על היתרון

בשבת שעברה, כשהפסקת האש בעזה כבר תלויה באוויר הזדמנו לשולחנו של דן מרגלית בערוץ 10 שני נביאי הזעם מרחוב שוקן. גדעון לוי, כולו חרון אף טהרני ומולו ארי שביט שמקפיד להתפכח כבר חמש עשרה שנים ללא הפסקה.

כיוון שהסוף כבר היה גלוי לעין כל עסקו שם בשולחן בסיכומים. "המבצע" כך שביט "היה נצחון צבאי, תיקו מדיני והפסד מוסרי". פעם אחר פעם סרב לוי להניח לשביט להשלים את המשפט, נופף בידיו וקרא "על מי נצחון צבאי? על מי? על שלוש מאות ילדים?" ואני מצאתי לנכון לתהות, איך הצליחה מדינת ישראל לנחול הפסד מוסרי, אפילו לפי שביט, לארגון בזוי ונקלה כמו חמאס.

"חבל" הוסיף שביט ואמר "שאתה נאחז בקלישאות החד-ממדיות שלך כי חשוב שיישמע גם הקול שלך אצלנו – הקול המוסרי*".

ואני חזרתי באחת לשיעורי חברה בבית הספר התיכון, לדיון הלוהט של אותם ימים רחוקים – "עונש מוות למחבלים: כן או לא?" שני טיעוני מחץ עמדו אז לרשותם של יפי הנפש. האחד תועלתני במפגיע, היה מוטח בצמאי הדם שוב ושוב "זה מה שאתם רוצים, לייצר להם קורבנות קדושים?" והשני חמקמק מעט היה השאלה הבכיינית משהו "ומה יהיה על היתרון המוסרי שלנו?"

כבר אז מצאתי משהו צורם בשאלה הזו, למרות ששיננתי אותה וחזרתי עליה שוב ושוב. לא המוסר עמד במוקד, חס וחלילה, אלא רק "היתרון המוסרי". אבל המוסר, מרגע שהפך ליתרון והוכפף, הלכה למעשה, לשיקולי תועלתנות, כבר היה בדרכו הבטוחה לסל המחזור של הרעיונות.

עם השנים הוא אכן מוחזר ונגרס לעייפה, נשקל תמיד מול "הכשלון בהסברה", עד שנמק סופית ב"עופרת יצוקה". אולי כי כשלון ההסברה הרי היה ידוע מראש, אולי כי היתרונות האחרים היו ברורים כל כך עד שאפשר היה לוותר על זה המוסרי.

אז המילואימניקים חוזרים למקומות העבודה ולבתים, ומספרים בחצי פה על הוראות פתיחה באש שלא היו כדוגמתן באף עימות קודם, על כך שההוראות החדשות התקבלו כמעט בלי דיון פנימי בצבא, שלא לדבר על אפשרות בדל קיומו של דיון ציבורי.

ואני תוהה על כל אלה שהתקבצו בערב הראשון לזעוק "פושעי מלחמה", ועוד אני תוהה איפה בני בגין ודן מרידור כשצריך אותם? כי בגין ומרידור של שנות התשעים היו הראשונים לצאת ולמחות כנגד ההתדרדרות המוסרית, בלי קשר לתמיכתם הנחרצת במלחמה. את התשובה אני מקבל בכרזות שצצו יום או יומיים אחרי הפסקת האש. בתפקיד הבנים הסוררים שחזרו בתשובה, הכוכבים הדהויים ששבו לזרוח ברשימת הליכוד הם עסוקים בהחשקת פנים נועזת ובדוגמנות דאגה לבטחון ישראל לצידם של נתניהו ויעלון, ובשתיקה.

נו, כן, הלך היתרון.

* עוד היה שם גדי טאוב, שפרץ אז בזעקות "זה מוסרי זה? זה מוסר שמבחין בין דם לדם" והתעקש, כדרכו בקודש, להמשיך ולהתנצח גם שם עם יריביו הפוסט-קולוניאליסטיים והפוסט-ציוניים והפוסט-מודרניסטיים, גם אם אף אחד מהם לא ממש בסביבה. אבל זה, ככל הנראה, ראוי לפוסט נפרד.

9 תגובות ל“על היתרון”

  1. כל הכבוד לך שאתה מסוגל לראות את מועצת החכמים.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני חושב שפספסת משהו בדברים של שביט. "חשוב שיישמע גם הקול שלך אצלנו – הקול המוסרי" הוא דחיקה לפינה. כך, ארי שביט הוא הפרגמטיסט, ואילו גדעון לוי הוא – נו, אתה יודע – קול שחשוב שישמע.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מה שאיתמר אמר, ויותר מכך: התפקיד של הקול המוסרי הוא תמיד רק "להשמע". אף פעם לא מקשיבים לו, אבל עצם השמעתו אמורה לנקות משום מה את המצפון של השמאל-מרכז בארץ.
    זה הד לטיעון של "איפה 'שלום עכשיו' הפלסטינית?" שמושמע תמיד מפי אנשים שמתעבים את 'שלום עכשיו' ואת מה שהיא עושה ומייצגת. כאילו עצם קיומו של שמאל אמור להעיד שאנחנו המוסריים יותר, גם אם אף פעם אנחנו לא באמת מתנהגים לפי השמאל הזה.

