החיוך הוא של כולנו
14 בדצמ', 2008
פרופסור עוז אלמוג כתב טור על החיוך הציני של ארז טל. אלמוג הרגיש כאילו טל בוגד בו ובבני דורו אחרי שייצג אותם בכבוד בימי המרד הראשוניים שלו בגלי צה"ל. אלמוג חשב לפרסם את הטור בבמה הקבועה שלו – מדור הדעות של ynet, אבל נדחה. בתגובה הכריז אלמוג שהוא מפסיק לפרסם שם ואת הטור פרסם כפוסט אורח בבלוג של אריה קיזל.
אין לי מושג מה היה טיב מערכת היחסים בין אלמוג לבין עורכיו ב-ynet אבל אני נוטה להאמין שעד כה ניתן לו חופש מלא מתוך אמונה שדעותיו של אדם משכיל שתהילתו על התבוננות בחברה הישראלית אכן ראויוית להישמע. על הרקע הזה יש להריע להחלטתו של אלמוג לעזוב במה פופולרית שכזו (ומן הסתם לוותר גם על תוספת הכנסה צנועה) ברגע שנתקל בסתימת פיות.
בלי שום קשר להתנהלות העניינים בין ynet לבין אלמוג חשבתי שהפוסט ראוי לתגובה.
פעם, קצת אחרי ראשית ערוץ 2 המסחרי נהוג היה להוסיף בכל פעם שהוזכר שמו של ארז טל, כתחליף לנפנוף ברעשן, את המשפט הפסקני "הבנאדם גאון תקשורתי". המשפט הזה, שכבר אז היה מוטל בספק (הנחיית הגירסה העברית של גלגל המזל ובחירה מתוקשרת של נערת גלגל אין בהן גאונות של ממש, בואו נודה, גם לא תקשורתית) הוכח מאז כהבל מוחלט (העולם המופלא, מועדון לילה). רק שאף אחד הרי לא באמת התכוון למשפט הזה, יותר משהיה בו לחוות דעה על כישוריו של טל היה במשפט הזה נסיון לגרוש שדים תרבותי. כי ארז טל שהיה אמור להנהיג מהפכה התגלה כבר אז ככלי ריק, והאכזבה ממנו צרבה בבשרו של כל מי שעוד רצה לקוות למשהו. בלית ברירה, בהיעדר אפשרות אחרת, נאלצנו אז להסתפק בתרגיל הנכלולי של הצהרת גאונות. זה לא שארז טל הוא אופורטוניסט ציני שרץ להנחות שעשועון ירוד בפריים טיים המבולבל של קשת לפני שהציבור יבין שמקומו של שעשועון כזה הוא לכל המאוחר בשבע בערב. מה פתאום, זה עניין אחר לגמרי, כן זה קצת צורם לראות את גיבור "מה יש" מחלק מכוניות, אבל לפחות זה בגלל שהוא גאון.
טענת הגאונות של טל, אגב, היא גם גירסה מטרימה של טענה דומה אחרת הנפוצה מאוד לאחרונה. בכל שיחה על האח הגדול הרי יפטיר מישהו "איזה אהבל הבובליל הזה" ומייד תקפוץ מקהלת צקצוקים מתחסדת במלמולי "תדעו לכם שהוא לא טיפש בכלל" (כי הרי עילגות מביכה, בורות עמוקה והיעדר מוחלט של כל זכר לטאקט אין בהן להעיד על טיפשות חס וחלילה). ושוב, יותר משיש בטענה הזו להעיד משהו על יכולותיו האינטלקטואליות של יוסי בובליל יש בהן טקס מירוק אישי. במשפט הזה יכול אדם לטהר את עצמו מהחשד שמא הוא גזען או אולי דווקא מן ההודאה שהוא נוטה חיבה לאדם טיפש במפגיע.
אלמוג צודק כמובן בתיאור הדרך שעשה טל, ובהפיכתו מסמל של מרד נעורים לנער הפוסטר של חברה חמדנית וחסרת מעצורים. אבל אלמוג גם חוטא לטעמי לפחות בנקודה מרכזית אחת
חיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים.
(ההדגשה שלי)
בקריאה ראשונה נדמה היה לי שאלמוג כותב "אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם יודעים". המשפט הזה שדמיינתי, בואו נודה על האמת, קרוב בהרבה למציאות מהמשפט האמיתי שכתב אלמוג.
