תודעה כוזבת

וכל הפוסטים שלא כתבתי כל כך הרבה זמן מתערבבים אצלי לעיסה מפעפעת שקו פתלתל נמתח בה בין הביקור החוזר והמפתיע של פיליפ גורביץ' ברואנדה חמש עשרה שנים אחרי לבין הגלידריות של נמל תל אביב, וככל שנוקפים הימים כך מצטברים עוד חומרים לעיסה הזו, זולגים מעת לעת בפיסות של 140 תווים לכל היותר לטוויטר החדש (ובעצם המחודש) שלי. עד שבא יום העצמאות.

את מרבית ימי העצמאות של ילדותי ביליתי בקיבוץ אפיקים (יום אחד, אולי בקרוב, אכתוב כאן על הביתה של אסף ענברי, בינתיים לכו לקרוא את של ברמן), גם אחרי הגירושין היה ברור לשני הצדדים שיום העצמאות ראוי לו במידה רבה להיחגג בקיבוץ יותר מאשר בכיכר העיר. האזור שליד הבריכה היה הופך אז ללונה פארק קטן, והמנופים ששימשו בשיגרה להגעה אל צמרות דקלים הוסבו ליום אחד למתקני שעשועים שילדים נרגשים עולים עליהם בצווחה. החג היה נחתם בטוזיג המוני שסבתי חיכתה לו בקוצר רוח. חברי הקיבוץ ואורחיהם העירוניים היו מתאספים במדשאה הרחבה ומחכים לתורם כדי לקבל כריכים צנועים בפיתה וקרטיבים. גולת הכותרת היתה מקלות הקרטיבים שהיו נחשפים ומותירים אותנו עם דגמי פלסטיק קטנים ושטוחים של חיילי צה"ל. כמה תלים של ביקורת אפשר לשפוך על התיאור הקצר הזה, ואף על פי כן, לתשומת ליבו של גדי טאוב, שמחתי בימי העצמאות ההם מאוד.

אבל השנים חלפו, בגרתי, ניסחתי לעצמי את אותם תלי ביקורת, קצתי בחוויה הזו, וביום עצמאות אחד מצאנו את עצמנו, חבורה לא מאוד מגובשת של בני אותה כיתה נפלטים מהדוחק של במת בידור שהוקמה ברחוב הארבעה, משוטטים הלוך ושוב לאורכו של אבן גבירול, מחפשים את הדרך הראויה לציין לעצמנו את החג, עד שהכריע אותנו הרעב, התיישבנו בבית קפה נטול שם והדר בלונדון מיניסטור, הזמנו סלט ניסואז, או איזו זוועה אחרת שהיתה אופנתית אז, וניסינו לרגע להרגיש גדולים. ניקרנו בחוסר חשק בחסה, סביר להניח שהיו שם גם פטריות מקופסת שימורים, ומתחנו את הזמן כדי שלא נרגיש מובסים לכשנידחק לאוטובוס שיישא אותנו הביתה.

בלילה ההוא, כשחזרתי הביתה, כתבתי לעצמי ביומן משהו על כשלונה של הציונות לצקת תוכן ממשי ליום העצמאות, על העובדה שבהיעדר המסגרת של החג הקיבוצי מצאתי את עצמי ברחוב משוטט בחוסר מעש, מחפש, למרות כל הביקורת דרך לציין לעצמי את החג הזה, ונכשל.

ומסתכלים כמו עיוורים בחלונות ראווה
ואנשים שמחים עכשיו
אנשים שמחים עכשיו

יוסי בבליקי, סוויטת יום העצמאות

על שער הגן נתלה שלט קטן, בית הספר היסודי שבעוד כמה חודשים יקלוט את הילדים מזמין את משפחות השכונה לחגיגת עצמאות בערב החג. הלכנו, ברור שהלכנו. זו אותה שכונה שבה גדלתי, אותו בית הספר שבו למדתי. בזה אחר זה עלו על הבמה הרכבים צעירים – ילדות צעירות מחופשות למעודדות בקטע של התעמלות קרקע, אחרות, מבוגרות מעט יותר בקטע בלט, והנה הלהקה של בית הספר שרה את "שיר לשלום", ותזמורת מבצעת את "ארץ טרופית יפה". בין לבין עולים שלושת מנחי הערב בבדיחות חבוטות (תל אביב בת 100, נראית טוב לגילה) וכל מיני מבוגרים נואמים קלישאות מתבקשות. אפשר, אני משער, להרגיש את השעמום הכללי מהתיאור, ואף על פי כן היה משהו שובה לב באירוע הזה, בתחושה שעומד מאחוריו מאמץ אמיתי ליצור קהילה.

אחרי הזיקוקים הוסב מגרש הספורט שבחזית בית הספר לרחבת ריקודים, והדיג'יי הזמין את ההורים להישאר ולהתקרחן עם ילדיהם, מאחורי הבניין, כך אמרו לנו, הוקמה מדורה וההורים המודאגים הוזמנו להתכנס סביבה לשירה בציבור כך שיהיו במרחק סביר מילדיהם. כל זה לא היה בשבילנו עדיין, ועשינו את דרכנו החוצה. ילדים בעלי יוזמה עמדו ומכרו עוגיות תוצרת בית וסיכות נוצצות של דגלי ישראל.

