תודעה כוזבת

לארכיון המדריך, וגם הקול הקורא לפוסטים אורחים עדיין בתוקף.

בין התגובות לפוסט הראשון של מיטל אפשר היה למצוא גם את התגובה המחכימה הזו מאת ארך אפיים:

אילו היית עושה סקר שוק קצר, כלומר לוקחת לשיחה כמה מאסטרנטים/דוקטורנטים בעבר ובהווה של המרצות והמרצים בחוג לפני שבחרת מנחה, היית חוסכת לעצמך הרבה עוגמת נפש. "כל אחד" יכול היה להגיד לך שיש פרופסורים ידועים ורבי כוח שהם חרא של מנחים וששומר נפשו ירחק מהם, ונשמע שהחלאה שבחרת לך שייכת לקבוצה הזאת. הבעיה היא שאנשים צעירים ואינטליגנטים נוטים להסתמך על דיסקוסים עצמיים, והרעיון שכדאי לחפש עצה חיצונית מבעלי ניסיון מגיע רק בגיל מבוגר יותר. אבל אולי אני משליך את הניסיון שלי (ושל תיזתי הבלתי-גמורה מלפני עשרים שנה) עלייך. כך או אחרת נראה לי שהלקח הוא "לא תבחרי מנחה על סמך המוניטין האקדמיים שלה בלבד", ולא "אל תעשי תואר שני באוניברסיטה X"

דברים דומים מאוד כבר כתבתי בעבר בפוסט שנגע למשימה של בחירת מנחה. אבל בפוסט הנוכחי אני מבקש להרחיב את הטענה שלי מאז, כמו גם את התגובה של ארך אפיים.

סטודנטים לתואר ראשון, באופן טבעי כמעט, מתגבשים כקבוצה, יש להם אינטרסים משותפים (כמה שפחות חומר למבחן למשל) ויש להם הזדמנות כפויה כמעט להתגבש. במסלולים מסויימים הם מבלים ביחד עשרות שעות מידי שבוע. כן, יש תחרות, ואפשר לפגוש גם את אלה שלא ייתנו לאף אחד לצלם את המחברת שלהם כדי לא להרגיש מנוצלים, אבל הדינמיקה, באופן כללי, היא של שיתוף פעולה מול משימה משותפת.

אצל תלמידי מחקר הסיפור הוא שונה מעט. משקלם של הקורסים בחווית הלימוד פחות בהרבה מאשר בתואר ראשון, והמחקר, הרבה פעמים מתבצע לבד, אחד על אחד עם המנחה, לכל היותר כחלק מקבוצה קטנה למדי. קל לפתח פרנויה, חשש שמא מישהו יגנוב לך את הרעיון המבריק ויספיק לפרסם לפניך. הגיוני להיתקל גם באדישות, לאף אחד אין יותר מידי כוח לשמוע על הבעיות שנתקלת בהן במחקר שלך, למען האמת, אפילו מהבעיות שלהם כבר נמאס להם. ועל אף כל זאת ראוי לזכור שגם תלמידי מחקר הם קבוצה, אולי מלוכדת פחות, ועדיין יש לא מעט רגעים במהלך המחקר שבהם פנייה קצרה לעמיתים יכולה להסיר מה שנראה כמחסום בלתי-עביר, או לפחות לספק נחמת שוטים לרגע.

The Famous Literary Club

מתוך The Wits and Beaux of Society/Grace and Philip Wharton

הנה שני ציטוטים של מיטל.

