תודעה כוזבת

1. הנה בית קפה דמיוני, אולי כזה שנפתח בגאון אל רחוב גדול וסואן, ששולחנותיו פולשים אל המדרכה, שתנועת הולכי הרגל מסתבכת בהם, שאוטובוסים עמוסים עוצרים לידו, ואלי בעצם דווקא ניצב בית הקפה הזה ברחוב צדדי, שקט ופסטורלי, מסתתר מהמולת העיר שמופרדת ממנו, מעשה קסמים, על-ידי אדנית אחת ועץ אזדרכת זקן.

בואו נתקרב אליו. ראו, הנה יושב לו שם גבר בודד, שקוע בספר, ולפטופ סגור מונח לידו, אם נעז להתקרב עוד קצת, מבלי לחדור את הבועה שבנה כך לעצמו נוכל אולי להבחין בפרטים. הנה הוא מרים את הספר לרגע ואפשר להבחין בעטיפה. תמונה של לייקה כלבת החלל, והכותרת "מוטי", של אחד אסף שור.

2. והקורא המדומיין הזה, אולי הוא אני בכלל. לי קשה, בעצם בלתי אפשרי, לדמיין את עצמי, רק אנסה ומייד יקרקשו שלשלאות המציאות יטיחו אותי ארצה אל עצמי המוכר, אבל אתם, הקוראים, הרי לא פגשתם אותי מעולם, ואם פגשתם במקרה הרי לא ידעתם שאני הוא זה שכותב כאן (לפחות חלקכם, ואלה שידעו יוכלו להעמיד פנים שלא ידעו אם רק יחפצו). אז הנה לכם הזמנה לדמיין אותי, מי יודע, אולי תדמיינו לי זקן עבות, לא כזה שהוא אופנתי ומוקפד, אולי גם מעט שיבה תזרקו בו, כך שישווה לי מראה סמכותי ומהורהר כאחת, אולי אף תדמיינו לי כלב שרובץ לידי ושאני מאכיל אותו בפירורים מהעוגיות שבצלחת. כי אני, זקן מעולם לא הצלחתי לגדל, וכלב? למי יש זמן לטפל בכלב? אבל אתם תוכלו לדמיין לי את שניהם. אולי גם תבחרו לו לכלב שם סימבולי שאוכל להרהר ולהפוך בו מעת לעת, מי יודע, אולי תבחרו לקרוא לו שקוריפין, ואולי תתעמרו בי עם בחירה סתמית, איזה פלוטו או רקסי.

והנה מניח הקורא המדומיין לרגע את הספר והוא רוכן עכשיו על המחשב שלו, אולי, אם תרצו, תדמיינו לו דווקא מקבוק בוהק ומפתה, במקום הלנובו החבוט והמצולק שקיבלתי אני ממקום העבודה שלי. הוא משחק מעט בעכבר ופניו לובשות ייאוש, והוא מזמין את המלצרית הצעירה, קורע אותה מהשיחה הערה שבה היא נתונה עם הברמן, מעט נבוך לעשות זאת, אבל הוא אומר שלא הצליח להתחבר לרשת האלחוטית. והיא חוזרת אליו עם דף הוראות מפורט.

3. והנה הוא פותח את האדמין של הבלוג שלו, כי הוא מאלה שכותבים היישר מהאדמין ולא משמתמשים בלייב רייטר של מיקרוסופט, אם רק תרצו לדמיין אותו כך. הוא מעלעל שוב בספר, מקליד משהו, בוחר תגיות בקפידה.

לפני שהוא מפרסם את הפוסט עוד יישען הקורא שעכשיו הוא גם כותב לאחור בכיסאו, יעביר יד בפרוותו של הכלב, ילגום לגימה אחרונה מכוס הקפה של ויחייך בסיפוק בלי להבחין בקצף שדבק עכשיו בזקנו המדומיין.

איזה כיף זה לכתוב כך, יהרהר לעצמו בסיפוק.

4. אבל לקרוא את זה באמת יכול להיות קצת מייאש, לא?

5. רק שאז ייתקף פתאום פחד, או אולי רק חשש קל, אולי הוא כל כך מטומטם שבטימטומו הגדול אף אינו יודע כמה הוא מטומטם, ובמקרה כזה אולי מוטב שתדמיינו אותו כמישהו אחר שאינו אני. אולי הוא קוראת בכלל, שיהיה רחוק ממני ככל שאפשר. והקוראת ההיא שעכשיו כבר כתבה ושיגרה את שכתבה והכתוב כבר מרצד על המסך של כל מיני קוראי רסס מגוונים בכל מיני מחשבים חושבת פתאום על הביקורת המהללת שכתב יצחק לאור והיא תוהה אם לא פספסה משהו כך, בקריאה נינוחה של בית קפה עם צלוחית עוגיות וספל, אולי מיהרה לדלג על משהו גדול ועמוק בין שורותיו המתפתלות ומשפטיו המתחכמים, אולי, ואולי לא.

6. בעודה משלמת את החשבון היא עוד חושבת שאולי ראוי היה לה לצטט את ויטגנשטיין, אבל מה היא יודעת על ויטגנשטיין כבר, רק משהו על זה שראוי לשתוק. אז היא שותקת.

Related posts:

1. משוחררים: The Hero With a Thousand Faces
2. הi52ג 5w ג5iד* הN5w1Nת
3. טיפוס מעניין, השרלוק הולמס הזה
4. קנו לעצמכם
5. עשרה ניחושי סנייפ