הטענה של אלמוג יוצאת מנקודת הנחה ישנה לפיה יש עוד טעם להמשיך ולדבר על "המסעודות משדרות" ועל הזבל שאנשי קשת יודעים למכור להן כל כך טוב. בעולם המדומיין של אלמוג ארז טל מחייך בלעג על קהל שבוי של צופים שהוא מטפח את בורותם, מגדל דור חדש של צופים שוטים. אבל משהו פגום בתמונה הפשטנית הזו – לא ברור לאן נכנסים בה עיתונאים כמו גל אוחובסקי, בלוגרים כמו צפניה ונמרוד אבישר, שיחות הניתוח האינסופיות בכל קפטריה אקדמית ובכל משרד היי-טק. כי החיוך של ארז טל, בואו נודה, הוא החיוך של כולנו, והבעיה האמיתית עם החיוך הזה היא לא שהוא מייצר דור של בובלילים חיים ופרידמנים מתים אלא שהוא מייצר דור חדש של ארז טלים, וזה, אחרי הכל, עצוב לא פחות.
Related posts:
14 בדצמבר, 2008 בשעה 18:27
דווקא מה שאתה (ונמרוד) אומר מצדיק את ההעלבה הקולקטיבית של עוז אלמוג. הרי מי שמנגנוני הסינון שלו לא חזקים מספיק מכדי לעמוד בזבל שמשוגר לעברו, הוא כנראה אידיוט. ועם עוצמת השיגור שנקראת טלויזיה מסחרית, כנראה שכולנו אידיוטים. אם אני לא יכול לעבור יום באוניברסיטה מבלי שאיזה מרצה ישחיל את איזו בדיחת-אח-גדול (ואני בטוח שאלמוג שם לב לזה גם כן), אז זוהי מערכת החינוך שלנו, לא משנה איך יתרצו את זה אותם מרצים.
וזה שוב מעלה שאלות על רגולציה מצד אחד, ומצד שני – ועל קודים תרבותיים שאין לנו – כלומר, דברים שישראלי אמיתי עושה, בלי שאף אחד יצטרך להגיד לו את זה בפוסטרים.
[להגיב לתגובה זו]
14 בדצמבר, 2008 בשעה 19:48
שאלה מרכזית היא האם התקשורת נהייתה מפגרת כדי למשוך כמה שיותר קהל והקהל הוא מפגר, או שהתקשורת נהייתה מפגרת כדי למשוך כמה שיותר קהל ובכך היא הפכה את הקהל להרבה יותר מפגר ממה שהוא היה קודם. האם כל אחד מאתנו הופך לקצת יותר מטומטם כשהוא נשטף יום אחרי יום אחרי בידיעות או מעריב או חדשות ערוץ 2 או האח הגדול?
זו שאלה מרכזית כשאנחנו דנים באחריות המוסרית של התקשורת לטמטום של הקהל.
אני מאמין בלמידה, ולכן אני מניח שמה שקורה זה שהתקשורת מנצלת ומעצימה את החלקים השליליים, הלא ביקורתיים, השטחיים של כולנו. למה? כי היא פונה אל המכנה המשותף הגדול ביותר. לאו דווקא הנמוך ביותר. הם מחפשים את המכנה המשותף ביותר. והוא נוטה להיות שטחי.
אין לכך תמיד השפעה שלילית על החברה: למשל, אם הם גורמים לנו לרחם על ילד חולה סרטן ולתרום כסף לניתוח שלו. אבל בדרך-כלל יש לכך השפעה שלילית כי החיים מורכבים, בעוד שהתקשורת שפונה אל המכנה המשותף ביותר היא שיטחית.
יש להתחיל לבצע מחקרים מדעיים בנושא, ואם יתברר שההנחה שלי נכונה, אז נביא זאת לידיעת עורכי התקשורת ומנהלי התוכניות ונוכל להגיד להם בלב שלם: מה שאתם עושים הוא לא מוסרי. שלפחות יידעו שאת הכסף שלהם הם עושים כמו סוחרי סמים – מניצול חולשות אנושיות ותוך כדי גרימת נזק לחברה.
בינתיים, לפני שיש לנו ממצאים מדעיים בנושא, ראוי שיידעו העורכים ומנהלי התוכניות שהתזה שהם כמו סוחרי סמים היא תזה סבירה, במגבלות הלוגיקה והעדר הנתונים האמפיריים. כדאי שהם יתחילו לשקול את מעשיהם בהתאם.
יידע כל עורך חדשות או מנהל תוכניות שחושב שחושב שהוא בסך-הכל "משחק את המשחק".
