהרבה אנשים קשה מאוד לשמור על כושר לימוד באותה אינטנסיביות כשאין יותר שיעורים לקחת וכל הלמידה הופכת לעצמאית.
[להגיב לתגובה זו]
30 באוקטובר, 2008 בשעה 10:37
היא למרבה הצער (שלי בעיקר שלי כי נתקלתי בהם כמה פעמים אצל עצמי), סימפטום של התרובות הפופאלרית, מאיפה בדיוק לקחנו את הרעיון של המדען המבריק הבונה את ("הכנס שם") תוך כדי זום אין על על הבעות הפנים שלו, ותוך כדי השמעת מוזיקה דרמטית ברקע.
אני חושב שאת תהליך המחקר והאקדמיה הפכו למשהו לא ריאלי באותה צורה שפוטו שופ וריטוש הפכו את גוף האישה הדימיונית למשהו לא ריאלי.
[להגיב לתגובה זו]
30 באוקטובר, 2008 בשעה 16:01
מזדהה מאד עם שתי הדוגמאות של muyaman.
כמי שמעורב הרבה בהנגשת מדעים לקהל הרחב, אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מול האתגר של "לסדר הרבה פרטים קטנוניים לתמונה אחת מובנת ונגישה", ובדרך מבין שלמרות כל החקירות באפלה, הידע דלי השתפר פלאים. גם כשאני רק קורא ספר פופולרי בתחום שלי (אסטרופיסיקה) אני כבר לא סתם מכיר את כל המונחים, אלא מכיר גם תיאוריות חלופיות, את המאמצים הרבים להגיע לתובנות המוגשות כברורות וכו'.
לגבי הדוגמא השנייה – במסגרת המחקר שלי הזדמן לי כבר לכתוב מספר הצעות מחקר (בקשות לזמן תצפית), בהן אתה חייב לנמק את הצרכים שלך, את הציפיות שלך מהניסוי וכמובן לסקור את כל ההבנה הנועחית בתחום, כל זה בשניים-שלושה עמודים. לא תמיד שופטי הבקשות מכירים דווקא את התחום שלך, ולכן שוב עולה אתגר גדול בלפשט. באופן אישי זהו בדיוק האתגר הנ"ל – להבין בינך לבינך שאתה כבר יודע מספיק כדי לכתוב הצהרות מסוימות בביטחון.
מסקנה: כדאי מידי פעם במהלך המחקר לאתגר את עצמך ולנסות להסביר דווקא לגורם זר (מעט) את המחקר, ההשערות, הציפיות וגם הבעיות. פתאום מגלים שלמדתם המון בדרך!
[להגיב לתגובה זו]