1929, קרנות הפנסיה ורשת בטחון – תשובה לרואה שחורות
7 בדצמ', 2008
רואה שחורות כתב פוסט שבו הוא מלעיג את הדרישה ההיסטרית לרשת בטחון לחסכון הפנסיוני בישראל.
יש לא מעט נקודות בהן אני מסכים עם הטענות של ר"ש. בעיקר, כך נדמה לי, נובעת הדרישה התקיפה לרשת בטחון, מרצון לחקות אוטומטית את התגובה האמריקאית, למרות ההבדלים המהותיים בהיקף המשבר ביננו לבין ארצות הברית.
אבל יש לי גם כמה השגות על הדברים של ר"ש, ובעיקר על הטענה שנמצאת מעט במרומז בפוסט ומופיעה במפורש בתגובה שלו
יש הרבה קרנות פנסיה שמשקיעות את הכסף באפיקים סולידיים בהרבה, כמו אפיקים שקליים ואג"ח מדינה, וכל אחד יכול לעבור אליהן מיידית וללא אובדן זכויות. אבל לא הייתי ממליץ על זה בכלל: לטווח ארוך – וקרן פנסיה מתקיימת הרי במשך עשרות שנים – האפיק המנייתי הוא הטוב ביותר. למעשה יש מי שטוען שהשקעה אחרת היא רשלנית, בגלל שהמשקיע יפסיד כל כך הרבה יחסית למניות.
את הטענה הזו, אני משער, יצא לכל אחד מאיתנו לשמוע בשלב זה או אחר. הבעיה המרכזית של הטענה הזו היא שהיא פשוט שגויה.
הנה גרף (בסקלה לוגריתמית) של מדד הדאו ג'ונס מ-1896 ועד רגע לפני המשבר האחרון (מקור: ויקיפדיה).
אחת הביקורות המעניינות שיצא לי להיתקל בהן על התהליך שהוביל למשבר האחרון טענה שיועצי ההשקעות וראשי המוסדות הפיננסיים שניפחו את בועות הסאב-פריים והנגזרים לקו בעיוורון, אולי בעצם ביוהרה, בשל העובדה שמעולם לא חוו מפולת אמיתית. הטענה הזו יכולה להישמע מופרכת לכל מי שהתפוצצות בועת ההיי-טק הראשונה עוד זכורה לו, לכל מי שעוד זוכר נפילות שערים בסוף שנות השמונים ועוד. אבל הטענה הזו נעשית ברורה ברגע שמעיפים מבט בגרף. אדוני שוק ההון גדלו והתעצבו בתקופה שבה כל משבר היה רק "תיקון טכני" שניקה את השטח לקראת תקופה חדשה של צמיחה ושגשוג פשוט כיוון שאף אחד מהם לא היה בסביבה ב-1929.
אז כולם למדו על 1929 באוניברסיטה יש להניח, אבל שם היא גם נשארה, מקרה מבחן קיצוני. אל מול הלקחים של המפולת ההיא הצטברו אצלם שנים של נסיון עם משברים קצרים, הם למדו לחשוב במונים אחרים כאלה שבהם מפולת אמיתית היא רק תרחיש בלהות היסטורי-אקדמי. אבל מה אם משבר כזה מתרחש אחת לשמונים שנים? מה אם 2009 תהיה השנה שבה 1929 תחזור לביקור?
שימו לב לגרף שוב. ב-1929 ירד הדאו-ג'ונס לשפל של שלושים שנים, לקח לו עוד עשרים וחמש שנים לחזור לשער שלפני הצניחה, מדובר בהרבה מאוד זמן. קרנות פנסיה, כפי שמדגיש ר"ש מתקיימות הרי במשך עשרות שנים. במצב הזה משבר בסגנון 1929, גם אם הוא בא רק אחת לשמונים או למאה שנים הוא לא משהו שאפשר להזניח בחישוב הסתברותי. חישוב מדוייק הוא בלתי אפשרי על סמך הגרף הזה בלבד, ובכל מקרה מדובר בחישוב מורכב למדי, אבל אפשר, די בבטחון לקבוע שכל מי שקרן הפנסיה שלו היא באפיק מנייתי ושיפרוש בעשר השנים שאחרי משבר כזה ימצא את עצמו בהפסד ניכר מול כל אפיק השקעה סולידי. אפילו אם משבר כזה מתרחש אחת למאה שנים בממוצע עדיין מדובר בהסתברות לא זניחה של אחד לעשרה.
Related posts:
7 בדצמבר, 2008 בשעה 11:38
1. לא הלעגתי את הדרישה לרשת בטחון. הלעגתי את מי שמפיץ מידע שגוי ומעוות, בטעות או בכוונה. אני תומך בניתוח של המצב, ולא בכותרות מעוררות-פאניקה בעיתון.
2. החישוב שלך מסתמך על שני דברים: שקרן הפנסיה התאורטית צמודה ב-100% למדד דאו ג'ונס, ושזהו חיסכון שמופקד בו סכום קרן שאינו משתנה.
