מועדון קרב ואיקאה – שלוש פרספקטיבות, בעקבות אסף צפור
25 בפבר', 2009
1. רצה הגורל ומועדון קרב הגיע לישראל לפני איקאה. כך מצא את עצמו הישראלי ההדיוט (נו, טוב, אני) צופה בסצינה המבריקה שבה הופכת דירת המספר (אדוורד נורטון) לתמונה מתוך קטלוג איקאה מבלי להכיר את המקור. איקאה נתפסה אז, בעיניי לפחות, כסמל לכליאתו של המספר בכלוב ההצלחה שלו, דרך ויזואלית מבריקה להמחיש את כניעתו לתכתיב הבורגני, יציאה נגד השעבוד שלו לעיצוב.
2. לא חושב שראיתי את מועדון קרב במלואו מאז הצפייה הראשונה, אבל בפעם הבאה שנתקלתי בסצינה ההיא איקאה כבר היתה כאן, ורהיטים מאיקאה כבר מילאו את הדירה שלנו. איקאה נתפסה פתאום לא כסמל המריר לאכזבה שבהגשמת החלום אלא כפשרה כואבת, היא הייתה הסמל לויתור על עבודת הנגר אחרי הצעת המחיר המפחידה, הסתפקות בתחליף תעשייתי ולא ממש איכותי. פתאום תהיתי אם המספר של מועדון קרב היה נשבה בקסמו של טיילר דרדן גם אם הדירה שלו הייתה מרוהטת ב-Williams-Sonoma Home ולא באיקאה.
3. מוני ומוני, הסיפור הפותח את המחוננים של אסף צפור הוא מחווה מודעת מאוד למועדון קרב, אולי בעצם מועדון קרב בגירסה בורגנית חמוצה (נו, אסף צפור), יש אפילו סצינה במשרד נטוש במרומי מגדל רגע לפני הסוף. את המספר של מועדון קרב מחליף מספר אחר – מתווך נדל"ן מצליח אבל לא ממש שאפתן, את טיילר דרדן מחליף מישהו שהוא תמונת הראי שלו. במקום להיות זה שבעט במערכת ועכשיו הוא משתין עליה מבחוץ הדרדן של אסף צפור הוא מי שהלך עם האלימות הטבועה במערכת עד הסוף, הוא מעיד על עצמו "יש לי חברה שמתמחה בכל מה שקשור לכוח אדם זמני", וכל מה שנרמז במשפט הזה עוד יעלה בגלוי אל פני השטח בהמשך הסיפור.
על רקע הסיפור הזה, כשאחרי הפוגה של מונולוג קצרצר מגיע סיפור בשם איקאה, נדמה שמובן מאליו לאן הוא חותר. במרכז הסיפור עומד שימי, בן 26, שמגיע לבית החולים בוקר אחרי שאשתו ילדה את בנם הראשון. איקאה, נדמה לנו, תהיה שוב המשל על הכלוב הבורגני, על הכניעה לתכתיבי המציאות או על החלום שיכלא את שימי בתוכו. רק שאז מגיע זה (ההדגשה שלי)
הוא חשב מה יעשה עכשיו, איך יילך ללמוד. תכנן בשנה הבאה לעשות את הפסיכומטרי, חלם ללמוד פסיכולוגיה. אם לא יתקבל יילך לעבודה סוציאלית. מה, כל החיים יישאר לעבוד במחסן באיקאה בעבודה שסידר לו שעיה? אף על פי שבאיקאה פגש את מלי, עובדת במכירות, בסלונים, רק לפני שנה.
הבחירה של צפור באיקאה כמקום עבודה היא כמעט מעשה חתרני כנגד מכלול יצירתו, כנגד ספרות המלכוד של החלום הבורגני. היא תזכורת חדה וכואבת לאנשים התקועים במחסנים, במפעלים או "במכירות" רק כדי שאנחנו נוכל להיאנח במיאוס עצמי מול סלון האיקאה שלנו.
Related posts:
26 בפברואר, 2009 בשעה 20:40
אני שונא את איקאה.
מצד שני: עוד אין לי דירה משלי.
או כמו שאילן תמיד אומר: "קדימה זו איקאה החדשה"
[להגיב לתגובה זו]