אולי בכל זאת סופרמרקט (מחשבה חולפת בזכות שיטה דו-מפלגתית)
26 בפבר', 2009
הבטחתי פוסט בו אני מפתיע את עצמי ותומך בשינוי שיטת הבחירות. אז הנה הוא.
יש לי פוסט ישן בשם משלי סופרמרקטים 1 שמנסה, דרך כמה אנקדוטות לתהות על המקום המרכזי שמילאו סופרמרקטים בהתפתחותי. הפוסט ההוא עוצר פחות או יותר בגיל 18, ומעולם לא זכה להמשך שנובע משמו. לו הייתי מוצא את הזמן וההשראה להמשיך אותו היה משלי סופרמרקטים 2 כולל התייחסות לתקופה שבה עקרתי, לשנים מעטות, מהפרבר בו גדלתי למרכז תל אביב, ולהשתוממות שלי עת מצאתי את עצמי מחליף את הסופרמרקט בשילוב של מכולות שכונתיות, ירקנים, פיצוציות וביקורים מזדמנים בשוק. לקח לי קצת זמן להתרגל, אבל מאוחר יותר כשהתפרברתי מחדש מצאתי שאני שוב מופתע, הפעם מהדומיננטיות של הסופרמרקט אותה הספקתי לשכוח או להדחיק. באופן שאולי הוא מקרי, אבל נדמה לי שלא, יש חפיפה כמעט מדוייקת בין התקופה האורבנית שלי לבין שתי מערכות הבחירות בהן הצבעתי לחד"ש. גשר דמיוני מתוח בין הבחירה במפלגת-בוטיק לבין הקנייה השבועית אצל הירקן בפינת הרחוב. בדיוק כמו דימוי הביצה והקיר של מורקמי, גם זה יקרוס אל תוך עצמו בקול גדול אם יימתח יתר על המידה, כך שראוי לעצור את ההקדמה הזו עכשיו.
ב-1988 שימשתי כמשקיף מטעם מפ"ם בקלפי באזור מגוריי. רגע לפני שנשפכה התכולה לשולחן כדי להתחיל במניית הפתקים דיווחתי אני, מצוייד בווקמן, לחברי ועדת הקלפי על תוצאות המדגם. אני לא זוכר עד כמה הן היו מדוייקות, אבל המגמה המרכזית עלתה מהן בברור. יום למחרת התעוררו הרבה ישראלים נאורים עם התחושה הקבועה שלהם מאז 1977, תחושת ה"גנבו לנו את המדינה". כל זאת בגלל 18 מנדטים שגרפו המפלגות הדתיות (13 מתוכם למפלגות חרדיות). התגובה המיידית כמעט לתוצאות הבחירות ההן היתה "חוקה לישראל" שבמרכזה הדרישה לשינוי שיטת הממשל, כנסיון מתחכם "להחליף את העם" שזו בחירתו. הייתי בכיכר בהפגנה הראשונה של "חוקה לישראל", קראתי את ההצעות שלהם. לקח לי כמה שבועות או חודשים, והתפכחתי. בשעורי חינוך הייתי היחיד שטרח להשמיע קול נגד רעיון הבחירה הישירה והבחירות האזוריות. אמרתי אז שהשינוי שאני תומך בו הוא, אם כבר, הגדלת הכנסת וביטול אחוז החסימה. החברה הישראלית, טענתי, מפולגת ומשוסעת באמת, ואין טעם לייצר שיטה שתנסה להסתיר את הפילוג. "נו אז גם אתה בעד שינוי השיטה" ענו לי.
רק שלאחרונה, ובעקבות תוצאות הבחירות לכנסת ה-18 ביתר שאת, התחילו להתגנב לראשי הרהורי כפירה. לא כי השיטה הנוכחית מקשה על הממשלה לפעול, גם לא בגלל שהיא מייצרת מערכת לא יציבה, אלא בגלל שיש בה מראית-עין של ייצוגיות, מראית-עין שתוצאתה הסופית היא ניתוק של הבוחר הישראלי מהפוליטיקה, ניתוק שמתבטא בסופו של דבר גם באווירת הייאוש מכוחה של הפוליטיקה לשנות משהו ובתחושת בוז כוללת כלפי העיסוק הפוליטי והפוליטיקאים.
ההבנה הזו התחדדה כששמתי לב לעניין הדרוך שבו עקבתי אחרי הפריימריז בארצות הברית (סליחה, דובי),כשמולו ניצבת האדישות המוחלטת שלי לתהליך בחירת יושב הראש של המפלגה לה הצבעתי בסופו של דבר. חודשיים לפני הבחירות, אם להודות על האמת, עוד הייתי צריך להתאמץ כדי להיזכר בזהותו של אותו יושב ראש. גם הבחירות לראשות קדימה הותירו אותי אדיש, שלא לדבר על הבחירות לראשות מפלגת העבודה. מוזר ומרתיע בהתחשב בעובדה שאלה היו הבחירות שקבעו מי יהיה, למעשה, המועמד שלי לראשות הממשלה.
