שם זמני: שורשת
1 בדצמ', 2008
את טיסת ההמשך חזור, מרומא, חלקנו עם אחמד טיבי, שכבר מנע ממני בעבר להצביע לחד"ש (אין לי עניין לוותר על מפלגות לאומיות יהודיות כדי להחליף אותן במפלגה לאומית ערבית) ועם רן כהן שפרישתו מקשה עליי מעט להצביע למר"צ. אחד במחלקת עסקים, השני בשורה הראשונה והמרווחת יחסית של מחלקת התיירים (ולא קשה לנחש מי הוא מי).
ביציאה לאזור קבלת הפנים נתקלו השניים בחבר כנסת מש"ס, מה שהוביל מייד למפגש פסגה של הלצות פרלמנטריות תפלות. מוזר היה להיווכח בעובדה הברורה מאליה, שמאה ועשרים הנבחרים שלנו הם גם מועדון חברתי מצומצם יחסית שרמה כזו או אחרת של יחסי קרבה נוצרת בתוכו גם בין המרים שבאויבים.
מול המסוע אפשר היה להתרשם לדקות אחדות של המתנה מהפרסומות השבלוניות של חברות מסחריות המנסות לנכס לעצמן את הגעגוע לבית, את הבית עצמו או את הישראליות, בין אם דרך טעמו המלאכותי של מרק עוף מאבקה או דרך הטלפון הסלולרי שיכול סוף סוף לחזור לפעילות מלאה של שיחות סרק. את אלה החליפה כשהגענו לתחתנת הרכבת דמותו של אפרים סנה שקרא לנו להיכנס לאתר האינטרנט של ישראל חזקה כדי להצביע בפריימריז. להשפיע על הרכבה של עוד מפלגה שמנסה למצב את עצמה בחלל המצומצם והמצטצם שמשמאל לקדימה, לגזול כמה קולות תועים ממר"צ וממפלגת העבודה.
בערב שמחתי לגלות בסבב השלמות הרסס שלי את פוסט הפריימריז של נדב, עם הצהרת התמיכה בעמיר פרץ, שלי יחימוביץ', אבישי ברוורמן, נדיה חילו ויולי תמיר. שמחתי לאו דווקא בגלל הסכמה עם ההמלצות של נדב, אחרי הכל ההיכרות שלי עם קרביה של מפלגת העבודה מצומצמת בהרבה משלו, בעצם לא קיימת. שמחתי כי נדב סימן בפוסט הזה את הכיוון שראוי לטעמי לנתב אליו את ההתגייסות הפוליטית של הבלוגוספירה העברית. התגייסות שהתמיכה המרשימה בדב חנין הייתה ההוכחה הדרושה לאפקטיביות שלה.
כן, דב חנין הוא לא ראש עיריית תל אביב-יפו, אבל שעור התמיכה המרשים בו הוא הוכחה מובהקת לעובדה שפעילות פוליטית ברשת היא לא "בועה", יש לה יכולת לגייס פעילי שטח, יש לה יכולת לעצב עמדות, ויש לה הרבה פוטנציאל שראוי לחשוב על הדרך הנכונה לממש אותו.
והדרך הנכונה למימוש פוטנציאל כזה היא בהכרח פוליטית על כל המשמתמע מפוליטיקה, כולל לא מעט צדדים לא נעימים של ויתור ופשרה, ודילים פוליטיים ומשחקי כוח.
פעמיים ראינו בשנים האחרונות התגייסות משמעותית של הבלוגוספירה למען מועמד פוליטי. פעם אחת נחלה ההתגייסות הזו כשלון מהדהד (ההישג העלוב למדי של העבודה בראשות עמיר פרץ, ושימו לב, אני לא מתייחס לכשלון של מפלגת העבודה בכנסת ובממשלה, אם אכן היה כזה, אלא רק לכשלון ההתגייסות שספק אם גייסה יותר מקומץ תומכים חדשים לעבודה) ופעם שנייה זכתה ההתגייסות להצלחה מפתיעה (דב חנין). המשותף לשתי הדוגמאות האלה הוא שההתגייסות הגיעה רק אחרי שנשמשח המשיח. אחרי הנצחון המפתיע על פרס או אחרי ההצהרה הרשמית של חנין. הגיע הזמן להקדים את ההתגייסות הזו, ולגייס את הבלוגוספירה בשלב מוקדם בהרבה של התהליך הפוליטי.
בפוסט ההספד של יוסי גורביץ לקמפיין האינטרנטי של חנין הוא בחר לשאת עיניים לתנועת הנטרוטס באגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית וללמוד מכשלונותיו, רק שמתוך מסכת הכשלונות הזו מבצבצת גם הצלחה לא מבוטלת של הנטרוטס, עוד לפני הארגון מחדש בקמפיין של אובמה. הווארד דין אמנם לא זכה במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות אבל הוא הפך לדמות מרכזית במפלגה וליו"ר הועדה הדמוקרטית הלאומית, תפקיד ממנו הוא התווה חלק ניכר ממדיניות המפלגה. ג'ו ליברמן אמנם ניצח כמועמד עצמאי לתפקיד סנאטור, אבל היכולת של הנטרוטס להציב מועמד מפלגתי אחר במקומו גם היא הצלחה מרשימה.
הבלוגוספירה לא בנויה להוביל תנועת המונים, והיא לא יכולה להיות תשתית ראויה לקמפיין לאומי. בשביל הזירה האינטרנטית של קמפיין לאומי יש פייסבוק וטוויטר ושרותי תשלומים שיאפשרו איסוף מסיבי של תרומות. אבל הבלוגוספירה תפורה בדיוק למידות של פנייה לקהל מעורב ודעתני יותר, לכן היא יכלה לנחול הצלחה לא מבוטלת בתוך המפלגה הדמוקרטית, לכן היא יכלה להצליח בבחירות העירוניות בתל אביב-יפו, עם אחוזי הצבעה נמוכים ועם קהל דעתני מאוד (גם אם בדרך כלל לא מעורב). לכן בבחירות הבאות, ראוי לנצל את כוחה של הבלוגוספירה מבעוד מועד ולא להמתין להופעתו של משיח חדש. זה צריך להתחיל עם התפקדות פומבית והצהרתית של בלוגרים למפלגות, עם פנייה לקוראים לפעול כמותם, וזה חייב להמשיך במעורבות עמוקה בתהליך הפריימריז, עם גיבוש רשימות מועמשים מומלצות, כולל משא ומתן עם מועמדים על אפשרות תמיכה מוצהרת בהם.
אני מאמין שיש לבלוגים פוטנציאל לקבוע מי יהיו האנשים שיתלוצצו עם חבר כנסת כזה או אחר מש"ס בשדה התעופה אחרי הבחירות הבאות, אם רק נשכיל להבין שפוליטיקה היא עבודה ממושכת, אפורה ומלוכלכת*.
אני אישית עוד אמתין לתוצאות הבחירות הקרובות כדי לנסות ולהבין מה הצורה החדשה שילבש גוש השמאל, אבל אם לא תתרחש בהן הפתעה דרמטית, מייד אחרי הבחירות אני מתכוון להתפקד למר"צ.
*
בפעם הראשונה שבה יכולתי להצביע הייתי בקורס צבאי. למרות שקיבלנו אפטר כדי שנוכל להצביע בבית ביכרתי להתעכב בבסיס ולהצביע בו. רציתי להימנות על “קולות החיילים”. ידעתי שאלה יינתנו בעיקר לימין ורציתי לאזן מעט את התמונה. בשלב מסויים, אולי בגלל שמועות על בעיה שהתעוררה בקלפי שלנו, עברה בי מחשבה שקולות הבסיס שלנו ייפסלו. מצאתי את עצמי מתלבט ארוכות בשאלה מה אני מעדיף. מצד אחד עמדה העובדה הברורה, על סמך לא מעט שיחות פוליטיות, שהימין יגרוף רוב מוחץ בקלפי הזו, מצד שני עמד האיום הסמלי לפיו ההצבעה הראשונה שלי אי-פעם לא תשפיע על תוצאות הבחירות. לא הייתה לי, מובן מאליו, כל השפעה על השאלה הזו, אבל תהיתי על הויכוח המר שהתחולל אז בתוכי בין הפרקטיקה לבין הסמליות.
שני פוסטים של האחים פרץ גרמו לי לחשוב שוב על הדילמה ההיא. נתאי התוודה של התרגיל שעשה בזמנו כדי למנוע משלושה חיילים להצביע לנתניהו בבחירות 96′ ונדב סיפר בגאווה של הנסיעות הארוכות שלו ביום הבחירות כדי להביא למצפה רמון בעלי זכות בבחירה שאינם גרים כבר במועצה. בשני המקרים זעק האינסטינקט הסמלי שלי שיש כאן טעם לפגם. האם ראוי למנוע מאנשים את מימוש זכות ההצבעה שלהם בתואנה שקרית? האם ראוי לעודד הצבעה למועצה של אנשים שלא יושפעו מתוצאותיה? אבל התשובה, הלא כל כך נעימה עבורי, היא חיובית בשני המקרים. כי כזו היא הפוליטיקה, וכל עוד פועלים במסגרת חוקיה אין טעם להתרפק על סמליות ההצבעה.
Related posts:
1 בדצמבר, 2008 בשעה 15:54
אני לא מסכים לכל הניתוח שלך. המועמד הכי פופולרי באינטרנט האמריקני היה רון פול, שמרן אזוטרי מטקסס שהתמיכה בו פוצצה את הרשת. בפועל, הוא לא הגיע לשום הישג משמעותי. על הווארד דין כבר כתבת בעצמך, אבל אני מניח שהצלחה אינה נמדדת ביכולת של דין להשתלט על עמדות מפתח במפלגה הדמוקרטית אלא בהגעתו לנשיאות. זה לא קרה.
גם דב חנין לא היה הצלחה גדולה. נכון שהוא קיבל הרבה יותר קולות משחזו לו מלכתחילה. ועדיין הוא פיגר בחמישה עשר אחוזים אחרי חולדאי, וזה המון. אפילו לא התקרב אליו. נדמה לי שפעם מישהו אסף את כל התומכים במפחלגות השונות, עשה מזה רשימה והראה שלא היתה קורלציה בין ההעדפות שלהם לבין ההצבעה הכללית. בקיצור, השפעה מזערית, אם בכלל.
בתל אביב לא הייתה התגייסות של בלוגרים. הייתה התגייסות של חברים. כל הפעילים קשורים, בדרך זו או אחרת, זה בזה, בקשרי עבודה או חברות או היכרות קודמת. לכולם היה זמן כי הם רווקים ומשקיעים מקסימום בזוגיות שלהם. כולם באו ממקום שבו הם בצמתי השפעה כמו אתרי אינטרנט ומערכות עיתונים. בקיצור, זו התגייסות ברנז'אית. וברנז'ה ובלוגוספירה אינם בדיוק אותו דבר. לגטימי שברנז'ה תתמוך במועמד פוליטי, אבל זה מעיד רק על התנפחות השפעתו החלק התל-אביבי של הבלוגוספירה ולא הרבה יותר מזה.
[להגיב לתגובה זו]
1 בדצמבר, 2008 בשעה 16:00
שמוליק – אני חושב שאי אפשר בכלל להשוות את הנוכחות האינטרנטית של רון פול לזו של ברק אובמה, בוודאי לא אחרי שאובמה הפך למועמד המוביל. רון פול אמנם זכה לתמיכה רשתית רחבה וכלל לא מפתיעה (המועמד הליברטריאני תמיד זוכה לתמיכה רחבה ברשת, מסיבות היסטוריות*), אבל לא כזו שהתקרבה לזו של אובמה. בכל מקרה הרפובליקנים הם סיפור אחר בשל הדמוגרפיה של "הבסיס".
* הדומות לסיבות בגינן קוד פתוח זוכה להרבה יותר נוכחות ברשת מאשר מחוצה לה.
[להגיב לתגובה זו]
1 בדצמבר, 2008 בשעה 16:09
שמוליק – אני חושב שהגדרת הצלחה, בייחוד בהתחשב במבנה המערכת הפוליטית ובשיטת הבחירות בישראל יכולה להיות שונה מאוד מזו שבארצות הברית.
אני בהחלט מאמין שגרעין קטן יחסית של בלוגרים, אם יתגייס בזמן ולא יבחל גם בעיסוק בפוליטיקה כלל מפלגתית יכול להשפיע על הרכב הרשימות לכנסת, השפעה שיכולה להיתרגם בסופו של דבר אפילו בחלוקת התיקים בממשלה. כמו שאמרתי, הבלוגים לא יכולים להיות פלטפורמה לבחירות הכלליות, אבל הם מספיק יעילים כדי לפנות לקהל המצומצם של חברי מפלגה מעורבים.
ההערה שלך לגבי חנין ותל אביב לא לחלוטין ברורה לי אגב, מההיכרות השטחית שלי עם הפעילים אפשר אולי להצביע על כמה צמתים מרכזיים בגרף הזה שדרכם אכן אפשר לקשר כל אחד לכל אחד אחר (קונקטורים בגלדוולית) אבל ממש לא נכון לטעון ש"כולם מכירים את כולם".
[להגיב לתגובה זו]
1 בדצמבר, 2008 בשעה 18:08
אתה מוכן להסביר את "מייד אחרי הבחירות אני מתכוון להתפקד למרצ"? אני פשוט תוהה, למה אחרי הבחירות? למה לא עכשיו?
[להגיב לתגובה זו]
1 בדצמבר, 2008 בשעה 18:33
נראה לי שאתה מתאים מאוד להיות חבר בקבוצת עבודה שחורה
הוזמנת
[להגיב לתגובה זו]
1 בדצמבר, 2008 בשעה 18:37
העלמה עפרונית: כבר אמרתי בעבר שאני מתכוון להצביע למר"צ בבחירות האלה. יחד עם זאת אני רוצה לראות מה יקרה עם התנועה הירוקה למשל. אם הירוקה תתארגן באופן רציני לקראת הבחירות הבאות אני אשקול אותה כאפשרות חליפית. אם אחרי הבחירות יקרה מהפך פנימי משמעותי במפלגת העבודה שבמרכזו פרישה סופית של ברק ובן-אליעזר שיאפשר בנייה מחדש של מפלגת העבודה כאלטרנטיבה אני יכול לחשוב גם עליה.
בקיצור, ההחלטה הזו תחכה להתבהרות קלה של תמונת מחנה השמאל. העניין הוא לא חסכון דמי חבר של כמה חודשים אלא רצון להתפקד למפלגה שבמסגרתה אני באמת גם ארצה לפעול.
[להגיב לתגובה זו]
1 בדצמבר, 2008 בשעה 18:44
שתי נקודות קטנות.
בלוגים הם פלטפורמה להבעת דעות בחופשיות. לא הבעת דעה אחת. לא מצאתי בלוגר בלתי תלוי אחד אשר תמך בחולדאי. אחד. מה זה אומר? אולי בלוגים טובים רק בשביל לשכנע את המשוכנעים? אולי קוראי הבלוגים מראש בוחרים לקרוא את אלה שמסכימים איתם? בעיתון ובטלויזיה נקבל מגוון דעות שונות גם אם בגוון מסויים המאפיין את כלי התקשורת הספציפי. בבלוגים נקבל עמדות חד גוניות בלבד.
דבר שני. בדב חנין בחרו רק 45,651 אנשים. למה זה בכלל נחשב להצלחה? כמה מתוכם באמת הושפעו מהקמפיין? בעיר גדולה כמו תל אביב זה לא מרשים בעליל, מה גם שזה היה הקמפיין הראשון ולדעתי גם האחרון בו הרשת נכבשה על ידי מועמד בודד.
אני ממש לא רואה איך האנטרנט והבלוגים בפרט ישפיעו בבחירות הקרובות לכנסת.
[להגיב לתגובה זו]
1 בדצמבר, 2008 בשעה 23:13
אני עם שמוליק. כמעט כל מי שהיה פעיל עבור חנין בתל אביב בא מקבוצה מוכרת מאוד של בלוגרים שפעילים או שותפים בכמהוכמה פרויקטים ופעילויות. יהונתן קלינגר, שוקי גלילי, שרון גפן, דרור פויר, עידו קינן, צ'יקי ארד, יוחאי עילם, הגר שקד, יונית מוזס…זה אותם השמות כל הזמן. וכולם מכירים זה את זה, מטקבקים זה אצל זה, נפגשים זה עם זה ומשתפים פעולה ברשת בכל מיני פרויקטים. עבודה שחורה, היתוך קר, כל זה. כולם תמכו בעמיר פרץ, כולם הלכו עם דב חנין, כולם משוכנעים שאם הם מביאים את החברים שלהם זו ממש תנועה עממית שמחר בבוקר תיקח את השלטון וכולם יודעים טוב מאוד מה טוב בשביל האחרים בלי שמץ של ספקנות או פקפוק. הם מסוגלים להסביר למה עמיר פרץ הוא המשיח הסוציאלי החדש של ישראל ויום אחרי שהוא עושה שגיאה פוליטית להודיע שהוא חרא ובשבילו הם לא יצביעו יותר. הם מחפשים כל העת את המשיח החדש ואחרי שימצאו מישהו שיענה לקריטריונים הפופוליסטיים שלהם הם לא יעיזו למתוח עליו ביקורת. ציד המכשפות המזעזע הזה שבו הם חיפשו כל הזמן את ה-IP של כל מי שהודיע שהוא לא קונה אוטומטית את הבטחות חנין וחוסר היכולת שלהם להבין עד כמה זה מזעזע רק מראים שזו קבוצה עם קודים פנימיים משלה. תודה לאל, זה לא הפך לבון טון בבלוגוספירה מחוץ לבועה הזאת.
[להגיב לתגובה זו]
2 בדצמבר, 2008 בשעה 8:29
כמה מילים להגנת הסעת המצביעים שלי:
בדרך כלל השתמשתי בגרסה של הטיעון שלך: כל עוד כולם עושים את זה, וזה חוקי – אני לא אשאיר את המועמד שלי מאחורה.
אבל ספציפית לעניין הסעת המצביעים, בהתחשב בזה שיש בחירות בכל הרשויות בו זמנית, ומי שמצביע לאחת לא מצביע לשנייה, יש משהו הוגן בזה שאדם יכול לבחור איפה הוא גר. הסעתי, למשל, סטודנטית ילידת מצפה שלומדת ועובדת בבאר שבע, או מישהו שעזב לפני שנה ועוד לא ניתק את הקשרים. השאלה 'מה העיר שלך' היא שאלה יותר מורכבת מאשר 'איפה אתה שוכר דירה'. אני בהחלט רואה הרבה אנשים שגרים בבאר שבע אבל מצביעים למצפה כי זו העיר שלהם וחשוב להם מה קורה בה (כדאי להזכיר גם שהאנשים האלה שרפו חצי יום כדי להגיע למצפה ולהצביע, אז כנראה שזה באמת חשוב להם).
[להגיב לתגובה זו]
2 בדצמבר, 2008 בשעה 9:07
מיכל: לא אהבתי את ההתנהלות של תומכי חנין ברשת לפחות בחלקה (ובחלקם) – הפרסום של כתובות IP התיוג המיידי כ"מגיב בשכר" של כל מי שהביע תמיכה בחולדאי או ביקורת על סרטון הסלבס.
בלי שום קשר אני חושב שתוצאות הבחירות בתל אביב היו מפתיעות, חנין קיבל הרבה יותר קולות ממה שחזו לו הסקרים, שמלכתחילה הפתיעו לטובה במידת התמיכה בו. עד כמה היתה פעילות הרשת אחראית להצלחה המפתיעה הזו קשה לומר, אבל אני משוכנע שהיה לה חלק משמעותי לפחות בהתנעה של התהליך.
טענת ה"כולם מכירים את כולם" לא נראית לי תקפה, ברור שברמה מסויימת היא נכונה, אבל עדיין לא מדובר בקבוצה מלוכדת כמו שמצטייר מדברייך ומדברי שמוליק. עבודה שחורה היא מלכתחילה פרויקט שמאגד אנשים עם אידאולוגיה דומה ולכן לא מפליא למצוא חפיפה בין אנשי עבודה שחורה לבין תומכי חנין, זה עדיין לא הופך אותם לבועה מנותקת של גילוי עריות.
אבל, גם אם נקבל את התמונה לפיה כל הפעילים אכלו מאותו מסטינג בפיץ' פיט זה לא לחלוטין רלוונטי. נסי לתאר מצב שבו הקבוצה הזו, פחות או יותר, פוגשת מועמדים לרשימת מר"צ חודשים ארוכים לפני הפריימריז הבאים, מתרשמת מהם ומגבשת מתוכם רשימה מומלצת. אני חושב שדרך הקהל המעט שונה שיש לכל אחד מחברי הקבוצה הזו אפשר יהיה להגיע להרבה מאוד אנשים, שחלקם אולי ישתכנעו ששווה להתפקד למפלגה ולהצביע בפריימריז כדי לדחוף קדימה מועמדים חדשים.
דרומי: חשבתי על זה כמובן. על הנימוק שלך. אבל קשה לי לקבל אותו במלואו. אחרי הכל, לקראת הבחירות בתל אביב ראינו כאן פעילות ענפה שקראה לסטודנטים להעביר כתובת לתל אביב, וזו נראית לי פעולה נכונה ונאותה יותר מבחינה אזרחית. בכל מקרה, אני כאמור מסכים עם ההחלטה ועם הפעולה שלך.
[להגיב לתגובה זו]
2 בדצמבר, 2008 בשעה 10:13
גם בירושלים הייתה פעילות להעברת הכתובת. בתור מי שהתלבטה מאד אם להרשם כירושלמית או לא, אני יכולה להגיד לך שהייתה לי דילמה כי המשמעות היא שאני כבר לא יכולה להצביע בhometown שלי. מה שבסוף הכריע את הכף מבחינתי זו העובדה שאני מקווה להמשיך לגור בירושלים בשנים הקרובות ובעיקר העובדה שהבחירות ב02 נראו לי הרבה יותר משמעותיות. אבל אם, למשל, הבחירות היו נערכות לפני שלוש שנים, כנראה ההחלטה שלי הייתה אחרת, כי "הבית" היה עדיין שם ולא פה (אפילו שבאותה תקופה כבר גרתי בעיר).
[להגיב לתגובה זו]
2 בדצמבר, 2008 בשעה 13:12
שחר, אני עומד מאחורי דברי. הקבוצה שאנחנו מדברים עליה (מיכל הזכירה כמה שמות, אבל יש עוד הרבה) מורכבת מעוד כמה מאפיינים. כמעט כולם שם רווקים, מה שמתעל את האנרגיות שלהם יותר למחאה על עניינים שקשורים במחירי הדיור ובמצוקת חנייה אבל מרחיק אותם מאוד מעניינים שקשורים בחינוך ובאבטחת בתי ספר. זה לא מקרי. זה פשוט פונקציה של המאפיין הסוציולוגי הזה. הם לא חושבים במונחים של רעיון ומחירו אלא של רעיון וקידומו. המחיר נזרק הצידה.
הקבוצה הזו משדרת נאיביות פוליטית, שבתנאים מסוימים יכולה להוביל להיסחפות. חלק מאותה נאיביות מתועל גם לאלימות המילולית שהיא מפגיה ולחוסר הנכונות שלה לבקר את המועמדים שבהם היא תומכת. עד עכשיו אני מצפה לשמוע איך חשב בדיוק חנין לממן את כל פרויקט הדיור המוזל שאותו הוא רצה לקדם. הרעיון ראוי מאוד, אבל מקורות תקציביים לא נכללו בו. אני לא קיבלתי ממנו תשובה על זה. הם אפילו לא שאלו אותו.
[להגיב לתגובה זו]
2 בדצמבר, 2008 בשעה 13:52
שמוליק: בין השמות שמיכל מנתה יש לפחות הורה גאה אחד שענייני חינוך קרובים לליבו הרבה יותר ממצוקות חנייה, וגם אצל האחרים אפשר היה למצוא מגוון של נושאים. אבל שוב, לא זה העניין, גם אם כולם היו מתאגדים רק סביב נושא הדיור, וגם אם המצע של חנין בנושא היה בעייתי מאוד, זה עדיין לא סותר את נקודת הפתיחה שלי.
לא מעניין אותי להמשיך ולדון עכשיו במועמדות של חנין וגם לא בהתנהלות של תומכיו שאכן היו בה גם חלקים בעייתיים, אלא להצביע על העובדה שההתמודדות הזו הוכיחה (או לפחות השאירה כאופציה) את היכולת של פעילות פוליטית בבלוגים להשפיע ולהפעיל אנשים. את היכולת הזו אני חושב שהגיע הזמן לתעל לכיוונים אחרים.
[להגיב לתגובה זו]