קצת באיחור, אמנם.

רבין לא היה *חייב* להביא את אוסלו ב' לכנסת, ודאי. אלא שאלמלא היה עושה זאת, הייתה מוגשת הצעת אי אמון בממשלה על רקע אוסלו ב' (אאל"ט גם אכן הייתה כזו), שזה לדעתי די שקול.

הערה אחת קטנה לעניין המשילות:
כדאי אולי להביט על "משילות" כשדה רחב של צעדים ודברים שהרשות המבצעת ונציגיה יכולים לעשות. נכון – קשה להעביר את תקציב המדינה, אבל זה לא בדיוק יחודי לנו. בקליפורניה לקח המון זמן להעביר תקציב מתוקן בשבוע שעבר כשהמדינה כמעט בפשיטת רגל. וגם חבילת התמריצים של אובמה עברה רק אחרי שהוא נענה למספיק דרישות של חברי סנאט וקונגרס רפובליקנים. אבל להביט רק על הדברים הגדולים הללו כמו תקציב זו ראיה צרה, לדעתי.
במדינה בה יש חוקי חירום (כפי שציינו כאן) ואלוף פיקוד ושר בטחון יכולים להכריז על הרס בית מטעם כללי שהוא, אני חושב שקשה לדבר על בעיית משילות כללית. במדינה בה סמל מחלקה יכול לעכב כפר שלם מלצאת לעבודה או לבית חולים פשוט כי בא לו ואף אחד לא ידע על זה אפילו, גם כן קשה לי לקבל דרישות לחיזוק הרשות המבצעת. שיעור האזנות הסתר שמאשרים למשטרה עומד על 99.25 אחוזים ומספר האזנות הסתר שמבצעת המשטרה (בלבד, לא כולל שב"כ) כל שנה הוא שלושה רבעים ממספר כל האזנות הסתר שעושות כל רשויות החוק בארה"ב יחד בשנה. כעת גם יש לה נגישות לעשרות נתוני תקשורת פרטיים שלנו. כל זה עוד לפני שהזכרתי את השב"כ (שמאשר כל מנהל בבתי הספר הערביים במדינה), את שלל הצעדים אל מול מהגרי העבודה, את נושא המעצר המנהלי ועוד פנינים קטנות אחרות.
בישראל יש עודף משילות עצום. נוח אולי להסתכל רק על דברים כמו הקמת ממשלה אבל החיים מורכבים מהרבה יותר דברים מכך. לחלק גדול מהתושבים כאן הקמת הממשלה וזהותה לא ממש תשנה את העובדה שחייהם נשלטים על ידי פקידים, חיילים ושוטרים שהם כמעט חסרי פיקוח ובעלי כח עצום. אם אתה פלסטיני, מהגר עבודה ובמידה פחותה ערבי אזרח ישראל, אתה מרגיש זאת בצורה המשמעותית ביותר. אם אתה יהודי אתה יכול לפעמים לא להרגיש זאת כמעט בכלל, אבל גם זה עשוי להשתנות, ואני ממליץ לנסות להפגין כנגד "ועידת ישראל לעסקים" או לארגן פעילות כנגד הכיבוש אם רוצים לראות עד כמה מהר זה יכול להשתנות. ובכל מקרה – הכח שם גם אם לא בוחרים להשתמש בו.

איתמר: באופן כללי אני מסכים לחלוטין עם כל מה שאמרת כאן, במיוחד עם הטענה החשובה מאוד שמשום מה נוטים לבטל אותה לפיה משא ומתן קואליציוני הוא הפתרון ולא הבעיה. כבר הרבה שנים אני אומר לטוענים כנגד ה"סחטנות" של המפלגות החרדיות שמפלגת העבודה היתה יכולה לצרף גם את "האיחוד הלאומי" לקואליציה בראשותה, רק שהמחיר שהיתה נאלצת לשלם עבור צרוף כזה היה גבוה מבחינתה בהרבה מהמחיר שמבקשות המפלגות החרדיות ולכן כל הטענה הזו היא אבסורדית במקרה הטוב או אנטי-דמוקרטית במקרה הרע.
יחד עם זאת, כשמדברים על מעבר לשיטה דו-מפלגתית (או כמעט דו-מפלגתית) אני יכול, לאחרונה, לראות גם יתרונות. לא בשיטה עצמה וביציבות שהיא תעניק לממשלה הנבחרת, אלא באופן שבו היא יכולה לייצר יותר מעורבות של קהל הבוחרים בתהליך הפוליטי (כן, מתישהו אכתוב את הפוסט הזה).
הגדלת הכנסת נראית לי אכן כעניין שולי, וכמותה גם החוק הנורבגי (למרות שעלה בדעתי לא מזמן רעיון מופרך שמתבסס על החוק הנורבגי – בחירות אישיות לכל תפקידי השרים המקצועיים שתקדמנה לבחירות לכנסת).

ושחר,
יצאה לי קצת ארוכה ההודעה. אחרי ההשקעה הזו, אני אשמח לדעת אם יש תגובות לה או לידה. מה האפשרות לקבל התרעה על הודעות חדשות- ולא ברסס?

נמרוד,
לגבי עניין החוק הנורבגי, אני מסכים, אבל הקשר שלו לנושא, נראה לי, הוא ממש בשוליים. לעניין הגדלת מספר חברי- הכנסת, אני ממש לא מבין את מה זה אמור לפתור. הבחירות היום והבחירות לאחר הגדל מספר חברי הכנסת הן יחסיות. אחוז החסימה היום ואחרי ההגדלה הוא יחסי. בוא נניח שאתה מכפיל את מספר חברי הכנסת- מה השתנה לטובה או לרעה? רק מספר העוזרים הפרלמנטריים ואגף שיהיה צריך להוסיף לכנסת.
לגבי צמצום היציגות, כלומר הקטנת מספר המפלגות בכנסת, אני שוב מתקשה להבין מה זה יועיל. נגעתי בעניין גם בתגובתי הקודמת, אבל אולי ארחיב כעת. המשא ומתן הקואליציוני אינו הבעיה, הוא הפתרון. הגדרה מקובלת (לפחות עליי) לפולייטיקה הוא מאבק על חלוקת המשאבים. משאבים הם לא רק כסף ושווה כסף אלא גם ערכים וסדרי עדיפויות. אבל גם כסף. את הכסף בואו נשאיר שניה בצד. גם עם זה אני לא חושב שיש בעייתיות עקרונית, אבל אני גם חושב שכולם יסכימו שחלוקת כסף ושווה כסף צריכה להיות במשורה, תחת הגבלות חמורות ובגבולות ברורים של מותר ואסור. לגבי כל שאר המשאבים המחולקים, הרי שאין בכך שום בעיה שהיא. להיפך. רק מפלגה ללא אג'נדה לא תיאבק במשא ומתן הקואליציוני על הנתח שלה במשאבים הלא- חומריים הללו, ורק ציבור בוחרים אפאטי (שלא לומר מטומטם גמור) לא ידרוש מנבחריו מאבק שכזה על משאבים אלו.
את כל ההקדמה הארוכה הזו אני כותב רק כדי להדגיש שבין המאבק על המשאבים למספר המפלגות אין ולא כלום. נניח שאנו משנים את שיטת הבחירות, ומתירים רק לשלוש מפלגות להיכנס לכנסת. אנחנו יכולים לקבוע מה יהיה המרחק האידיאולוגי בין המפלגות? עד כמה הן יסכימו אחת עם השניה או ישנאו אחת את השניה? לא, אנחנו לא. כי אין קשר בין מספר המפלגות למרחק בינהן. ואם יהיו רק שלוש מפלגות, האם מפלגות אלו לא ינסו להשיג כמה שניתן משאבים לטובתן ולטובת ציבור בוחריהן? כן, הן ינסו.
שינוי מהותי כן יתרחש אם מספר המפלגות יצומצם לשניים. רק שלדעתי שינוי לרעה. אם יהיו רק שתי מפלגות, אז כל מה שלא אחת, הוא השניה. אז הניצחון ברור. אז אין צורך בקואליציה. אז היציבות מובטחת. יחד עם זאת, השיח הפוליטי מצטמצם באחת, ובישראל זה עוד אפילו יותר אקוטי מבארה"ב. אם יש הרבה מפלגות, רובן קטנות, והן מנסות להיכנס לסדר היום הפוליטי, אז אי אפשר שכולן יגידו את אותו הדבר, ויתרה מזו, אי אפשר שכולן גם יגידו דברים מעט שונים זה מזה על נושא אחד ויחיד, כי זה לא בולט מספיק. הדוגמא הברורה היא הנושא הירוק. רק כשמספיק מפלגות נאבקות זו בזו בבחירות, יש מקום לנושא 'פוסט-מטריאלי' [1] פתאום. אגיד את זה עוד יותר בבהירות. אם היו רק שתי מפלגות בישראל, אז הבחירות בארץ היו לעוד שנים רבות רבות *רק* על חוץ וביטחון, ושום נושא אחר לא היה חודר לסדר היום.
חיסרון נוסף של שיטת שתי המפלגות הוא שהיות וקהל הבוחרים 'החופשי', המתלבט, נמצא רק בין שתי המפלגות, כדי לזכות בקהל זה, שתי המפלגות צריכות לשכנע קהל זה, כלומר להתקרב לקהל, להתקרב למרכז, להתקרב אחת לשניה, ולטשטש כל הבדלים רעיוניים משמעותיים.
אחרון, הקטנת מספר המפלגות בכל דרך שהיא, נגיד נחזור לעניין העלאת אחוז החסימה, אכן יכולה לכפות על קבוצות פוליטיות שונות להתאחד. למעשה, יש קבוצות כאלו גם היום. נגיד, מימד, שכמה מערכות בחירות חברה למפלגת העבודה, ועכשיו, כשכנראה התנאים של העיסקה הורעו, פרשה מימד וניסתה לחבור לקבוצה אחרת, וכך הוקמה תי"מ. עכשיו, גם אם נניח שצמצום מספר המפלגות מצמצם את 'הסחטנות הפוליטית' או כל משהו כזה, חבירת הקבוצות הפוליטיות השונות לגושים גדולים לא תבטל את הסחר- מכר הפוליטי אלא תעביר אותו רמה- לתוך המפלגות, או עכשיו יהיה נכון יותר לומר, לתוך הגושים. ההבדלים הפנימיים בתוך הגושים יגדלו יחסית למוכר לנו כיום מהמפלגות (וגם היום זה לא משהו).
בקיצור, סחר- מכר פוליטי הוא א. מלווה כל מערכת פוליטית מכל סוג שהוא ב. לא בלתי רצוי ג. בעצם מילה נרדפת לאג'נדה ועל כן חיובי. הפחתת מספר המפלגות לא מקרבת ולא מצמצמת סחר- מכר פוליטי. הגדלת מספר חברי הכנסת לא עוזרת לכלום.

[1] זה מושג של אינגלהרט, לא שלי

גיל: טענת שאם יהיו פחות מפלגות זה יעלה את היכולת למשול, כי המשא ומתן הקואליציוני יצטרך לרצות פחות מפלגות. אני לא בטוח שזה נכון, אבל זו בהחלט טענה טובה שאני לא יכול לפסול. דיסקין, להבנתי, טוען ההיפך ממך, ואני מניח שהוא השקיע יותר זמן במחשב ואיסוף מידע על הנושא הזה (תקן אותי אם אני טועה). אבל אני לא בהכרח מקבל גם את דברי דיסקין. בפשטות, אני לא יודע. דרך אחת לטעון נגד הטענה שלך היא שהטווח האידאולוגי של המפלגות בקואליציה האפשרית לא ישתנה אם יהיו יותר מפלגות, ולגן רה"מ לא בהכרח יצטרך להתפשר יותר. בנוסף, מפלגה קטנה יכולה לדרוש פחות ממפלגה גדולה. בכל מקרה, אני לא יודע, אבל אני נוטה לחשוב שכנסת עם מפלגות קטנות אולי מאבדת מעט מהיכולת למשול ואולי בכלל לא. תלוי גם בגורמים אחרים, מן הסתם. מצד שני, כשמגדילים את אחוז החסימה מאבדים, לדעתי, הרבה מאד בייצוגיות. מהסיבות האלה אני נוטה להתנגד להעלאת אחוז החסימה.

כתבת גם "ברגע שיהיה ברור שבשביל מקום בכנסת צריך יותר ממאה אלף קולות, אז מצביעים יצטרכו לחשוב יותר למי להצביע כדי לא לבזבז את הקול שלהם."

זה לא ברור. יכול להיות שאנשים עדיין יזרקו את קולם. ויכול להיות שהם יתפתו להצביע יותר מדי למרכז ותאבד את המפלגות הקיצוניות, שמייצגות דעות חיוניות (גם בימין, אגב. עדיף שהדעות האלה, שהן לטעמי איומות, יישמעו ולא יושתקו).

נמרוד: ראשית, תודה.
שנית, בנוגע לכינוי של אורן (2), יש לו הסבר הגיוני מאוד. אורן זה התחיל להגיב בבלוג כאשר אורן צור כבר תפקד כאן כמגיב קבוע ופעיל מאוד שכינה את עצמו אורן, כדי לא ליצור בלבול בין שניהם הוא הוסיף את ה-(2).
עכשיו לעניין – אין טעם לקחת את תוצאות הבחירות האחרונות ואז להלביש עליהן שיטה שונה בתכלית מזו הקיימת, כי מובן מאליו ששיטה אחרת היתה גוררת גם הצבעה אחרת. יחד עם זאת, גם אם נניח שהשיטה המוצעת היתה גוררת התגבשות של ארבע מפלגות-על כפי שהצגתי בסוף בהחלט יכולנו להישאר עם אותה בעיה אריתמטית בדיוק.
בנוגע להגדלת הכנסת, אני לא יודע, בזמנו גם אני חשבתי שמדובר בצעד סביר, היום, יש להודות, אני לא ממש בטוח. אני לא חושב שהגדלת הכנסת תזיק במשהו, אבל, וכאן כאמור אני מפתיע את עצמי, נדמה לי שהשיטה הנוכחית שלכאורה שמה דגש על ייצוגיות דווקא פוגעת בה בסופו של דבר, או לפחות פוגעת בקיומה של ייצוגיות אפקטיבית.

רק הערה אחת לאורן 2 (זה אכן כינוי ייחודי):
למיטב ידיעתי, על פי שיטת הממשל בישראל ראש ממשלה לא מחוייב להביא הסכמים של החזרת שטחים לכנסת. מה שרבין עשה באוסלו היה כי הוא רצה ליצור לגיטימציה למהלך, ותו לא.

קודם כל פוסט מעולה.

אני מסכים באופן כללי עם הטענה שאין בעיה של משילות בישראל אלא של עודף משילות, למרות שיש לזכור שהמשילות נמצאת אך ורק אצל שר האוצר, הביטחון וראש הממשלה. שרים של משרדים אחרים שרויים בבעיית משילות. לדוגמא: מי שאחראי על ענייני הכספים בכל משרד ממשלתי הוא חשב המשרד, שהוא בעצם כפוף לחשב הכללי (החשכ"ל) ולא לשר עצמו. גם כאשר מוחלט על תקצוב מסויים (נגיד: 50 מיליון ש"ח לצורך קידום החינוך לעיוורים בקרב המגזר הבדואי בנגב) אז השר (או אפילו מנכ"ל המשרד) לא יכולים להתנהל עם התקציב הזה בחופשיות אלא כבולים בסעיפים תקציביים שכל שקל צריך להיות מאושר על ידי החשב. זה מצב בלתי נסבל. למעשה, האוצר מנהל חצי מדינה. כנ"ל מול מערכת הביטחון. יכול להגיע שר הבינוי לדוגמא למצב שבגלל תקנות ביטחוניות אסור לו לעשות כך או אחרת. מצב הפוך לא יכול להתקיים.

אני כן חושב שיש מקום לשינויים ורפורמות, אם כי אני חושב שבבסיסיה שיטת הממשל הפרלמנטרית בישראל היא שיטה טובה שמאזנת. ההצעה שגם אבינרי חוזר עליה לגבי השטות הזו שהמפלגה הגדולה ביותר תהיה זו שתרכיב את הממשלה היא חוסר הבנה של יסודות שיטת הממשל בישראל. הרי אם לצורך העניין קדימה הייתה מתמנה להרכיב את הממשלה, הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס וכל הפונדמנטליסטים האתנוצטרים האחרים בימין יכולים לסרב להצטרף לממשלתה ואז מה יקרה? הנשיא ימנה את הח"כ הבא שיכול להרכיב ממשלה, ונתניהו יעשה את זה בקלי קלות.
לדעתי אחד הדברים שצריך לשקול, למרות שהוא מאוד לא-פופולרי, זה הגדלת מספר חברי הכנסת. אם אתה משווה באופן יחסי את כמות האוכלוסייה לכמות נבחרי הציבור, ישראל היא מדינה שבה יש מעט מאוד נבחרי ציבור על כל כמות תושבים. יש אינספור דוגמאות (מאיסלנד וניו זינלנד ועד לגרמניה ונורבגיה). הדבר הזה גורם ללא מעט בעיות. כמו כן אני בעד לחוקק את החוק הנורבגי ולחייב כל ח"כ שממונה לשר להתפטר מתפקידו בכנסת – עם אפשרות חזרה במקרה שהוא מתפטר\מפוטר מהממשלה.
לגבי כל היוזמות של הפרופסורים הנשיאותיים – אני ממש נגד.

אלעד, אני לא יכול לדעת מה יהיה כשיהיו פחות מפלגות אלא רק לשער. ברגע שיש פחות מפלגות יש פחות מפלגות בועה כמו הגמלאים שאי אפשר לדעת עם מי הן תלכנה לקאוליציה. יהיה מסע ומתן קואליציוני עם מפלגה אחת או שניים ויהיה ברור שאו שהן הולכות ביחד או שאין קואליציה. ברגע שאין לך מפלגות שהולכות רק עם מי שמציע יותר, המשחקים הקואליציוניים יתמעטו לדעתי ואז למפלגות יהיה ברור שאם הן לא מסתדרות ביניהן אז לא תהיה ממשלה.

הסיבה שאני אומר שאין צורך בייצוג לכל דיעה בתור מפלגה היא כי הכנסת הישראלית קטנה למדי ולכל מנדט יש חשיבות גדולה. אם היה לנו פרלמנט של 300 מושבים זה היה אולי אחרת. זה קשור לפסקה הקודמת. אם יש לך מפלגה כמו הגמלאים שאתה רוצה לרצות, אתה צריך לבדוק עם השותפות האחרות שמה שאתה מסכם איתה מקובל עליהן וברגע שיש מפלגות עם דרישות סותרות אתה בבעייה. הרבה יותר קל להגיע להסכמה עם 2 מפלגות מאשר עם 5 לא?

אני מסכים שיש כשל במצביעים ולכן אני חושב שהעלאת אחוז החסימה תפתור אותה. ברגע שיהיה ברור שבשביל מקום בכנסת צריך יותר ממאה אלף קולות, אז מצביעים יצטרכו לחשוב יותר למי להצביע כדי לא לבזבז את הקול שלהם.

המצב בכנסת היום הוא פיקציה. זה שהליכוד גדול יותר זה סוג של טרנד כי הרי הוא היה פחות מחצי בבחירות הקודמות. פעם הייתה הכרות טובה יותר עם חברי הכסנת שרבים מהם נבחרו לכנסות רבות. היום מצניחים מועמדים שאף אחד לא מכיר. אולי כדי לפתור חלק מהבעייה חלק מחברי הכנסת צריכים להבחר בשיטה אזורית וכך יצטרכו לתת דין וחשבון מקומי.