איך קורה, נאלצתי לתהות ביני לביני, שהמרוץ רב הראשים לראשות מפלגה שלא הייתי שוקל להצביע עבורה גם לו הייתי אזרח ארצות-הברית מעניין אותי הרבה יותר מההתמודדות בין עמי איילון לבין אהוד ברק?
התשובה המלאה לשאלה הזו היא כמובן מורכבת מאוד, חלקה נעוץ בעובדה שלמרוץ הפנימי במפלגה הרפובליקנית אני יכול להתייחס בריחוק, משל היה תחרות ספורטיבית מרתקת בעוד שההתגוששות על ראשות מפלגת העבודה מזכירה לי עד כמה עגום מצבנו הפוליטי. ועדיין, נדמה לי שהגורם המרכזי לאדישות שלי, של כולנו כמעט, בחלקו לפחות, נעוץ בשיטת הבחירות הנוכחית. שיטה שהופכת את המצביע הישראלי למפונק, וכתוצאה מזה, ולמרות הטענה הרווחת כאילו הישראלי הממוצע מעורב פוליטית יותר מבני דמותו במדינות מערביות, למנותק מהפוליטיקה.
זה מה שהכי נורא במה שעשו לנו: זה שאנחנו חייבים להתעסק עם פוליטיקה כל היום. את יודעת איך חיים אנשים באיטליה? הם לא צמודים לחדשות כל היום, וזה לא הופך למשהו שאם אין לך דעה בנוגע אליו אתה לא בסדר.
(מתוך האופה האיטלקי בהמחוננים של אסף צפור).
הדגש, לכאורה לפחות, של שיטת הבחירות הישראלית על ייצוגיות נותן לבוחר הישראלי, הלכה למעשה, אישור להיות אדיש לפוליטיקה בין מערכות בחירות, להפקיר אותה בידיהם של חברי מרכז ועסקנים. בהתקרב הבחירות, אומר לעצמו הבוחר, יוכל לגשת אל מצאי הרשימות ולבחור את מפלגת הבוטיק שתתאים לו יותר מכל. כך מוותר הבוחר הישראלי על מעורבות ישירה בפוליטיקה. בבוא היום, הוא יודע, יוכל להעניש את מפלגת העבודה אם זו תמשיך בכיוון האובדני שלה ותבחר שוב באהוד ברק. אלא שאז, כשהבחירות כבר בפתח יגלה אותו בוחר שהאפשרויות להעניש את מפלגת העבודה הן מצומצמות ועלובות למדי. מרצ אנמית ששילבה בתוכה את התנועה הקקיונית החדשה בלי שום הגיון, קדימה הסינתטית, התנועה הירוקה-מימד עם סיכוי מפוקפק לעבור את אחוז החסימה (אני מרשה לעצמי להתעלם מחד"ש בבואי לדון במי שמעוניין להעניש את מפלגת העבודה). אז איזו בחירה נעשית, כי אין ברירה, ויחד עמה סופק הבוחר כפיו ומקלל שוב את הפוליטיקאים, מסביר לכולם עד כמה הבחירה שלו מגעילה אותו, אבל גם שאין ברירה וחייבים להצביע למישהו (בימין, אגב, המצב לא יותר טוב).
הבעיה, אם כן, היא באדישות הפוליטית שמייצרת דווקא שיטה שאמורה לתת לכל אחד מאיתנו להצביע הצבעה אידאולוגית אמיתית בהתאם לצו מצפונו. אני מבקש לטעון שהבעיה הזו יכולה להיפתר דווקא בויתור לכאורה על הייצוגיות ומעבר מעשי לשיטה דו-מפלגתית.
בדיון שנערך אצל דובי הזכיר ג'וני דו את ההצעה לפיה הרכבת הממשלה תוטל באופן אוטומטי על ראש הרשימה הגדולה ביותר, הצעה שגם דובי וגם אני טרחנו לקטול בהמשך התגובות. אבל ככל שחלפו ה
ימים התחדדו בו תהיות שמא יש בהצעה הזו דווקא הזדמנות לתיקון הליקוי הבסיסי והעמוק ביותר של הפוליטיקה הישראלית.