ממש כמו עם טוויטר או פייסבוק, אפשר לראות את הצורך העמוק של אנשים בתחושת הקהילה, ואפשר גם לתהות אם יש מה שעומד בבסיס הקהילה מעבר לעצם קיומו של הצורך.

בבוקר התארגנו ועשינו את הדרך לאירוע שאורגן על-ידי מקום העבודה שלי. אוכל טוב, פעילויות מגוונות לילדים בכל הגילאים, הרבה הכרזות על פעילויות אקסטרים. חשוב לי לציין שהאירוע היה הצלחה אמיתית, שהילדים, שלנו ושל אחרים נהנו ממנו מאוד, ושההנאה שלהם לא באה על חשבון הוריהם. חשוב לי לציין שאם לא האירוע הזה יש להניח שהיינו מוצאים את עצמנו בבוקר מתמתח של חוסר מעש או של התלבטויות. חשוב לי לציין את כל אלה כי זה מרגיז אותי, כי שוב אני תוהה, ממש כמו אז, איך זה שלא נוצק שום תוכן לחג הלאומי היחיד שיש לנו, שאנחנו זקוקים לחבל הצלה תאגידי כדי לציין את השמחה על עוד שנת קיום למדינה.

משם מיהרנו למסיבה מופקת לעילא בחצר ביתו הפרטי של קרוב משפחה, עשרות אורחים, אוכל משובח ובר אלכוהולי עשיר, דיג'יי, זמר, ומעט קריוקי. שלמה ארצי וכוורת כמייצגים של ישראליות אבודה, קובי פרץ ושרית חדד מופקדים על ההווה. על הדומיננטיות של טומי הילפיגר מהשנים הקודמות ערער הפעם האייל של אברקרומבי ופיץ', וכן גם שם היה שמח. מאוד.

במהלך חופשת הפסח, כתבתי בטוויטר שלי, העמיקה בי ההכרה בעובדה שבנותיי תגדלנה בלי קרובי משפחה של ממש בקיבוץ, אתמול הבנתי למה קשה לי עם זה.

הן לא תגדלנה עם חוויה קולקטיבית לפתח ביקורת כלפיה בבוא היום, הן תגדלנה עם רסיסי קהילה בחסות תאגידית ועם חגיגה של ההצלחה החומרית. כן, גם בקיבוץ, ודאי בזה של ימי ילדותי הרי היה יותר משמץ של צביעות ביומרה של קהילה קטנה והומוגנית לשמר את מעמד האצולה שלה בסיפור הציוני, ובכל זאת, היתה לפחות יומרה, רגע לפני הויתור הגדול והסופי.

אתמול בערב, בשעה שהתמוטטנו מעייפות מול פרק הדחה שאולי זעזע את האי נפתחה בבאר שבע ההופעה המסורתית של פונץ’ תחת הכותרת “סוויטת יום העצמאות 2009″. סוויטת יום העצמאות הוא ככל הנראה השיר שמתאר במדוייק את כל מה שעובר לי בראש לגבי החג הזה, וההופעה המסורתית הזו של פונץ’ היא אולי רמז אפשרי לתוכן שאפשר עוד לצקת בו.

כשהזיקוקים נופלים על עיניים רטובות
אתה מחבק את הדמעות עכשיו שותה אותן כמו גשם
וכשהדמעות מפריעות לך לראות
אתה מרחיק אותן בכוח ונדחף לתוך האור.
אור של תפילות בלי דרך זורם כמו נהר
תפילות בלי דרך זורם כמו נהר
הווו, בלי דרך זורם כמו נהר,
זורם כמו נהר.

כי החג הזה, שאין לו תפילות משלו, שאין לו תוכן שגובש ושומר במשך מאות שנים הולך והופך לחג בלי דרך. והצעיר הזה שמגיע לעיר בפתיחת השיר

היי בחור, לפני שעה עוד הסתובבת
עם ביפר ואקדח, בדיחה גסה עם הנהג
וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד
הייתי בא להילחם איתך אבל לא יודע בשביל איזה צד.

הוא ככל הנראה מתנחל, אבל הוא גם הקיבוצניק, הוא כל מי שעוד מנסה להיאחז בסיפור קולקטיבי שמתפוצץ בשמי העיר לרסיסים זוהרים לרגע של זיקוקים ואז נופל לארץ בשובל עשן, וכל יום עצמאות הוא יום העצמאות העצוב ביותר בעולם.

להאזנה לסוויטת יום העצמאות.

Related posts:

1. חופשי כמו בעוף לנו מהעיניים, לא כמו ברומח*
2. אבל אני לא יודע בשביל איזה צד
3. רגעים מוזיקליים: מהדורת פונץ'
4. כאן רודוס, כאן קפוץ
5. Steel merely makes us dead