[להגיב לתגובה זו]
14 בדצמבר, 2008 בשעה 19:56
לצערי, נראה לי שהתואר 'גאון טלוויזיה' מודבק לארז טל בצדק.
נכון, היו לו כמה נפילות. אבל הפורמט של השעשועון שפיתח, לא רק שהיה היחיד שלא יובא מחו"ל והצליח – גם יוצא לחו"ל אחר כך; ורשומות על שמו עוד כמה הצלחות לא מבוטלות.
[להגיב לתגובה זו]
15 בדצמבר, 2008 בשעה 1:43
*שחר, מותר לך לומר פרופ' עוז אלמוג
עוג אלמוג יכול להיות גם בלוגר בן 24 מלא עזוז, נמרץ ודעתן שלומד לתואר ראשון בפילוסופיה בעוד שמאמר שכותב פרופסור, מן הסתם, מקבל התייחסות שונה (אצלי לכל הפחות)
תודה על הלינק
[להגיב לתגובה זו]
15 בדצמבר, 2008 בשעה 8:49
אני חושב שאתה שוכח שאוחובסקי, צפניה, נמרוד או אתה לא ממש מייצגים את הציבור הישראלי או את הצופים. אני חושב שאתם קבצה כל כך זניחה כך שעוז אלמוג יכול קצת להתעלם ממנה.
ועוד משהו. נדמה לי שגדי טאוב כתב מזמן על הדיקטטורה של הפוזה ושם הוא ירד דווקא על גל אוחובסקי ועל תופעת הקריצה הזו של "אתם הרי יודעים עד כמה אני מתוחכם ואנין כך שאני יכול להרשות לעצמי, בשביל הפוזה, להתעסק גם בזבל". כשקראתי על זה לא גיבשתי דעה, הרי יש בזה המון התנשאות ורק לי, ולא לטאוב, מותר להתנשא על אוחובסקי. אבל יש בזה משהו, אני חושב.
[להגיב לתגובה זו]
15 בדצמבר, 2008 בשעה 11:12
ינון, יוסי ואורן: אני זוכר במעומעם ממצאים שקראתי פעם על מחקרים של השפעת התקשורת על בני נוער (נדמה לי שזה היה בספר של דגלאס ראשקוף אבל אפילו בזה אני לא בטוח). השורה התחתונה של המחקרים היתה שבניגוד לבהלה הגורפת מפני שטיפת המוח של פרסום וטמטום ורידוד שמייצרים דור טיפש קורה משהו כמעט הפוך. הדור שגדל על הטלוויזיה הנחותה הזו לומד מהר מאוד להבחין מתי מנסים למכור לו זבל, ויותר חשוב מזה, לומד להכיר את המנגנונים הפועלים מאחורי תכניות הטלוויזיה.
בחרתי, ככל הנראה בטעות, לחזק את הטענה שלי בהסתמכות על אוחובסקי ועל צפניה, אבל האמת היא שרוב מוחלט של צופי האח הגדול יאמרו לכם שמדובר בזבל, הם יפגינו מודעות למניפולציה של עורכי התכנית, יזלזלו במתחרים ועל הדרך גם קצת בעצמם.
ולכן, לטעמי לפחות, הבעיה היא לאו דווקא, או לא רק בעובדה שכמה מיושבי בית האח הגדול יזכו להתנהג בהתאם על מסכי הטלוויזיה שלנו בחודשים הקרובים, אלא יותר מזה בעובדה שכולנו מאמצים את הפוזה של ארז טל ושל גל אוחובסקי, כולנו ציניים לחלוטין, יודעים שאנחנו מתעסקים בזבל אבל עושים את זה בכל זאת. כולנו אומרים שבסופו של דבר ארז טל צוחק עלינו או שבעצם זה בובליל שצוחק על ארז טל, אבל תוך כדי אנחנו צוחקים עליהם בחזרה וזה לא נגמר.
nir: צודק, יתוקן.
דרומי: וואלה, שכחתי מהכספת. אין ספק שטל הוא איש תקשורת מוכשר למדי, אבל לא הייתי מכתיר אותו כגאון רק בגלל שהצליח לפתח פורמט של שעשועון בתקופה שבה כולם ניסו לחקות את ההצלחה של מי רוצה להיות מיליונר. גאון טלוויזיוני הוא מי שהימר על מי רוצה להיות מיליונר בזמן שבו הרעיון נראה מופרך או מי שהגה את הפורמט של הישרדות, את "בטיפול", את "באפי".
[להגיב לתגובה זו]
15 בדצמבר, 2008 בשעה 12:31
סליחה, כן? אבל לא "כולנו". לא "כולנו" ציניים לחלוטין, לא כולנו מתעסקים בזבל, לא "כולנו" מבלים את ימינו (או חלקים מהם) בשאלה הרת הגורל מי צוחק על מי והאם אנחנו טובים יותר או פחות בזה שאנחנו צוחקים "עליהם", ולא "כולנו" חושבים שאלו הם פני החברה הישראלית. החברה הישראלית, עם כל הכבוד לה, קצת יותר מורכבת מזה ושאלת הזוכה במיליון לא תשפיע על הזהות שלי כהוא-זה.[2]
אבל בגלל שכולם[1] מדברים על "כולנו", נאלצתי להסביר לאמא שלי, המתעניינת, מי זה בובליל ולמה הבחור המתולתל אצל שלח ודרוקר אומר שהוא "פרידמן גאה", ואיך זה שזה ממש לא מעניין אותי ולמרות זאת, למרבה הצער, אני יודעת מספיק כדי להסביר לה למרות שלא ברור לי למה זה אמור לעניין אותה. אה, כן, כי "כולנו" מתעניינים בזה, לא?
אז זהו, שלא.
[2] אני לא רואה סיבה לשתף פעולה עם המודלים העסקיים של קשת (רשת?). עם כל הכבוד, כן? אבל ככל שיש לי שליטה על זה, אין לי כוונה שהם והאינטרסים המסחריים שלהם יגדירו לי מה חשוב.
[1]עם מרכאות? בלי מרכאות?
[להגיב לתגובה זו]
15 בדצמבר, 2008 בשעה 12:44
העלמה עפרונית: אין ספק שאת צודקת. אין ספק שהפוסט הזה, בסופו של דבר, כמו כל עיסוק אחר בענייני האח הגדול משרת את האינטרסים של קשת (רשת זה עוד מעט, עם המרוץ למיליון) ואף על פי כן אני כותב אותו, ואף על פי כן גם לעוז אלמוג חשוב היה לכתוב את מה שכתב.
כן, יש כאן בעיה אמיתית.
[להגיב לתגובה זו]
15 בדצמבר, 2008 בשעה 14:06
אלמוג כותב על תרבות פופלרית, אין לי שום בעיה עם הטקסט שלו. אל תבין אותי לא נכון, אין לי גם בעיה עם הטקסט שלך או עם כל פוסט אינטלגנטי (מי יותר, מי פחות) שעוסק בכל תוכנית ריאלטי שהיא[1]. אבל כשאנחנו נסחפים לשיח ה"כולנו"אי הזה, אנחנו מלבים אותו. סוג של תסמונת פיגמליון, אם תרצה, או תופעה שמגשימה את עצמה.
אז הנה אני אומרת – אני לא רואה האח הגדול. לא צופה במבט ביקורתי, לא צופה ומגחכת, פשוט לא צופה. לא אנתרופולוגיה ולא התנשאות ולא כלום[1], זה פשוט לא מעניין אותי. בדיקו כמו שאני לא צופה ברוב התוכניות האחרות שמשודרות בערוץ 2 (ובכלל). גילטיפלאזרס זה בסדר ובמצבים מסוימים בחיים – אפילו הכרחי. אבל מכאן ועד להכריז "כולנו" יש מרחק. כלומר, אולי "כולנו" (טוב, הרבה מאיתנ) לפעמים רואים תוכניות תת רמה מטופשות, אבל לא כולנו רואים את התוכנית התת רמה המטופשת *הזו*והיא בטח לא חשובה יותר או פחות מהישרדות, כוכב נולד או הדוגמניות.
[1]זוכר בלוג השרדות אחד?
[להגיב לתגובה זו]
16 בדצמבר, 2008 בשעה 1:16
ב"המרד השפוף" גדי טאוב ניתח יפה את המעבר של ארז טל מעמדת המורד בתחילת הדרך בגל"צ ללב המיינסטרים בערוץ 2. בדרך הוא אימץ את מה שלעג לו ויצא נגדו – כל מה שאפיין את הקריינים של רשת ג' בזמנו – אבל בצורה גועלית וצינית.
[להגיב לתגובה זו]
17 בדצמבר, 2008 בשעה 9:11
טראקבק:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=10300362
[להגיב לתגובה זו]