ראשית כדאי לנסות ולהבין מה תהיינה התוצאות האפשריות של שינוי כזה. בסופו של דבר, אולי אחרי מערכת בחירות קטסטרופלית אחת שבה הציבור (והפוליטיקאים) עדיין לא יפנים את שינוי השיטה, נקבל אחת משלוש תמונות אפשריות:
1. מערכת דו-מפלגתית: שני הגושים הקיימים יתאגדו לשני גופים פוליטיים גדולים שיכילו את המפלגות הקיימות.
2. מערכת דו-מפלגתית עם מרכז קטן: כמו קודם, אלא שהפעם תיוותרנה כמה מפלגות מרכז קטנות. במפלגות מרכז אני מתכוון למפלגות עם סדר-יום ממוקד שמוכנות, באמת ובתמים, לשבת בממשלת שמאל או בממשלת ימין, מפלגת הגימלאים היא דוגמא טובה, כמוה גם מפלגה דתית מתונה שתוכל לקום אחרי שהמפלגות הדתיות הקיימות תיטמענה במפלגת הימין החדשה. המפלגות שבמרכז תחבורנה למנצחת של הבחירות כשותפות בקואליציה, כוחן במשא ומתן אמנם יהיה קטן יותר, כיוון שלא תוכלנה להוות לשון מאזניים אמיתית, אבל עדיין יהיה לראש הממשלה צורך אמיתי בחברי הכנסת שלהן.
3. מערכת תלת-מפלגתית: בהחלט ייתכן, אחרי כמה זעזועים פוליטיים ושרטוט מחדש של קווי הויכוח, מערכת שבה תתקיימנה שלוש מפלגות עם סיכוי ריאלי לזכות בתפקיד הקמת הממשלה. מפלגת המרכז (קדימה או גלגול עתידי שלה) תזכה, מן הסתם, לשבת בכל ממשלה שתורכב, אבל לא תמיד להרכיב אותה.
למי שרגיל, כמוני, לחוש גאווה כזו או אחרת ברבגוניות של הכנסת שלוש האפשרויות האלה נשמעות איום ונורא ברגע הראשון. לא בטוח בכלל שהן פחות טובות מהמצב הקיים.
ראשית, אני נוטה להאמין, יגרום שינוי כזה לחיזוק המעורבות האישית של הבוחר בפוליטיקה. רוב מוחלט של הבוחרים הרי יידע מראש מהי מפלגת הבית שלו, המפלגה שבהסתברות גבוהה מאוד יצביע לה גם בבחירות הקרובות. הידע הזה, שצופן בחובו גם את הידיעה שהאפשרות היחידה להעניש את מפלגתו על טעויות תהיה לחזק את היריבים הפוליטיים יגרום לבוחר לרצות ולהשפיע על הבית הפוליטי שלו (מושג שכבר כמעט ואינו קיים בפוליטיקה הישראלית היום). את האפשרות הטהרנית לכאורה לבחור במפלגות לווין ואז להתאכזב מחוסר יכולתן לממש את סדר היום עליו הצהירו (מי אמר "לא מתפשרים"?) יחליף הצורך לקיים משא ומתן אמיתי כדי להשפיע על דרכה של מפלגת הבית.
שנית, חיזוק המעורבות האישית בפוליטיקה יגרום גם לעלייה של האוריינות הפוליטית, שתוביל לכך שפחות אנשים יחושו בוז תהומי לפוליטיקה. מרגע שהבוחר יהיה מעורב יותר בעיצוב המפלגה שלו ובקביעת דרכה יידע אותו בוחר להכיר גם במגבלותיה של הפוליטיקה, הבוחר המושכל יבין את אופיה של העשייה הפוליטית כשרשרת אינסופית של הישגים חלקיים ופשרות (בין השאר כיוון שכבר יכיר את התהליך מהפוליטיקה הפנימית של מפלגתו) וכתוצאה מכך יוכל להעריך בצורה מפוכחת את הישגיהם ואת מחדליהם של נציגיו בכנסת.
מעבר לכך, יצירתן של שתי קואליציות אידאולוגיות מפלגתיות תחייב את המפלגות הגדולות שתיווצרנה להיערכות מחודשת ולחשבון נפש אידאולוגי. גוש השמאל התרגל, כבר שנים, לראות בקולות ערביי ישראל חלק מגוש חוסם עליו הוא יכול להישען בבואו לדרוש את הקמת הממשלה. אבל גם ב-92', כשהוא נשען על חברי הכנסת של חד"ש ושל המפלגות הערביות, לא עלה בדעתו של יצחק רבין לשתף אותן בקואליציה שלו. מפלגת השמאל בשיטה החדשה תדע שאין לה אפשרות לנצח בבחירות בלי לזכות בקולותיהם של ערביי ישראל, וכדי לזכות בקולות האלה היא תהיה חייבת לשנות את המוסר הכפול הקיים. יתר על כן, בהנחה שמפלגה כזו תשכיל להציע אפשרות ייצוג אמיתי לערביי ישראל ולקלוט אותם לתוכה, הם יהוו מרכז כוחח משמעותי בבחירות הפנימיות שלה (ולא רק דרך קבלני קולות מפוקפקים כמו היום). תהליך כזה, נדמה לי, יבטיח ייצוג מוצלח יותר לאינטרסים של ערביי ישראל מאשר המצב הנוכחי. אותו דבר, פחות או יותר, אפשר לומר גם על מפלגת הימין ועל הציבור הדתי לאומי (החרדים הם סיפור שונה).