3. כל זה, כאמור, צריך להיות נתון לשיקולו של החוסך. מי ששונא סיכון, יתכבד וימנע ממנו. בשטח, מעטים עושים את שיקול הדעת הזה, ומסתכלים רק על הרווחים הפוטנציאליים. מה הצידוק שיש להם לבוא עכשיו ולדרוש פיצוי?
[להגיב לתגובה זו]
7 בדצמבר, 2008 בשעה 11:46
וניתן גם להבחין בתקופה הארוכה שבין 1965 לערך ל-1983, בהן הבורסה דשדשה ורשמה עליה מצטברת של אפס אחוזים. באותה תקופה היו את מלחמת ויאטנם ואת משבר הנפט.
גרף מעניין וקיצוני בהרבה יהיה של מדד הניקיי ביפן. הוא הגיע לשיאו – 38,915 נקודות – ב-1989 והוא לא חזר מאז אפילו לרמות שקרובות לזה. ביום שישי הוא נסגר ברמה של 7917 נקודות. ירידה של 80% על פני 20 שנים.
דיאגרמה עוד מלפני המשבר האחרון ניתן למצוא כאן: http://www.safehaven.com/article-4316.htm
[להגיב לתגובה זו]
7 בדצמבר, 2008 בשעה 11:47
ר"ש: כמו שכבר אמרתי אני מסכים עם הטענה הבסיסית שלך, נכון לעכשיו, בנוגע לדרישה לרשת בטחון, ובעיקר עם ההסתמכות שלה על פאניקה ציבורית.
החישוב שלי לא מסתמך על שום דבר, והוא לוקח כמה וכמה מקדמי בטחון בדיוק בגלל זה ונוקב בתקופה של עשר שנים אחרי המפולת (וכך מנסה להביא בחשבון בנפנוף ידיים את העובדה שרק חלק מהתיק הוא מנייתי ואת העלייה ההדרגתית של סכום ההפקדה).
המחלוקת שלי היא עם הטענה המפורשת שלך בתגובה שצוטטה בפוסט, וששמעתי מלא מעט אנשים בשנים ואף בשבועות האחרונים. מהרבה אנשים שמעתי את הטענה שהם שוקלים ברצינות מלאה להיכנס עכשיו לבורסה. למה? כי הנסיון שלהם מלמד שמשבר הוא עניין שחולף תוך שנתיים-שלוש לכל היותר ונשאר רק זכרון עמום. הבעיה עם הטיעון הזה היא שהוא מסתמך על ניסיון ולכן מוגבל מטבעו לטווח של עשרות שנים בודדות לכל היותר.
בנוגע לשיקול דעתם של החוסכים. עקרונית אתה צודק. מעשית כדאי לשים לב ללחץ סמוי שמפעילים סוכני הביטוח וללחץ חברתי של עמיתים לעבודה, כמו גם לאמירות רשמיות של קברניטים כלכליים בדבר החיוניות של כספי החיסכון לתפקודו התקין של שוק ההון.
כן, האחריות הסופית היא של החוסכים, אבל קשה לטעון שכל המידע הדרוש להחלטה מושכלת אכן היה בידיהם.
יובל: תודה. אכן מפליא, אחרי שבוחנים את הגרף בעיון, לגלות אנשים שטוענים בתוקף שוב ושוב שעל פני עשר שנים השקעה במניות, מבחינה היסטורית, מניבה את התשואה הנאה ביותר, למרות תקופות ארוכות שבהן הנתונים סותרים את הטענה הזו. שוב, אנשים הם שבויים של מגבלות הזכרון שלהם.
[להגיב לתגובה זו]
7 בדצמבר, 2008 בשעה 13:27
אני לא מבין גדול בכלכלה, אבל לפי הגרף, הנפילה של 29 באה אחרי זינוק של 5 שנים בלבד. מי שהשקיע באופן עקבי סכום קבוע כל שנה במשך השנים 1912-1932 (נניח) עדיין לא יצא כל כך גרוע. (בהנחה שהוא לא צריך למכור את כל המניות שלו מיד). נראה שבטווח הארוך גם הנפילות הגדולות הן לא נוראיות כל כך.
[להגיב לתגובה זו]
7 בדצמבר, 2008 בשעה 15:42
ישראל: כדאי לזכור שאנחנו אמורים להשוות לאפיקי השקעה סולידיים ולא רק לרצות לשמור את הערך. הסולידיים שבאפיקי ההשקעה, פקדונות, ייתרגמו לעלייה לינארית מתונה וקבועה על סקלה לוגריתמית.
כמו כן, אנחנו עוסקים עכשיו בחסכון פנסיוני, כזה שאין לך אפשרות משחק אמיתית עם תאריך המימוש שלו. זה הכסף שחסכת בכל שנות העבודה שלך כדי שיעמוד לרשותך בפרישה. היה ואתרע מזלך לפרוש בשנים הספורות שאחרי 1929 (אמרתי בפוסט עשר, אבל יכול להיות שמדובר במעט פחות בחישוב מדוייק) ואתה בבעיה אמיתית.
[להגיב לתגובה זו]
7 בדצמבר, 2008 בשעה 16:02
רציתי לסייג ולהבהיר, שאני לא מאלה שטוענים שחייבים להשקיע הכל במניות כל הזמן, אבל ראיתי לנכון להזכיר את הטענה. אני, אישית, שתלוי כרגע בהשקעותי, לא משקיע הכל במניות, ולא עשיתי כך גם בשנות הגאות. הסיבה היא, כפי שהזכרתי, שאני שונא סיכון ולא רוצה למצוא את עצמי עושה פעולות בפאניקה בזמן ירידות.
אגב, הטענה על עדיפות המניה היא אפילו לא על 10 שנים, אלא על פרקי זמן ארוכים עוד יותר. זה נכון שאם מסתכלים על מדדים אפשר למצוא דוגמאות הפוכות, אבל חובבי התאוריה אומרים שלא צריך לקנות מניות בצורה שרירותית (מדד דאו ג'ונס כולל מניות לפי שווי שוק ולא ביצועים); וכן שבעלי מניות מקבלים תשלומים רבעוניים על חשבון רווחי החברה (דיבידנד) שמצטרף לשווי החסכון. מלבד זאת יש גם טענה שכמה שמדד המניות גרוע, כל מסלול השקעה אחר יהיה יותר גרוע – אם בגלל גובה הריבית, או מדד המחירים, או ירידת ערך המטבע.
[להגיב לתגובה זו]
7 בדצמבר, 2008 בשעה 17:10
ישראל צודק.
אפילו בתנאים של מה שקרה ב-1929-1932, עדיין כדאי לכל חוסך פנסיוני להחזיק פרופורציה משמעותית במניות, כל עוד היא נקנית באופן עקבי במנות קבועות.
אגב, הדוגמא של 1929 היא לא הדוגמא הכי טובה לטיעון שלך עצמך. השוק הדובי הכי גרוע הייתה דווקא התקופה 1964-1982, שבה שילוב של אינפלציה ושוק הון דובי גרמו לכך שמניות נראו כמו אפיק איום ונורא והתשואות הראליות היו מחפירות. הזמן היחיד בהיסטוריה המתועדת של שוקי המניות שבו אנשים אשכרה יכלו לפרוש ולא לזכות לראות את ההתאוששות, היה באמצע שנות השישים.
[להגיב לתגובה זו]
7 בדצמבר, 2008 בשעה 20:48
יש לי שתי שאלות: דבר ראשון, האם אותם אנשים שביבי העביר להם את הכסף יכלו לבקש מחברות הביטוח שלהם שתשקענה את הכסף באפיקים סולידים, נגיד אג"ח מדינה? אם לא, אז זה מה שצריך לתקן. צריך לאנשים את האפשרות להחליט איפה להשקיע את כספי הפנסיה שלהם.
אגב, נדמה לי שראיתי בטלוויזיה שמדובר בשיעור מסוים (נגיד 40%) מכלל החוסכים הפנסיונים ולא כולם.
השאלה השנייה שלי היא האם הגרף לוקח בחשבון את האינפלציה (ובמקרה של השנים שאחרי 29, אני מניח שהיתה דיפלציה כי לאנשים לא היה כסף לקנות)?
[להגיב לתגובה זו]
8 בדצמבר, 2008 בשעה 13:16
יוסי: הגרף לא לוקח בחשבון אינפלציה, ואכן היתה דפלציה בשנים שאחרי 1929 (גם אם מתונה בהרבה מנפילות השערים בבורסה). מצד שני גם התעלמנו מעלייה חדה באבטלה שעלולה לחייב אנשים לנגוס בחסכונות שלהם דווקא בשיא השפל.
בנוגע לחופש ההחלטה – כל אחד רשאי לבחור את המסלול שבו מושקע החסכון הפנסיוני שלו, אבל בניגוד לרואה שחורות אני דווקא לא ממהר להאשים את הציבור בטיפשות על החלטות שגויות. הדינמיקה של תהליך הבחירה היא הרבה פעמים כזו שבה אתה ניצב כהדיוט גמור מול סוכן ביטוח שיורה לעברך שורת מספרים והבטחות ליציבות. ברירת המחדל של רוב האנשים במקרה כזה היא להסכים עם הסמכות המקצועית ולסמוך עליה.
צביקה: לראות את ההתאוששות זה באמת נחמד, אבל זה עדיין לא מספיק, ובטח שלא תואם את החוכמה המקובלת לפיה השקעה בבורסה היא תמיד הטובה ביותר על פני פרק זמן ארוך (ובי נשבעתי ששמעתי מכמה וכמה מומחים את המספר התקופה עשר שנים בעניין זה ממש עד לאחרונה).
[להגיב לתגובה זו]