תודעה כוזבת

נו, קשה היה להסתיר את מידת ההתלהבות שלי ממשחק עטיפות התקליטים הפיקטיביות. אף על פי כן משהו היה חסר לי שם. אחרי הכל הסיפור הקלישאי של להקת הפאנק מאברדין שעלתה לגדולה, התבלבלה והתרסקה הוא אמנם מרגש אבל גם מרוחק. אז החלטתי לעברת את המשחק. במקום ערך אקראי מויקיפדיה האנגלית בחרתי בערך אקראי מויקיפדיה העברית. במקום ציטוט אקראי בחרתי עמוד אקראי בויקיציטוט והגרלתי מספר כדי לבחור את הציטוט בתוכו. בנוגע לתמונות זה היה קצת יותר מורכב, אז פניתי לעלמה עפרונית וביקשתי להשתמש בפליקר שלה שהוא מקור מצויין לתמונות ישראליות איכותיות – הוצאתי החוצה את אלבומי הטיולים שלה (תמונות מקובה הן תמיד מפעימות אבל לא ממש יכלו להשתלב כאן) והגרלתי תמונות מהאלבומים שנותרו. התמונות עברו לאישורה של העלמה ולאחר מכן הותאמו באופן אקראי לציטוטים שנבחרו.

וידוי: הפעם הרשיתי לעצמי לרמות מעט. הערך האקראי הראשון שהגרלתי היה נחמה דואק, זה אמנם שם מצויין ללהקת דאחקות בבית ספר אבל לא ממש הולם ללהקה עם קריירה ארוכה ומפותלת. הערך השני שהוגרל היה, תאמינו או לא, שלום גד (מייספייס). על הדיסקוגרפיה האמיתית של גד הייתי שמח לכתוב פוסט ארוך ופיוטי אילו רק הייתי מאמין שאני יכול לעשות עמה צדק במלותיי*. הערך השלישי היה מכתש שחיקה וכך נבחר שם ללהקה שהופיעה ברוקסאן יחד עם איפה הילד?

בלדה לעוזב קיבוץ**

כשהוא עטור צלקות נפשיות משירותו הצבאי בימיה הראשונים של האינתיפאדה הראשונה, מצוייד בגיטרה קלאסית, ווקמן, אוסף קסטות שחוקות וסכום כסף מגוחך יצא אלעד נווה את קיבוץ שער הגולן במטרה ברורה לכבוש את תל אביב. אה, כן, בנוסף על כל האמור לעיל היה לו פתק עם מספר טלפון של מי שעזב את הקיבוץ שנתיים לפניו ושאמור היה לסדר לו להופיע בלוגוס.

בעודו ממתין לאוטובוס בשער הקיבוץ הבחין אלעד בזוג חברים של הוריו לבושים בגירסת הקיבוץ לבגדי חג משתרכים לעבר התחנה. כיוון שהוריו עוד לא ידעו אז על תכניותיו מיהר להסתתר בין עצי הבננות וכך פספס את האוטובוס שאמור היה לשאת אותו לתחנה המרכזית של טבריה. לימים יספר בראיונות שאותו פספוס קבע למעשה את המשך חייו.

כיוון שמצא את עצמו בטבריה בשעה מאוחרת מהמתוכנן ויתר אלעד על הנסיעה לתל אביב, שלף את הגיטרה, התיישב על שפת הכינרת וניגן את כל שירי "בציר טוב". נגינתו של אלעד משכה את תשומת ליבה של צעירה ירושלמית בשם רינת ערמון ששהתה בחופשה משפחתית לחוף הכינרת ובסוף אותו ערב המשיכו השניים לטייל ברחובות העיר ולשוחח עד לזריחה. למחרת בערב כבר התייצבו בפתח מועדון הופעות ירושלמי קטן, האיגרת אל טיטוס, שרינת עבדה בו כמלצרית. החלום התל אביבי הוחלף באחר, ירושלמי, ואלעד שובץ להופעות חצות עוד באותו שבוע.

זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב

ימי האיגרת אל טיטוס הכניסו את הקיבוצניק הצעיר אל ליבה של הסצינה המוזיקלית של ירושלים, ובמהלכם קשר קשרים עם כמה מן הדמויות המרכזיות שלה. שלושה חודשים אחרי שנחת בעיר הבירה כבר גיבש סביבו את הגרעין להרכב הראשוני של מכתש שחיקה. הלהקה הורכבה מארבעה קיבוצניקים לשעבר, סטודנטים באוניברסיטה העברית ובבצלאל שמצאו שפה משותפת. כל הארבעה היו נתונים אז בסערה אופיינית לצעירים במצבם, השירים שנכתבו והוקלטו בתקופה ההיא משקפים את מסכת הלבטים שעברה עליהם.

תראה, היינו אז צעירים ומבולבלים, היו לו שבתות שבהן היינו יוצאים עם שק"שים וקופסאות שימורים לטיולים רגליים במדבר יהודה ובמכתשים, שם גם בחרנו את השם ללהקה, ושבתות שבהן היינו מסניפים ומעשנים עם הפסקות רק בשביל להוריד שוט של וודקה. היה אז איזה מתח בין הרקע הקיבוצניקי-ציוני שהגענו ממנו לבין הצורך שלנו לבעוט בהכל.

גם במוזיקה זה היה אותו דבר. אוהד (פישוף) היה בשבילנו אלוהים. הוא היה הסמל לאפשרות לעשות מוזיקה ירושלמית ייחודית, אבל בצד השני היה הצל הכבד של שלום ואריק. לא ידענו אם להשתין עליהם בקשת כמו אוהד או להמשיך את הדרך שלהם.

בסופו של דבר, ואז חשבנו שזו הברקה מטורפת, החלטנו לא להחליט בכלל. למדנו לחיות עם הסתירות הפנימיות האלה, לכאורה. ככה יצא שתקליט הראשון שלנו, עם השם שלו ועם השעטנז המוזיקלי המבולבל.

(אלעד נווה ליורם יובל בשיחת נפש)

ואכן התקליט הראשון עם תמונתה של רינת ערמון (המוזה, האמרגנית והמפיקה שלנו כדברי נווה) על העטיפה הוכתר על-ידי רוב המבקרים כיצירה בוסרית ולא מגובשת. עמית שהם כתב אז ב"חדשות"

מדובר, הלכה למעשה, בשלושה תקליטונים שונים של להקות נפרדות שנחתכו ועורבבו בגסות. עובדה מצערת כיוון שלאחת הלהקות האלה יש פוטנציאל גאונות אמיתי בעוד שתי האחרות גוררות אותה להתבוסס במי האפסיים של שירה בציבור ושל פוליטיקה שמאלנית מזוייפת.

למרות הביקורות הפושרות מצאו את עצמם חברי מכתש שחיקה מוזמנים, יש להניח שבעיקר בזכות הרקע הקיבוצי המשותף, לחמם שלוש הופעות של איפה הילד? ברוקסאן.

(התמונה המקורית, הציטוט שלישי מהסוף כאן)

מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר***

שלוש ההופעות המשותפות עם איפה הילד? העירו את החלום התל אביבי הרדום של אלעד, בזמן שיתר חברי הלהקה נותרו כבולים לעיר הבירה מתוקף אילוצים חיצוניים מצא נווה את עצמו נמשך יותר ויותר לסצינה התל אביבית הרוחשת. קשריו עם חברי הלהקה התרופפו ומערכת היחסים שלו עם רינת נקטעה.

אתה מוצא את עצמך יושב במדבר אחרי הופעה של מישהו ורואה את מאור (כהן) עם מלאני (פרס) ואתה חושב על הילדה-טובה-ירושלים שמחכה לך במרחק של בסך הכל שעה נסיעה אבל בעולם אחר לגמרי, ואתה רוצה יותר, אתה רוצה נערות רוק דכאוניות ודוגמניות.

אז הרבה פעמים הייתי נשאר בתל אביב. סלולרי עוד לא היה אז לכל אחד, הייתי מתקשר בערב ומודיע שאני לא יכול לחזור. אני חושב שרינת קלטה מה קורה כבר בפעם הראשונה אבל היא עוד ניסתה למשוך את זה, קיוותה שזה יעבור.

היה אז איזה דוכן קטן של פסטה בפרישמן שהיה פתוח כל הלילה עם מוכר חוזר בתשובה, והיינו מגיעים לשם באמצע הלילה במאנצ’יז, והמוכר הזה תמיד היה מחייך אליי. רואה אותי מחליף בחורה פעם ביומיים ותמיד מדבר בנחת, משלב כל מיני פסוקים, פתאום קלטתי איזה בנאדם מחורבן נהייתי.

התחלתי להגיע לשם לבד, הייתי יושב איתו שעות נותן לו ללמד אותי. אני חושב שרינת הסכימה לסלוח לי על הכל עד אז, אבל כשחזרתי עם זקן וכיפה יום אחד היא השתגעה לגמרי.

(אלעד נווה ליורם יובל בשיחת נפש)

בסופו של תהליך חזרה בתשובה התחיל נווה לעבוד על תקליטה השני של הלהקה. מנותק מחברי הלהקה המקוריים אסף סביבו קבוצת נגנים במרכז הקבלה אבל החליט לדבוק בשם הישן. התקליט השני, “מילים טיפשיות מחרישות את האזניים” התייחס בגילוי לב למצוקה שהובילה לתהליך החזרה בתשובה והתבסס על עיבודי רוק למוזיקה חסידית. שיר הנושא של התקליט מורכב ממונולוגים של דמויות המפתות את נווה לסטות מדרך הישר, מעריצה שמציעה לו מין מזדמן, סוחר סמים שניגש אליו לפני הופעה, חבר שמציע לו לצאת לשתות, בסופו של כל מונולוג כזה, כשנדמה שהוא עומד להתפתות מגיעה השורה החוזרת “מילים טיפשיות מחרישות את האוזניים”.

נדמה שהתקליט השני הקדים בכמה שנים טובות את אופנת תקליטי ההתחזקות וזכה להתעלמות מוחלטת גם מצד הביקורת וגם מצד הקהל. אחרי הכשלון הצורב עשה נווה את הדרך חזרה לירושלים.

(תמונה, ציטוט)

הוא עוד ישוב

היה ברור לי אז שזה או שאני הולך עם החזרה בתשובה עד הסוף או שאני זורק הכל וחוזר לקיבוץ. פחדתי משתי האפשרויות האלה. בלי לשים לב כמעט מצאתי את עצמי חוזר למקום היחיד שהרגשתי בטוח בו אי פעם. ירדתי מקו 405 בתחנה המרכזית בירושלים וקניתי סכין גילוח, נכנסתי לשרותים הציבוריים והורדתי את הזקן.

הגעתי לדירה של רינת ואמרתי לה בדמעות שאני מוכן לעשות הכל בשביל שהיא תקבל אותי חזרה. ואז היא זרקה את הפצצה. היא ביקשה ממני לוותר על המוזיקה.

תראה, המוזיקה הייתה מה שחיבר אותנו מהלילה הראשון על הכינרת, אבל היא קלטה שאני לא מסוגל להתמודד עם העולם הזה. ידעתי שהיא צודקת ובכל זאת התמקחתי. אמרתי לה שנשארו לי חומרים כתובים מאחרי התקליט הראשון, שאני חייב את התיקון הזה לעצמי, לגל (עפרון, הבסיסיט) לעלמה (יערי, המתופפת) וליואב (אמיתי, הקלידן).

בסופו של דבר היא ויתרה, הסכימה שנוציא תקליטון אחרון עם החומרים הישנים. כולנו כבר היינו בדרך לחיים אחרים אבל מצאנו את הזמן איכשהו והוצאנו את “זמנית או לחלוטין”.

(אלעד נווה ליורם יובל בשיחת נפש)

התקליטון שיצא בסופו של דבר כלל חמישה שירים, אחד מהם, בניגוד לסיכום המקורי היה שיר הנושא שנכתב כהצהרת פרידה מעולם המוזיקה. נווה הגיע להקלטות בערבים אחרי שנרשם לקורס סוכני ביטוח והשתלב במשרד של אביה של רינת. נדמה שדווקא בתקליטון הזה הצליחו חברי הלהקה לזקק את הקול האמיתי שלה ולהיפטר מפיצול האישיות של התקליט הראשון, אבל נווה עמד בהבטחתו לערמון ונטש את היצירה מייד לאחר סיום ההקלטות.

(תמונה, ציטוט)

למען עתיד ילדינו

אחת עשרה שנים אחרי “זמנית או לחלוטין” התאחד ההרכב המקורי של מכתש שחיקה להקליט את “איום על הצדק בכל מקום”.

טיילנו בשבת ליד מכתש רמון, ועלמה הקטנה התיישבה על החול לשחק עם כמה אבנים שמצאה. התכופפתי לצלם אותה ופתאום קלטתי כמה פגיעה וחסרת הגנה היא, וכמה רוע עוד מחכה לה בעולם הזה. קלטתי כמה סכנות אנחנו מייצרים לילדים שלנו כאן ורציתי לעשות בשבילה משהו.

אבל יש רק שני דברים שאני יודע לעשות באמת – ביטוח ומוזיקה. אז דאגתי לה לפוליסות מטורפות שיבטיחו לה חיים נוחים לא משנה מה יקרה, אבל זה לא מספיק, הרגשתי שאני צריך לעשות יותר מזה. כשחזרנו בערב מצאתי את גל ואת עלמה בפייסבוק, ואחרי יומיים כבר התחלנו לעבוד על התקליט.

אני חושב שהמודלים שהיו לי בראש היו Money changes everything של הסמית’ס וישעיהו לייבוביץ’ של פורטיסחרוף. אלה שני קטעים אינסטרומנטליים שמצליחים להעביר בדחיסות שלהם משהו מהאימה והסכנה של החיים בעולם המסוייט הזה.

ישבנו יומיים וזרקנו לאוויר רשימה של כל מה שאנחנו מרגישים שמסכן את הקיום שלנו. כיבוש, הפרטה, אדישות, גלובליזציה, ריאליטי, ואז התחלנו לאלתר חיפשנו את המהלך המוזיקלי שיזקק מכל איום כזה את התמצית שלו, ב”חרא מציאות” למשל, לקחנו את המוזיקה של כל תכניות הריאליטי המצליחות ועטפנו אותה בצליל גותי שנותן לך להרגיש את האימה שמבצבצת בין מנחם בן לדן מנו. אני מאוד גאה בתקליט הזה. אני חושב שיום אחד אוכל לספר לעלמה הקטנה שכל זה נעשה בשבילה ולהרגיש שלם עם עצמי.

בשבוע הבא פסח, ואני בטוח שיש במשפחה של כל אחד מהצופים בבית מישהו אחד לפחות שישמח לקבל את התקליט הזה מתנה.

(אלעד נווה לג’ייסון דנינו הולט אצל גיא פינס)

(תמונה, ציטוט)

* עמי ברנד דווקא עומד במשימה דומה בכבוד.

** יש איזה קטע מתגלגל עם השיר הזה לאחרונה.

*** ואם כבר השתרבב שלום גד לכאן אז הנה

מה עושה הצעיר (עושה הצעיר) כשהוא בא לעיר?

רוצה לעוף, מוצא עבודה, שוכח הכל.

מה עושה הצעיר (עושה הצעיר) כשהוא בא לעיר?

העיניים אהבה גדולה והאוזניים שקי חול.

חלומות נעורים, חלומות נעורים בתחת שלי.

(שלום גד, חלומות נעורים מתוך אהבה).

Related posts:

1. Panda Car: על להקה שלא היתה
2. לא יודע מה עוד
3. עוד הרהור תקשורתי קצר בין שני לילות של פונץ'
4. כוח ואחריות, או להציל את אדיר אוחיון
5. Steel merely makes us dead