מהפוסט הראשון:

היא שולחת אותך לכתוב הצעה לתזה. את לא יודעת בדיוק מה כוללת הצעה לתזה, אבל היא מרצה חשובה, ואת לא רוצה לבזבז את הזמן שלה, אז את מהנהנת בביטחון מזוייף ואומרת: אין בעיה. אחר כך, שבועות אחר כך, את מעזה לשלוח לה מייל ולשאול אותה איך לעזאזל מגישים הצעה לתזה. את חושבת לעצמך שאת טיפשה, שהיא אמנם מרצה חשובה, אבל היא המנחה שלך, ועשית שטות כשלא שאלת אותה קודם, כי עכשיו, כשחשפת בפניה את מצוקותייך, היא ודאי תיענה מכל הלב, ותדריך אותך באמת. כמו ההוא מהאוניברסיטה הבריטית. זה לא קורה. בסדר, את אומרת לכל מי ששואל. ככה זה באקדמיה. לא אמורים לגלות לך את התשובות. נותנים לך הנחיות ואת אמורה לפעול על פיהן. אם היו מאכילים אותך בכפית, לא היית לומדת. אם לא היית לומדת, לא היית נעשית אקדמאית טובה. ולעזאזל, את פה כדי להיות אקדמאית טובה.

ומהפוסט השני:

וזה גם הרגע שאת מחפשת מישהי להתייעץ אתה. כי יש הרבה רעיונות. ואת קצת טובעת בתוכם. קשה לך לבד להפריד בין המוץ לתבן. את בטוחה שאת לא יודעת מה נחשב מקורי. ואין לך מושג מה זה גדול מדי או קטן מדי. ואת גם חשה שאת לא צריכה לעשות את זה לבד. שהלא בשביל זה בחרת את האישה הזאת, שיודעת כל כך הרבה על מה שאת קוראת.

מיטל צודקת, אבל, מובן מאליו, היא גם טועה. כי גם כשמנחה הוא הכתובת הרשמית לפנות אליה, לא תמיד הוא הכתובת היחידה, בעצם, לא תמיד הוא הכתובת העדיפה, והרבה מאוד פעמים, מנחה הוא אפילו לא הכתובת הנכונה.

לפעמים, כמו שמיטל ציינה, זה יכול לנבוע מצירוף אומלל של נסיבות, עומס משימות על מנחה בהחלט יכול לגרום להזנחה פושעת של הסטודנטים מול משימות אחרות (יש הצעות מחקר להגיש, ובלי הצעות מחקר אין תקציב, ובלי תקציב אי אפשר להנחות סטודנטים). ההזנחה יכולה להיות כואבת הרבה יותר כמנחה מעדיף סטודנטים אחרים, אולי כי הם לקראת סיום ויותר דחוף לעבוד איתם, אולי כי יש אצלם פוטנציאל משמעותי יותר לפרסום בכתב עת רציני, ואולי אפילו כי הנושא שבחרתם ביחד היה רק גישוש ראשוני של המנחה בכיוון חדש שכבר נראה לו לא מעניין.

אבל יש גם מקרים אחרים, מקרים שבהם המנחה לא יכול, כמעט מנוע, מתוקף תפקידו ומעמדו, לתת לכם את התשובות שאתם באמת צריכים לשמוע. הצעה לתזה למשל, היא באמת סיסמא ריקה מתוכן, כזו שקשה מאוד להבין מה מסתתר מאחוריה. במקומות מסויימים אולי יסתפקו בשני עמודים ורשימת מקורות, בעוד שבמקומות אחרים ידרשו עבודה שהיא שקולה כבר לאמצע הדרך אל המטרה. אבל מעטים מאוד המנחים שירהיבו עוז להגיד לתלמיד מבולבל "שמע, זה לא צריך להיות משהו רציני, מספיק שתקשקש שני עמודים עם רעיון כללי ותעתיק את רשימת המקורות מהמאמר הקודם של בנושא כדי שזה יאושר" גם אם הם יודעים שזה נכון.

