החביתה של מורקמי
17 בפבר', 2009
הרוקי מורקמי הגיע לכאן כדי לקבל את פרס ירושלים ונשא נאום מרגש, אנושי ורגיש. איכשהו יצא שבמרכז הנאום הזה עמדה האמירה
אנא הרשו לי להעביר לכם מסר מאוד אישי שמלווה אותי תמיד בתהליך הכתיבה: 'בין קיר מוצק וגבוה לבין ביצה שנשברת עליו, תמיד אעמוד בצידה של הביצה'. כן, לא משנה כמה צודק יהיה הקיר וכמה טועה הביצה, אעמוד לצדה של הביצה. מישהו אחר ייאלץ להחליט מי צודק ומי טועה. אולי הזמן או ההיסטוריה יחליטו. אם יקום סופר, שמסיבה כלשהי יכתוב ספרים שעומדים לצדו של הקיר, איזה ערך יהיה להם?
שהיא, ללא כל ספק, אמירה מופלאה ושיש בה להסביר הרבה מקסם הכתיבה של מורקמי.
רק שאז התחיל מורקמי להסתבך בלשונו תוך נסיון להסביר את השלכותיה הפוליטיות של האמירה מעבר למסקנה המיידית לפיה ישראל היא הקיר והפלסטינאים בעזה הם הביצה (ההדגשות הן שלי).
כל אחד מאתנו הוא באופן מסוים ביצה. כל אחד מאתנו הוא ייחודי, נשמה חסרת תחליף שמכונפת בקליפה שבירה.
שזה קצת מוזר, כי אני, דווקא לא הייתי בוחר בביצים כסמל לייחודיות. כמה ייחודית כבר יכולה להיות ביצה? אחת אורגנית ואחת ביצת משק סופר-טרייה? אפילו אם נניח להן לבקוע הרי נקבל אפרוחים צהבהבים פלומתיים. מישהו באמת יכול לטעון שהוא יבדיל בין שני אפרוחים כאלה?*
ואז מגיע מורקמי לשיאו של הנאום, שהוא שיר הלל ליכולת הגלומה באנושיות לעמוד מול "השיטה" אותה יצרה לעצמה
יש מסר אחד שהייתי רוצה להעביר אליכם היום. כולנו בני אדם, אינדיבידואלים שמתעלים מעל לאזרחות, גזע ודת, ביצים שבירות מול קיר גבוה ומוצק שנקרא השיטה. למראית עין אין לנו סיכוי לנצח. הקיר גבוה מדי, חזק מדי וקר מדי. אם יש לנו סיכוי קלוש לניצחון הוא ינבע מהאמונה שלנו בייחודיותנו והיותה של הנפש של כל אחד ואחד מאתנו חסרת תחליף ומהחום שמתקבל מקיבוץ נשמות יחדיו.
מורקמי הרי אוהב לכתוב לא מעט על אוכל ועל בישול, הוא לא שם לב שכדי לקבץ את הנשמות ביחד צריך לשבור את הביצים? זה מה שהוא מציע לנו נגד הקיר של "השיטה"? להפוך לחביתה?
(מקור: מכון הסרטן הלאומי של ארצות הברית)
* כן, אני מתעלם מהאפשרות שמורקמי מכוון לביצים של זני ציפורים שונים או אפילו לביצי זוחלים או דגים, הרי אף אחד לא חשב על ביצים כאלה למשמע משל הביצה והקיר, נכון?
Related posts:
17 בפברואר, 2009 בשעה 13:31
גם אני חשבתי שהנאום הוא יצירת מופת (ובכלל, אני מעריץ את מורקאמי), אבל אני לא חושב שהדימוי של הביצה הוא בעייתי. להיפך. לכאורה כל הביצים הן זהות, אבל דווקא בפיו של מוראקמי פתאום כל ביצה הופכת לחד פעמית וייחודית, בניגוד מוחלט למבט השטחי אליו אנו רגילים. הוא דורש התבוננות נוספת, התבוננות פנימה מעבר לעור, על מנת שנבין שההחלטה עם בני האדם הם מסה חסרת פנים וחסרת שם או אוסף של נשמות ייחודיות היא לא עניין אובייקטיבי, אלא עניין של בחירה שלנו. הרי בסופו של דבר, אנו מתייחסים אל כל מי שרחוק מאיתנו כחלק מקבוצת ה"הם". להבחין בייחודיות של כל אדם ואדם דורש מאמץ מודע ומתמיד, אולי לא פחות כמו ההבחנה בין כל ביצה וביצה. זה דימוי מאוד חזק, שמתאים מאוד לסגנון הכתיבה שלו בכלל, שמגלה את המופלא המסתתר בתוך הרגיל.
[להגיב לתגובה זו]
17 בפברואר, 2009 בשעה 13:42
האם היית בעד הביצה גם היא מזוהמת ומסריחה ?
[להגיב לתגובה זו]
17 בפברואר, 2009 בשעה 15:04
אוטו פוקוס: האמת היא שממש התרגשתי לקרוא את הנאום עד לקטע של "קיבוץ הנשמות" שהעלמה מייד את תמונת החביתה בראשי ושינה את כל ההסתכלות.
biohazard: לא בטוח שהבנתי אותך. קראת את הנאום?
[להגיב לתגובה זו]
17 בפברואר, 2009 בשעה 15:35
שחר, אתה ממש רשע. זו רשעות לשמה. באמת.
שמחתי מאד לראות שמורקמי קיבל את פרס ירושלים. הוא הסופר האהוב עלי. הנאום שלו דוקא קצת הזכיר לי את "stand against the man" וכאלה. אבל הוא בהחלט היה מצויין לז'אנר שלו.
[להגיב לתגובה זו]
17 בפברואר, 2009 בשעה 15:38
אני חשבתי שזה היה ממש יפה. ואז כל התגובות בוואינט דיברו רק על הביצה וכמה שהחמאס זורק את ביצים ואין לו ביצים ומה ביצה שמביצה מה אתה לא מבין החמאס הורג ילדים וכל זה, מה שהביא לי דיכאון קיומי.
[להגיב לתגובה זו]
17 בפברואר, 2009 בשעה 15:50
אלעד-וו רשע? אני?
אבל בהחלט שמחתי גם אני.
אדר: נו, ככה זה עם מורקמי, תמיד זה נגמר בדכאון קיומי.
[להגיב לתגובה זו]
17 בפברואר, 2009 בשעה 18:37
בהתחלה, חשבתי שגם אתה, כמוני, מגיע למסקנה שדימויים, בייחוד כאלו שמותחים את האנלוגיה שלהם הרבה יותר מדי, הם רעיון גרוע לנאומים. דימוי צריך להחזיק די הרבה כדי שיוכל להגיד משהו על מצב אנושי (כמו משל האטד, כמובן), ולמצער רוב הנואמים, ומורקמי ביניהם, לא מצליחים ללכוד דימוי כזה. ואז, כאשר הם מנסים ללכת עם דימוי עד הסוף, הוא מתחיל לאבד את הקשר שלו למציאות, כמו הקטע שבו הוא משווה את ה"שיטה" לקיר.
אבל אז באו התגובות, ופתאום נדמה לי שאתה דווקא אהבת את הנאום.
וחוץ מזה, מורקמי הוא סופר עם שטיק אחד שמרגש בספר הראשון, נחמד בשני ונמאס לחלוטין בשלישי.
[להגיב לתגובה זו]
18 בפברואר, 2009 בשעה 13:07
אורן(2): אני משער שאני מסכים איתך ושזו היתה הנקודה המרכזית שלי. אהבתי מאוד את האמירה הבסיסית על הביצה והקיר, אבל ככל שמורקמי ניסה לצקת לתוכה עוד תוכן מצאתי את עצמי נבוך יותר ויותר. אני חושב שכנאום הטקסט הזה אולי עבד טוב, אבל כשיש לך זמן לקרוא אותו אין מנוס מלגלות את הבעייתיות שבמתיחת הדימוי הזה הרבה מעבר לגבולות הסביר.
לא קראתי יותר מיד מורקמי, אהבתי את יער נורווגי ואז הופתעתי לגמרי מספוטניק אהובתי שהיה שונה בתכלית, עם קפקא על החוף היתה לי קצת בעייה למרות שנהניתי ממנו, ועדיין אני לא חושב שיש "שטיק" משותף לשלושתם.
מעבר לזה קראתי רק סיפורים קצרים ומכולם נהניתי.
[להגיב לתגובה זו]
21 בפברואר, 2009 בשעה 3:33
שחר: עצתי לך: קרא את "קורות הציפור המכאנית". הוא כנראה הספר הטוב שקראתי בחיי, או בכל מקרה, אחד הטובים.
גם מרדף הכבשה מצויין.
[להגיב לתגובה זו]