כשם שבמפלגה הרפובליקנית יכולים להסתופף נוצרים אדוקים לצד ליברטריאנים קיצוניים לצד ארנולד שוורצנגר, ולראות את מפלגתם נמשכת בכל פעם בכיוון אחר בעודה נשארת ביתם הפוליטי, כך יוכלו גם מתנחלים קיצוניים להסתופף לצד אבירי הפרטה לצד אריק סיני.
גם בכל הנוגע לנושאים אזרחיים, אני נוטה להאמין שיש בשיטה כזו פוטנציאל משמעותי לקידומם. גם לו היתה מצליחה התנועה הירוקה להיכנס לכנסת הנוכחית ספק רב כמה כוח היו מקנים לה שניים או שלושה חברי כנסת. אבל לובי ירוק במסגרת כל אחת מהמפלגות הגדולות יוכל להשיג לא מעט, גם כקבוצת לחץ בעת בחירת ראש הרשימה וגם בהשפעה על הרכבה. במצב הנוכחי נוח למפלגות הגדולות להשאיר נושא כזה באחריותם של רסיסי מפלגות. אם אלה אינן עוברות את אחוז החסימה מה טוב, ואם הן כן עוברות את אחוז החסימה אפשר לסמוך עליהן שתהיינה שותפות ממושמעות למדי בכל קואליציה תמורת מחיר נמוך יחסית. בשיטה דו-מפלגתית יוכלו הארגונים הירוקים לתבוע מהמועמדים לראשות כל אחת מהמפלגות לא מעט בתמורה לתמיכתם.
בסופו של התהליך הזה אני בהחלט יכול לראות דיון אידאולוגי אמיתי בתוך המפלגות גם לקראת הבחירות וגם בין מערכת בחירות אחת לאחרת. דיון אידאולוגי שהציבור שותף לו הרבה יותר מאשר במצב הקיים, דיון שיוביל גם לעליית קרנה של הפוליטיקה, ובכך לחיזוק מעמדה של הדמוקרטיה הישראלית.
יש לי רק בעיה אחת עם כל האמור בפוסט הזה – אני ממש לא בטוח שאני מאמין בו. אבל נדמה לי ששוה לחשוב על זה.
Related posts:
26 בפברואר, 2009 בשעה 17:07
הייתי רוצה לקוות שהדברים יקרו אחרת.
שאנשים יתפקדו למפלגות, יקבעו את סדר היום שלהן, יפקיעו אותן מהעסקנים והמרכזים, יבחרו את הנבחרים הראויים. שלאנשים יהיה אכפת. ככה תהיה באמת דמוקרטיה.
אני קצת חושש שבהיעדר תהליך כזה, השיטה היא עדיין שיטה – היא לא יכולה להיות חסרת נקודות תורפה.
אני מבין מדוע אתה חושב שבמערכת פוליטית מובנת יותר יהיה קל יותר לאנשים להזדהות ולהשתתף, אבל זה גם יכול לעבוד בדיוק הפוך – כשיהיה מספר קטן יותר של גופים פוליטים אנשים פחות יצליחו להזדהות עימם, ירגישו ניכור ושהמערכת הפוליטית אינה מייצגת אותם – ואז – שוב תיוותר הדמוקרטיה אצל המשפיענים האלה שהכח בידם.
בכל אופן היה מעניין לקרוא ואני מסכים לסגיר הפוסט. בהחלט שווה להקדיש לזה מחשבה. שווה שהרבה מאוד אנשים יקדישו לזה הרבה מאוד מחשבה.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2009 בשעה 17:28
אני מסכים ששתיים או שלוש מפלגות גדולות שבתוכן יהיה ייצוג לקבוצות שונות זה מצב עדיף, אבל קשה לי לראות את זה מתרחש בארץ.