    ועוד שאלה אחת: למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אני תוהה על כל אלה שהתקבצו בערב הראשון לזעוק “פושעי מלחמה”". מה התהיה כאן? איפה הם?

    [להגיב לתגובה זו]

  4. "עונש מוות למחבלים: כן או לא?"

    הזכרת נשכחות… :P

    באיזשהו שלב המשפט הזה הפך לבדיחה שנזרקה לאוויר כשלכולם נגמר מה להגיד.

    אחרי זמן קצר החליף אותו הוויכוח "האם הקומונה צריכה לסבסד סיגריות למעשנים".

    (אחרי זה הגיע החשיש, ופרשתי מוויכוחים.)

    [להגיב לתגובה זו]

  5. גדי טאוב מלך. יותר מדי שומעים את הקולות שמפקפקים בצדקת דרכנו, ופחות את הצד המצדד. אז כשהקולות המצדדים באים מהימין, זו לא חוכמה. כמו שרק הימין יכול להחזיר שטחים, רק השמאל יכול עוד להשמיע טיעונים בזכות הציונות בלי שזה ישמע.. איך לומר… פאשיסטי.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. יוסי: כיוון שלא מזמן נאלצתי להתייחס כאן לציפי חוטובלי יצא לי להתוודות שמעולם לא ראיתי מועצת החכמים אז האמת היא ששקלתי להזכיר את זה כאן ולומר שאלה אכן ימים קשים אם אני רואה את הזבל הזה.
    איתמר: אולי פספסתי בניסוח, כי זה היה חלק אינהרנטי מהעניין עבורי, "הקול המוסרי" הוא אחיו של "היתרון המוסרי" הוא ההתנאות בכך שאת "גדעון לוי האיראני לא ישמעו לעולם כי יתלו אותו בכיכר העיר" והאפשרות להתהדר בטור השבועי של לוי כהוכחה ליתרון.
    יובל: מה שאמרתי לאיתמר וגם משהו אחר. התהייה על מוחי היום הראשון היא מעט מורכבת עבורי. הייתי במספיק הפגנות נגד מספיק פעולות שבהן עמיתיי קראו קריאות "רוצח" ו"פשעי מלחמה" בלי הצדקה של ממש. אני באמת חושב שנחצו כמה קווים במלחמה הנוכחית ומקווה שעם הזמן יוכל להתעורר דיון ציבורי סביבם (אבל מאמין שהם רק יכשירו את חציית הקווים הנוספים בהמשך). אז אפשר לטעון שצעקות ה"פושעי מלחמה" הוכיחו את עצמן כנבואיות, אבל אפשר גם לחשוד שהיה בנבואה הזו משהו שתרם להגשמה. האופן שבו הקול היחיד שנשמע נגד תוקפנות ישראלית קיטלג אותה תמיד ומייד כפשע נגד האנושות הרתיע אולי מבקרים אחרים מלהצטרף מצד אחד ויצר מצד שני תחושה שאין הבדל בין ירי מכוון על בית ספר של אונר"א לבין פיצוץ מנהרות.
    מרמיט: את החשיש סיבסדו או לא? זה מה שחשוב.
    עופר: גדי טאוב מלך. מסכים חלקית. אבל כשטאוב מנהל באולפן ויכוח עם גדעון לוי כאילו מדובר באדוארד סעיד בלי להתייחס ממש ללוי קצת קשה לי עם צורת החשיבה המונוטונית שלו.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. זה לא רק דחיקה של לוי לפינה, כמו שאיתמר אמר. זה גם דחיקה של המוסר לפינה. לנישה. Special-interest. כמו שבשולי החדשות יצוצו להן ידיעות על אספקטים אקולוגיים של המלחמה, או נזק שנגרם לבעלי חיים. לא, חלילה, חלק מרכזי בעניין. כולה מוסר. אז נביא איזה עיתונאי או אקדמאי שהדברים הללו מעניינים אותו, אבל מה הקשר בין לזה למדיניות?

    [להגיב לתגובה זו]

  8. שחר: יש משהו במה שאתה אומר (למרות שיש לי השגות על זה שאולי אפרט בפעם אחרת [1]), אבל בהקשר של הפוסט הזה לא כל כך ברור לי מה התפקיד של התהיה הזו על מפגיני היום הראשון.
    האם הפוסט הזה עוסק באוטומטיות של טענות בפוליטיקה הישראלית (ואז בפינה השמאלית בהחלט ניתן להעמיד כמה וכמה ממשתתפי אותה הפגנה) או בצביעות של טיעון "היתרון המוסרי" ובארי שביטים של ישראל (ואז אני לא מבין איך נכנסים לכאן אותם מפגינים)?

    [1] גילוי נאות – הייתי בהפגנה ביום הראשון של המלחמה. לא צעקתי "פושעי מלחמה"/"רוצחי ילדים" וכד'.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. אבנר: מסכים עם הטענה שלך, וזו גם הטענה המקורית שלי במקור. אין כאן דיון מוסרי, יש רק דיון מסדר שני במוסר. דיון ב"קול המוסרי" ודיו ב"יתרון המוסרי".
    יובל: טוב, בסדר. החצי משפט הזה הוא חלק מפיסקה שלא נכתבה לי טוב ואיכשהו בחרתי להשאיר אותו בפוסט, אולי בטעות.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting