תודעה כוזבת

בילדותי יצא לי להשאיל אנציקלופדיה היסטורית מאויירת לחבר שהיה אז עולה חדש ומעריץ מושבע של אסטריקס. כשהחזיר לי את הספר הוא סיפר איך במהלך הקריאה פיתח קשר עם האיממפריה רומית עד שכהשהגיע לתיאור נפילתה נחמץ ליבו והוא נעצב כאילו איבד חבר. החוויה שתיאר גרמה לי לרוץ ולקרוא את הפרק המדובר בעצמי, אבל כיוון שלא הייתי עולה חדש, והקריאה עברה עבורי מהר בהרבה מצאתי את עצמי עובר באדישות על העמוד שגרם לו לשברון לב. מאז אני חושב מעת לעת על האופן שבו הקצב יכול לשנות חווית הקריאה.

גם יצחק לאור. את הביקורת שלו על התרגום העברי ל"תת עולם"* של דון דלילו פתח לאור בקינה על העובדה שנאלץ, כדי לכתוב אותה, לקרוא את הספר במהירות, בעוד הספר הזה ראוי לקריאה איטית יותר, מהורהרת, כזו שתאפשר למחשבה להיאחז בכל אזכור היסטורי ולנדוד ממנו למחשבות על המחצית השנייה של המאה העשרים, על עיוותיה וקלקוליה. אני לא בטוח שלאור צדק, נדמה לי שתת עולם ייצא נשכר מקריאה מהירה ודחוסה באותה מידה שייצא נשכר מקריאה נינוחה, אבל לאור, בביקורת ההיא, החזיר אותי אל אותן מחשבות ילדות ישנות.

גמרתי, אתמול בערב, לקרוא את Cloud Atlas* של דייויד מיטצ'ל. מדובר בשיא מבחינתי, שיא שלילי ומאיים בקצב הקריאה שלי. מעולם לא לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא ספר, מעולם לא עמד ממוצע העמודים ליום שלי נמוך כל כך. יש לשיא הזה מגוון סיבות – עומס עיסוקים חיצוניים, פרקים ארוכים שנכתבו בסגנונות אנכרוניסטיים (שניים עתידניים ושניים מיושנים) שהכניסה אליהם קשה, וגם, בחלקים מסויימים, המבנה הייחודי של הספר.

Cloud Atlas כולל שישה סיפורים, כל אחד מהם כתוב בסגנון שונה, ומתרחש בתקופה אחרת, וכל אחד מחמשת הראשונים נקטע באמצעו באכזריות רק כדי שנוכל לגלות את אחת הדמויות בסיפור הבא נתקלת בו ונחשפת אליו עד לאותה נקודת עצירה. הסיפור השישי, שמתרחש בעתיד פוסט-אפוקליפטי הוא היחיד שמסופר ברצף, ומייד אחריו מתחילים הסיפורים הקודמים להיסגר, עד שהספר נגמר בסיומו של הסיפור הראשון. כך קרה שאחרי חודשים ארוכים של קריאה איטית עמדתי, לפני ארבעה חודשים כמעט, עמודים ספורים לפני סוף הסיפור השישי. ממש כמו אותו חבר ילדות הרגשתי עצב. הספר אמנם היה רחוק מסופו הפיזי, אבל במובנים מסויימים אפשר לחשוב על סופו של הסיפור השישי כעל הסוף האמיתי שלו, ואחרי כל כך הרבה זמן בחברת הספר נרתעתי מהעמודים הבודדים האלה.

Cloud Atlas הוא מסוג הספרים שנהוג לתאר כ"רכבת הרים אינטלקטואלית", וככזה הקריאה בו ראויה להיות מהירה, אינטנסיבית, קצרת נשימה. אבל המציאות, כאמור, הכתיבה עבורי קריאה אחרת. נסו לרגע לדמיין נסיעה איטית ברכבת הרים. נסו לחשוב על הראש המחשב להתפוצץ כשאתם תלויים וראשכם מטה, במקום לעבור את הלולאה ההפוכה במהירות מסמרת שיער ובהתרגשות אתם חשים את הרקות שלכם הולמות ממאמץ. נסו לדמיין איך הצניחה המפחידה במורד מדרון תלול הופכת להחלקה איטית. כך, פחות או יותר, נראתה הקריאה שלי. גם בסופה אני יודע שמדובר בספר טוב, אפילו טוב מאוד, אני יכול להעריך את המשחק המחושב שהוא עורך על הקו הדק שבין בדיה למציאות, ואני מתרגש משורות הסיום שלו שמצליחות לקשור את כל הסיפורים השונים, להפיח תקווה ואמונה בכוחו של האדם הבודד לשנות משהו. אבל בעיקר אני יכול להצטער על שלא קראתי אותו כפי שראוי לו להיקרא.

עכשיו אני עומד מול הספריה, מנסה לבחור בשום לב את הספר הבא שלי, ואני יודע ששוב מזומנת לי חוויה של קריאה איטית. פעם היתה הבחירה הזו מרגשת, גם עכשיו היא מרגשת, רק שלהתרגשות נוסף גם חשש, אולי אבחר בספר הלא נכון, אולי שוב זה יהיה ספר שיש לקרוא בשני לילות חסרי שינה אבל יימתח על פני שבועות וחודשים, אולי כדאי לחשוב על זה מראש, לבחור דווקא ספר שייצא נשכר מקריאה כזו. "אלף לבבות" של צלקה מחכה על המדף, נראה לי מתאים.

מקבץ ציטוטים:

במסגרת פרויקט "כך הרסה הספרות את חיי" עלה הרעיון לכלול גם פוסט של "קצרים", תוך כדי הרהור ברעיון שקלתי לכלול בפוסט המדובר שני ציטוטים מתוך הסיפור הרביעי בספר, המתאר עלילה של סרט שבמרכזה מו"ל בריטי שהסתבך עם משפחת עבריינים. הפוסט נגנז, ואני הבטחתי לעצמי למצוא הזדמנות להביא בה את שני הציטוטים. הנה מצאתי.

Mother used to say escape is never further than the nearest book. Well, Mumsy, no, not really. Your beloved large-print sagas of rags, riches and heartbreak were no camouflage against the miseries trained on you by the tennis-ball launcher of life, were they? But, yes, Mum, there again, you have a point. Books don't offer real escape but they can stop a mind scratching itself raw.

Despondency makes one hanker after lives one never led. Why have you given your life to books, TC? Dull, dull, dull! The memoirs are bad enough, but all that ruddy fiction! Hero goes on a journey, stranger comes into town, somebody wants something, they get it or they don't, will is pitted against will. Admire me, for I am a metaphor.

והנה שורות הסיום:

And only as you gasp your dying breath shall you understand, your life amounted to no more than one drop in a limitless ocean!

Yet what is any ocean but a multitude of drops?

* בעבר ניסיתי לשלב בבלוג קישורים לרכישת ספרים באמזון שאמורים היו להכניס לכיסי כמה גרושים במקרה שהיו מוליכים לקנייה. כיוון שהרעיון התגלה כחסר תועלת וכיוון שגיל