אם כבר הזכרת את ארה"ב, אחת הבעיות בארץ היא שאין ממש מערכת בחירות. יש הדבקות לססמאות ואף אחד לא דורש תשובות ברורות מהמתמודדים. בארה"ב בלתי אפשרי שמועמדים בפריימריס או לפני הבחירות הכלליות יתחמקו מלענות בנושאים מסוימים בצורה ברורה. אולי צריך לקבוע בחוק שיהיו למשל לפחות 3 עימותים בדומה לארה"ב ולא שכל מערכת בחירות יהיה דיון אינסופי בנושא ובסוף אין עימות. גם הבחירות בארץ כמעט תמיד נעשות בחופזה, מתוך אילוץ, מה שלא מאפשר דיון אמיתי.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2009 בשעה 17:47
צריך לבחון קצת יותר לעומק את מה שאתה מציע כאן. כאשר הקמת הממשלה מוטלת אוטומטית על ראש המפלגה הגדולה ביותר, מה המשמעות של ההטלה הזו? האם הוא עדיין צריך להרכיב קואליציה ולזכות באמון הכנסת? ואם הוא לא מצליח, האם הזכות להקים ממשלה עוברת לראש המפלגה השניה בגודלה?
כי אם הוא צריך לזכות באמון הכנסת, אז כוח המיקוח של מפלגת מרכז קטנה (קרי: יהדות התורה) כאשר שתי המפלגות הגדולות מחזיקות בפחות מחצי מהמנדטים, הוא עצום: היא הופכת לאפשרות הריאלית היחידה של ראש הממשלה המיועד להרכיב ממשלה, ויכולה לשחק בחופשיות בין ראשי שתי המפלגות הגדולות כדי להשיג כמה שיותר הישגים.
אם, מצד שני, ראש הממשלה המיועד לא זקוק לאמון הכנסת והוא יכול ליצור ממשלת מיעוט, אזי יצרנו פה שיטה נשיאותית, ועוד כזו מקולקלת, שכן אי אפשר לפצל את ההצבעה בין ראש הממשלה לבין הכנסת (וזה עוד בהנחה שאנחנו נשארים עם השיטה הארצית שלנו. אם אנחנו עובדים לשיטה אזורית, זה נהיה עקום עוד יותר).
אחת הבעיות שיש לי עם ההצעה שלך היא שהיא מניחה ששינוי בשיטה יוביל לשינוי בתרבות הפוליטית – לא סתם באסטרטגיות הצבעה, שזו הנחה סבירה, אלא ממש בהתנהגות הפוליטית של האזרחים. פתאום אנשים יקומו ובמקום להכריז ביאוש שאין למי להצביע כי שתי/שלוש המפלגות הגדולות הן בכל מקרה אותו הדבר, הם יתפקדו למפלגות! וישתתפו בהצבעות ובבניית מצעים! וישפיעו על הרכב הרשימה ועל עקרונות המפלגה!
במדינה קטנה כמו ישראל לי נראה שיש הרבה יותר סיכוי שקבוצות מאורגנות יעשו נסיונות להשתלט על מפלגות (דוגמת פייגלין), מאשר שהאזרחים הרגילים יתערו בפוליטיקה וישפיעו מתוך המפלגות. אולי אני ציני, אבל אני פשוט לא רואה את זה קורה בארץ. שינוי השיטה אולי יעודד את זה, אבל זה לא יספיק, והמשמעות היא שכוחן של קבוצות קטנות אך מאורגנות רק יגדל.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2009 בשעה 18:20
אם הייתי צריך לייצג את שני הצדדים בויכוח על שינוי השיטה בישראל, אז את הדיעה שלך באמת מייצגת בכבוד את התמיכה בשינוי השיטה. מצד שני, התייחסת לחלק אחד מהסיפור. יש עוד בעיות עם מערכת בחירות כזו. למשל יצירת סטריאוטיפ לשני המתרסים. גם ככה יש את הסטריאוטיפים, שמאלני-אשכנזי-חילוני-בורגני-קיבוצניק וימני-מתנחל-דתי-מזרחי.
חלוקה לשני מפלגות תעצים את הגושים האלו ותתן להם ביטוי פוליטי ברור יותר. ככל שהחלוקה בין הפלגים באוכלוסיה ברורה יותר ככה יש יותר סיכוי להתפתחות שנאה ואפילו מלחמת אזרחים.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2009 בשעה 18:34
greentul: גם אני הייתי רוצה. הבעיה לתלושתי היא שאנשים שמגדירים את עצמם כמעורבים פוליטית נרתעים היום מהתפקדות למפלגה (אלא אם יש להם קרוב משפחה שצריך עזרה בפריימריז) כיוון שהם לא מוכנים "להתחייב" למפלגה מסויימת מראש, וממשיכים להתלבט (כמוני) עד לרגע ההצבעה.
כאמור, אני לא ממש סגור על העניין עוד לפני הסתייגויות טכניות לכאורה אבל חשובות מאוד כמו שדובי מעלה כאן למטה.
כל השאר: תשובות בהמשך.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2009 בשעה 20:32
גיל: כן, די מוזר מה שקורה כאן בשנים האחרונות עם מערכות בחירות. העימותים נעלמו, את התשדירים אף אחד לא רואה, פרסום החוצות הוא מביך, אף אחד לא מדבר כמעט על כלום. לא מבין על סמך מה אנחנו מצביעים בעצם.
iod: טוב, אני מודה שהתחמקתי מהשאלה העקרונית מאוד של מה תהיה שיטת הממשל, ואני לא ממש בטוח שיש לי תשובה ראויה.
מצד שני הטענה "כוחן של קבוצות קטנות אך מאורגנות רק יגדל" היא דווקא חלק ממה שקוסם לי ברעיון הזה. לטעמי הייצוגיות הגבוהה שיש לנו היום היא ברובה רק מראית עין.
ירדן: יש לי הרבה סיבות להתנגד לרעיון שלי, דווקא זו לא נראית לי אחת מהן. להפך, במפלגות סופרמרקט שכאלה אני מאמין שהסטראוטיפים דווקא ייטשטשו.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2009 בשעה 20:36
הנושא כאמור מורכב ביותר.
לגבי רעיון המערכת התלת-מפלגתית – סביר להניח שהוא לא יתממש כי הוא לא קיים בשום מקום אחר בעולם, אבל אני כן חושב שהשמאל והמרכז צריכים להתאחד אל מול הימין במעין "חזית עממית" שכזו.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2009 בשעה 20:58
אני רוצה לחזק את ירדן. ההפרדה בארה"ב, בין דמוקרטים לרפובליקנים, היא חדה וכואבת. וזאת למרות שאחוז ההשתתפות במשחק הפוליטי בארה"ב הוא קטן יותר מאשר בארץ (במשחק, לאו דווקא בקביעת סדר היום הפוליטי). מערכת בחירות דו-גושית, כמו שיקרה במצב כזה (או עם כמה מפלגות מרכז), ההבדלים בין הגושים יתחדדו, ומערכת הבחירות תהפוך הרבה יותר דומה לדרבי – תחרות בין הקבוצה שלי לקבוצה היריבה. הרי אם ההזדהות שלי עם המפלגה שאני מצביע לה גדל, ודאי שהפער בין "אנחנו" ו- "הם" גדל ביחד איתו. אז כן, הקיטוב בין קבוצות קטנות יותר יקטן (כמו בין ירוקים וליברלים, נניח), על חשבון הקיטוב בין שני הגושים המרכזיים.
שזה עדיין לא סיבה לפסול את ההצעה, כאמור.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2009 בשעה 21:40
הבעיה היא שאתה מניח – כמו רוב מי שמציע את שינוי שיטת הממשל – שהבעיה היא 'בשיטה'.
בפועל, הירידה בהשתתפות אזרחים בפוליטיקה היא עניין כלל-עולמי (או לפחות, כלל-אירופי-צפון-אמריקאי), שנהוג לשייך אותו דווקא לכוחם העולה של בעלי ההון (שמשיגים יותר השפעה על הפוליטיקאים, ולכן האזרחים מודרים מהתהליך), אבל גם אם לא מקבלים את ההסבר הזה – זו בטח לא השיטה שלנו.
לך חמישים שנה אחורה, ותראה איך עם אותה שיטה בדיוק המפלגות היו גופים חיים ומתפקדים, שהיו להם עוד הרבה פונקציות חוץ מהצבעה בבחירות – מחוג הדיונים הפוליטיים המועדף ועד קופת החולים שלך.
מצד שני, לך ותראה איך ההשתתפות הפוליטית יורדת גם בשיטות שיש בהן 'מפלגות סופרמרקט' וכן, גם בארה"ב. מערכת הבחירות האחרונה שם הייתה חריג, ואני מעריך שההשתתפות תרד חזרה בעוד ארבע שנים, גג שמונה עם 'אפקט אובמה' ימשיך גם בפעם הבאה.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2009 בשעה 22:19
מה שגרם לאמריקאים לצאת מן הבתים וליטול חלק בתהליך הפוליטי – הרבה יותר מאשר במערכות בחירות קודמות – היא הייאוש הגדול מבוש. פעם אחר פעם אנשים באמריקה אמרו, שפתאום הם הבינו שזהות האדם בבית הלבן חשובה. ועדיין לא היתה השתתפות ענק, כמו שנדמה. אלא רק מעל ל 60 אחוזים. כנראה שהישראלים צריכים להגיע קודם לתחתית של התחתית, כדי להתעורר.
שינוי שיטת הממשל הוא טעות. נורמיות התנהגויות, מוסריות או ציבוריות (כמו סחטנות במהלך הסכמים) ימצאו את החורים המתאימים לבצבץ החוצה מכל שיטה שהיא. לכל מערכת נורמות יש חורים והנוהג התרבותיים, ההיסטוריים, החברתייים – יצאו דרכם. אז מדינת ישראל תעשה שוב מהפכה חוקתית, תבזבז את הזמן והכסף של כולנו והתוצאה תהיה אותה התוצאה. מה שמדינת ישראל צריכה יותר מכל דבר זו יציבות = השארת השיטה.
ובהקשר להצעה שלך לעבור לשתי מפלגות: כמו שאמרת ישראל חברה שסועה, מורכבת מקבוצות. זו הנורמה. זה ההרגל. זה לא ישתנה. אם תעלה את אחוז החסימה כך שישאיר שני גושים, תסמוך על נציגי זרמים קטנים שימצאו את הפרצות בחקיקה כדי לפרק ולשבור שוב לחלקים קטנים יותר.
[להגיב לתגובה זו]
26 בפברואר, 2009 בשעה 22:29
אורן וירדן, ההפרדה בין הגושים בארה"ב אינה חדה וכואבת כלל וכלל. הרטוריקה חדה לקראת הבחירות הכלליות אבל בפועל יש המון שיתופי פעולה, עריקות והצבעות "הפוכות". תראה למשל את מושל קליפורניה שמוביל מהפיכה ירוקה או את הרפובליקנים בסנאט שהצביעו עם אובאמה לפני שבוע. דווקא בגלל שיש רק שני גושים גדולים, פוליטיקאים חייבים לפזול כל הזמן לגוש שאליו הם לא שייכים ולשכנע מספיק מצביעים ממנו לתמוך בהם. חברי קונגרס למשל, מועמדים לבחירה כל שנתיים ואם יהיו קיצוניים מדי יפסידו.
זה אולי המפתח לפתרון השיטה בארץ. בחירות ישירות לראש ממשלה שמעניקות לו חופש מוחלט בבחירת השרים וסמכויות רחבות למדי בתחומים אחרים, ופרלמנט שמופרד לגמרי מהממשלה ונבחר בחלקו בבחירות כלליות וחלקו בבחירות אזוריות. אני חושב שאחת הבעיות בשיטה הנוכחית היא שאין לנו פרלמנט תקין. כל מי שנבחר לכנסת הוא מייד פוטנציאל לשר (או לוטש עיניו למשרה כזו) ולא עושה את העבודה שהוא אמור לעשות. אם הכנסת הייתה מתרכזת בעבודה שלה שהוא חיקוק חוקים, העברת התקציב וכו', היה מתאפשר שם דיונים עקרוניים במגוון נושאים שלא באים לידי ביטוי בסדר היום הציבורי שמבוסס לגמרי על המצב הבטחוני. אם חברי כנסת ידעו שאין להם סיכוי להיות שרים, אז לכנסת אולי יבחרו אנשים ראויים קצת יותר.
[להגיב לתגובה זו]
27 בפברואר, 2009 בשעה 1:12
גיל – אוי נו באמת. שחר, תגיד לו.
[להגיב לתגובה זו]
27 בפברואר, 2009 בשעה 6:51
נמרוד: לא יודע אם זה מדוייק שלא קיים משהו כזה. בכל מקרה מה שניסיתי לטעון הוא ששיטת הסיעה הגדולה ביותר מרכיבה את הממשלה תשאיר בתמונה רק מפלגות שיש להן סיכוי לזכות בראשות הממשלה או מפלגות שאדישות לשאלה מי ירכיב את ראש הממשלה. המפלגות האדישות יכולות, בסופו של דבר להיות גוש גדול מספיק כדי לקבל את הבונוס של הרכבת הממשלה לעצמן.
אורן (2): אני לא בטוח שההפרדה בארה"ב חדה יותר מאשר ההפרדה בין ליכודניקים למערכניקים שהיתה כאן בשנות השמונים והשבעים.
דרומי וטל: לא דיברתי על עליית אחוזי ההצבעה בארצות-הברית בבחירות האחרונות, או על אפקט אובמה. בכוונה התמקדתי במפלגה הרפובליקנית כדי להדגיש את העובדה הזו. ההכרעה על ראשות המפלגה הרפובליקנית עניינה אותי (ואני משער שעוד הרבה אנשים בישראל) יותר מההכרעה על ראשות מפלגת העבודה, יתר מזה, אני חושב שהיה לי קל יותר במהלך ההתמודדות להצביע על נקודות המחלוקת בין המועמדים השונים במפלגה הרפובליקנית מאשר נקודות המחלוקת בין המועמדים במפלגת העבודה.
דרומי: אין ספק שלא מדובר בכשל אינהרנטי של השיטה. השאלה היא האם יכול להיות ששיטות שונות מתאימות לנסיבות שונות.
טל: "סחטנות" במהלך הסכמים זה טוב, מבחינתי (ראה תגובה מפורטת של איתמר בפוסט על משילות). בכל מקרה, לטעון שתמיד תימצאנה פרצות בחוק זה קצת בעייתי.
[להגיב לתגובה זו]
27 בפברואר, 2009 בשעה 8:41
גיל: נדמה לי שאתה חוזר למעשה לשיטה שהביאה עלינו הרבה מהצרות הנוכחיות. בנוסף אני חושב שאנחנו חלוקים בשאלה מה הן הבעיות של הפוליטיקה הישראלית כיום. אין שום טעם, לדעתי, בחיזוקו של ראש הממשלה. מנגד לא ברור לי למה הורדה במעמדה של הכנסת (חבר כנסת לא יוכל להתמנות לשר) אמור למשוך אנשים טובים יותר אל הכנסת.
דרומי: חשבתי על זה עוד קצת. השיטה שלנו החזיקה במשך לא מעט שנים עם מפלגה אחת גדולה שנצחונה ידוע מראש כשהבחירות הן רק על אופי הנצחון הזה והממשלה שתורכב. אחר כך (81-96 בערך) היתה לנו מערכת דו-מפלגתית, אז הגיעה תקופת מעבר וזעזוע שנבע גם מהשינוי הזמני של השיטה, והיום יש לנו מערכת של ארבע או אפילו חמש מפלגות בינוניות עד בינוניות . יכול להיות שיש בשיטה משהו שמעודד את התהליך הזה.
[להגיב לתגובה זו]
27 בפברואר, 2009 בשעה 9:03
דובי צודק
שום שינוי שיטה דרמטי לא ישנה את ההתנהלות של הציבור.
אם תכריח אנשים לבחור בין מה שנתפס כנבלה וטריפה לא תקבל התפקדות המונית אלא ירידה באחוזי ההצבעה.
[להגיב לתגובה זו]
27 בפברואר, 2009 בשעה 9:37
זה לא שחברי כנסת לא יוכלו להיות שרים, אלא שזה לא יהיה אוטומטי. כמו שאובאמה יכול לבחור אנשים חיצונים או חברים בקונגרס. אני ממש לא חושב שמה שאני מציע זו הורדה במעמד הכנסת. הרי מטרת הכנסת היא לחוקק חוקים ולא לנסות להיות שרים לא? המצב כיום הוא שאין הפרדת רשויות אפקטיבית בין הדרג המחוקק למבצע וברגע שתהיה כזו אני חושב שיותר אנשים ירצו להשפיע דרך הכנסת ולא ללטוש עיניהם לממשלה. אחת הבעיות בעיניי היא שאנשים לא רואים בכנסת קריירה אלא רק קרש מקפצה לממשלה. אם המעבר לממשלה לא יהיה פשוט ויקח זמן, אנשים יצברו ניסיון ויהיו מקצועיים יותר בתור מחוקקים.
[להגיב לתגובה זו]
28 בפברואר, 2009 בשעה 16:05
שחר: השאלה היא האם הבעיה היא בשיטה. עובדה ששיטה אחת הניבה תוצאות כל-כך שונות.
גיל: אני חייב להודות שאני מסכים איתך, לפחות מהצד של הכנסת. הקשר החזק בין הכנסת לממשלה מקשה מאוד על עבודת הכנסת – למשל, המשמעת הקואליציונית כל כך חזקה שאין הרבה סיכוי להעביר חוקים משמעותיים בלי הסכמת הממשלה – ואז, למה צריך כנסת?
השאלה היא מה הדרך הנכונה ליצור את ההפרדה. אני לא בטוח שמשטר נשיאותי הוא התשובה, ולא מכיר מספיק משטרים פרלמנטריים אחרים כדי לשאוב משם רעיונות.
[להגיב לתגובה זו]
28 בפברואר, 2009 בשעה 19:47
דרומי, אני גם לא יודע מה הפתרון וזה לא חייב להיות משטר נשיאותי בהכרח. אני חושב שהבסיס שלו צריך להיות הפרדה גדולה יותר בין הכנסת לממשלה כדבר ראשון. למחוקקים תהיה זיקה מפלגתית מסוימת אבל מצד שני הם גם יהיו מחויבים לבוחרים בצורה ישירה ויבחרו על בסיס אישי. בצורה כזו, אפשר יהיה להחליף את המחוקקים בלי קשר להחלפה של הממשלה.
[להגיב לתגובה זו]
2 במרץ, 2009 בשעה 3:37
גיל, מה שאתה מתאר זו שיטה נשיאותית, חד וחלק.
[להגיב לתגובה זו]