כאן בדיוק נכנסת לתמונה הרשת החברתית של תלמידי המחקר לדורותיהם. כי גם אם סיכמנו כבר שתלמידי מחקר עלולים לחשוש משיחה גלויה על נושא המחקר שלהם עצמו, אין כמעט שום דבר, כפי שמוכיחים המדריך הזה, הפוסטים של מיטל וכל סטריפ של phdcomics, שתלמידי מחקר ישמחו לדבר עליו יותר משגיונותיה של המערכת והקשיים, המיותרים ומטופשים לא אחת, שהיא מנחיתה עליהם. פורומים וקבוצות בפייסבוק יכולים לעזור, אבל הרשת החברתית האמיתית שרלוונטית היא זו של שיחות מסדרון, של פגישות בקפטריה, כי רק שם, פנים אל פנים אפשר לקבל מידע חיוני באמת. לא מדובר רק על הזהרה מפורשת ממנחה שהוא אסון. בשיחות כאלה אפשר ללמוד מה הן נקודות החולשה של המנחה שלכם, מה היא הדרך הנכונה להפעיל אותו (כן, הרבה פעמים תפקידו של תלמיד להפעיל את מנחה שלו ולא להפך).

לא תמיד יאפשרו הנסיבות יצירה טבעית של רשת חברתית כזו, כשמדובר בסטודנטים לתואר שני מעטים מהם מקבלים חדר באוניברסיטה לשבת בו, הם מבודדים מעמיתיהם, פוגשים אותם לעתים רחוקות יחסית, בסמינר שבועי מזדמן. זו רשת חברתית מיושנת, כזו שיש לתחזק או
תה באופן אקטיבי – ליזום פגישות, לשלוח אימיילים. אבל היא גם יעילה להפליא. כמה שיחות קיטור קצרות, כמה בקשות ישירות, וכבר תקבלו לתיבת האימייל שלכם שלוש דוגמאות של הצעה מאושרת לתזה. לא באמת תקראו אותן כמובן, בטח שלא תתעמקו, אבל התמונה הכוללת, שרגע קודם עוד היתה מטושטשת ומעורפלת תתבהר פלאים.

כמעט בכל תחנה משמעותית בדרך תוכלו למצוא במאמץ קל את העזרה הנחוצה לכם ברשת החברתית הזו. איך להתכונן לבחינה על הצעת מחקר? מי הם הבוחנים שראוי להישמר מפניהם גם אם המנחה שלכם חושב שהם מתאימים למשימה? איך לעזאזל מעבירים סמינר מחקר לחדר עמוס בחברי סגל? את מי חשוב לצטט בתזה שלכם גם אם לא קראתם מילה אחת שכתב? כל אלה ועוד הרבה שאלות תקבלנה, לכל היותר, מענה חלקי ולא מספק גם ממנחה טוב. את התשובות הרלוונטיות באמת תוכלו לקבל רק מתלמידי מחקר אחרים.

בשלב מסויים של לימודי הדוקטורט שלי יזם דוקטורנט עמית פגישות שבועיות בחדרו, בכל שבוע התבקש אחד מאיתנו לדאוג לכיבוד קל ואחד אחר הציג, בקצרה או בפירוט, את עבודת המחקר שלו. החזון המקורי של יוזם המפגשים האלה היה לקיים דיונים אינטלקטואלים סוערים סביב בעיות במחקר. החזון הזה, מובן מאליו, לא התממש. אבל לפעמים די היה בהערה קטנה שזרק מישהו בחדר כדי לפתוח בפניי דרך חדשה. שם למדתי איפה אפשר למצוא ספריית פונקציות שתאפשר לי לחסוך מעצמי מאמצי תכנות מיותרים, למשל. אבל מעל הכל, המפגשים האלה שימשו מצע נוח להנחת היסודות של הרשת החברתית שלי, איפשרו לי חודשים מאוחר יותר לגשת לסטודנט של מנחה אחר כדי לברר איתו כמה נקודות בוערות. קל מאוד לשכנע את המערכת בנחיצותם של מפגשים כאלה, לקבל חדר סמינרים לשעה שבועית, אולי אפילו תקציב צנוע לקפה ועוגיות. גם אם הם נראים חסרי תועלת במבט ראשון יש בהם פוטנציאל לא מבוטל, הרבה יותר מאשר בכל הצעת חברות בפייסבוק.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מחקר הוא עבודה
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – גירסת הקומיקס
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – עשה לך רב
4. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בנוגע לקורסים
5. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי