שביט, כינרת, קונטקסט
20 בפבר', 2009
אמנת כנרת היא אמנה שנוצרה על ידי הפורום לאחריות לאומית בשנת 2001 ונועדה להסדיר את היחסים בין הקבוצות השונות בחברה היהודית בישראל (ימין ושמאל, דתיים וחילונים) על בסיס עקרונות מאחדים משותפים.
(ויקיפדיה)
[ארי שביט] נטל חלק פעיל בפורום להסכמה לאומית שהוליד ב-2001 את מסמך "אמנת כינרת", והוא גם זה שטבע את שמה של האמנה.
(העין השביעית, ההדגשה שלי)
שזה לגמרי שביט. אפילו יותר שביט משביט. כל כך שביט שזה כואב. הברקה קופירייטרית-ציונית שכזו. הכינרת של חצר דגניה ושל הטנק הסורי השרוף, הכינרת של רחל המשוררת, הכינרת שילדי הגן לומדים לשמוח בהתמלאותה עם כל גשם, הלב הפועם של ישראל ממנו יוצא אבי-העורקים של המוביל הארצי, הכינרת של טבריה וקבר הרמב"ם, הכינרת שמתחברת גם למקורות. שם שכולו שריד לישראליות תמימה ויפה יותר.
שביט לא אוהב להתייחס למצבו הכלכלי. בראיון ל"מקור ראשון" הוא אמר ש"מסיבות משעשעות התפתחה איזו אגדה" בדבר היותו לא תלוי בעיתונות לפרנסתו, והכתב ציין שהוא "נלחץ בעליל" מהשאלה. כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 2005, פורסם ב"גלובס" כי שביט שותף בפרויקט נדל"ן גרנדיוזי על אחד מחופי הכינרת, עם חברת אזורים, שהייתה בשליטת נוחי דנקנר ובראשות רוני מילוא, איש העסקים מיקי ירושלמי (לימים בן-זוגה של לימור לבנת) והיהלומן עודד דסאו (שלימים הוגש נגדו כתב אישום על גניבה מהחברה הציבורית שבה שלט). דסאו סיפר לגלובס כי שביט ירש את אחד מחופי הכינרת, וכי הוא וקבוצת יהלומנים "הגענו אל ארי ושאלנו אותו: 'כמה אתה רוצה על החוף?' ארי נקב בסכום, ומיד כתבנו לו צ'ק על סך 20% ממנו, כדי להראות לו את הכוונות הרציניות שלנו". בסוף רכשו דסאו ושביט חוף אחר, ששוויו לפי דסאו 8 מיליון דולר, שעליו תכננו פרויקט להקמת מתחם מגורי נופש יוקרתי בסגנון יפני, שבו "לכל אחד תהיה סירה ליד הבית".
(גלובס)
ופתאום השם הזה, "אמנת כינרת" נקרא אחרת, פתאום יש לנו בכלל כינרת אחרת, כזו שבאורח פלא קרובה הרבה יותר למגדלי אקירוב ולחוות שקמים מאשר לדגניה.
שביט כך אמרו לי העדים, אוהב את השחיתות הישנה והטובה שרגבי העמק דבקו בה, יש לו חיבה למי שמצליח למכור את מלח הארץ באריזות מהודרות למעדניות צרפתיות, ולמי שהשוחד שהוא מקבל ונותן נשאר בחוג הרעות המקודשת בדם.
(אני)
Related posts:
20 בפברואר, 2009 בשעה 18:39
אאוץ'!
[להגיב לתגובה זו]
20 בפברואר, 2009 בשעה 19:12
מעציב אותי יותר מכל לא קיומו של ארי שביט (גרעפס של קרציה קראת לו, ובצדק), אלא הפיכת חופי הכנרת למיזם נדל"ני. יבוא יום והגרעפס המהביל יתנדף מחיינו, וכל קישקושיו יעלו אבק בארכיונים, אבל הנזקים הסביבתיים והתרבותיים שיגרום "מתחם נופש בסגנון יפני" על חוף הכנרת יישארו אתנו עוד שנים רבות.
[להגיב לתגובה זו]
21 בפברואר, 2009 בשעה 3:06
גדול
[להגיב לתגובה זו]