וסבל לכל!
7 במאי, 2009
חוק גודווין-שחר: ככל שדיון רשת המבקש למתוח ביקורת על תרבות הצריכה מתארך ההסתברות לאזכור של המטריקס שואפת ל-1.
זוכרים את הפוסט על עיסקת הנדל"ן שנפתח בהכרזה המופרכת
לספר המונומנטלי שאכתוב יום אחד ובו ניתוח אנליטי, קר ואכזרי של תחלואי החברה המערבית יקראו “העיסקה הגדולה” (The Big Deal בלעז). הספר יתהה מתי הוחלפה האמנה החברתית בחוזים אישיים, וינסה לעמוד על מרכיביו הסמויים והגלויים של החוזה האישי שכל אחד מאיתנו חותם עליו, מבלי דעת, עם הפיכתו לעוד פרט פעיל בחברה.
אז הנה מגיע פוסט נוסף בסדרה, וכבר בו, מסתבר, מרחף האיום של השוואה למטריקס.
בלי קשר ישיר, בזמן שחלף מאז הפוסט המקורי נחשפתי לספרו הממשמש ובא של דגלאס ראשקוף, Life Inc. נראה כאילו ראשקוף גנב בלי בושה את הטיוטות הבלתי כתובות של "העיסקה הגדולה", הוסיף עליהן עבודת תחקיר רצינית ותרגם את הספר לאנגלית מבלי להודיע לי. בימים האחרונים התחיל ראשקוף לפרסם חלקים נרחבים מהספר גם בבלוג שלו וגם כבלוגר אורח בבוינגבויג, ראו זאת כהמלצה לקרוא אותו.
קרוב מאוד לתחילת "עבור את האלפים, אבשלום" של ארז שוויצר (שאולי יזכה לפוסט נוסף) מופיע הקטע הקצר הבא
ככלל, דווקא נטה לאהוד את הרעיון הפרוידיאני. אם הסתייג ממנו, היה זה בשל כמה מתוצרי הלוואי של הפרקטיקה הפסיכולוגית, ובראש ובראשונה בשל מה שכינה האריסטוקרטיה החדשה של העליבוּת המולדת, או האוליגרכיה של הקורבנות מלידה. לא במקרה, חשב, היתה הפסיכולוגיה לדת החדשה של בני המעמד הבינוני. היא סיפקה להם מענה לשאלה המוסרית, או הפוליטית, היסודית ביותר: איך אוכל להישאר אדיש לסבל של הזולת ולא לחלוק עמו בעושרי ובאושרי. התשובה נעשתה פשוטה: גם אני סובל.
חלק אינטגרלי, אם כן, מהעיסקה הגדולה, הוא ההסכמה שלנו לקבל על עצמנו, ברצון, מנה גדושה של אומללות. יש לה, לאומללות הזו סיבות מוצלחות מאוד: אנחנו אומללים כי אנחנו נקרעים בין משפחה לבין קריירה, אנחנו אומללים כי הורינו הזניחו אותנו או כי ילדינו מתמרדים נגדנו, אנחנו אומללים כי לא מימשנו את עצמנו, אנחנו אומללים כי המשכנתא חונקת אותנו, ואנחנו אומללים גם כי ההמבורגר בארוחת צהריים עשה לנו צרבת וכי קנינו אייפוד בדיוק שבועיים לפני ההכרזה על דגם חדש. בסיכומו של דבר, אם כן, אחד העקרונות המקודשים של חברת הצריכה הוא ההקפדה על חלוקה הוגנת, שוויונית ונטולת פניות של הסבל: וסבל לכל!
הוא סובל
שתי סיבות עיקריות יש לה לדמוקרטיזציה המלאה הזו של הסבל. האחת מובנת מאליה כמעט, אומללות מוֹכֶרֶת. בזכות האומללות נמשיך לחפש את ההמבורגר המושלם ואת הכדורים נגד הצרבת, נחליף את האייפוד באחר, חדש יותר, נשקיע בטיפול פסיכולוגי ובאימון אישי, נחפש מורי דרך שיעזרו לנו לממש את עצמנו ונשלם לכולם בדרך. סוגיית המימוש העצמי, חשוב לציין, ראויה בהחלט לפרק משמעותי מאוד במסגרת "העיסקה הגדולה", ואכן עוד תידון בהמשך.
אבל הסיבה השנייה, זו ששוייצר מאבחן במדוייק כל כך היא ככל הנראה משמעותית אף יותר. אם לא אותה מידה מדודה של סבל ואומללות היה קורס הציווי הקטגורי של המערב. אם יש לו, לכל המבנה המורכב, המסוכסך וגדוש הסתירות שמכונה תרבות המערב, זה שכולל בתוכו אילי ספנות, ברוקרים הרפתקניים ומשוררים מיוסרים, צורך בסיסי אחד, צו אחד שאין לעבור עליו הרי שהוא להמשיך ולהדחיק את אפריקה.
אני קורא עכשיו את הרשימות של פיליפ גורביץ' מרואנדה ומקונגו של שנות התשעים, אני שומע עדויות של רופא שמתנדב במרפאת פליטים בדרום תל אביב, קורא הרסס שלי שולח עוד ועוד חדשות מסומליה, וכל אלה מותירים אותי חסר אונים מול התנהגות נפשעת ובלתי נסלחת של המערב.
גם הם סובלים
אין פלא, אם כן, שבמקביל לצמיחתה של התקשורת הגלובלית קמה הפסיכולוגיה, ויחד איתה בן לוויתה הספרותי, הרומן, אלה שבמרכזם עומדת אומללותו הנצחית של בן המערב השבע. כי מרגע שקווי הטלגרף נושאים אליך בזמן אמת ידיעות על מגפות, אסונות טבע ומעשי טבח אתה זקוק בדחיפות לידיעה שגם אתה סובל.
ואני לא עושה דבר, כמובן, כולנו לא עושים דבר, כי חתמנו על החוזה, הסכמנו לסבול. ככה לכולם יותר נוח בסופו של דבר. ומה עם בונו? עזבו, סתם נודניק שכבר מזמן מייצר מוזיקה משעממת.
מפת העולם (קרטוגרמה למעשה) שבה שטח כל מדינה פרופרציוני לתמותת התינוקות הכוללת באותה מדינה בשנת 2001 מתוך worldmapper.
לפני קצת למעלה משנה התגלגלה מאחורי הקלעים יוזמה להקמת בלוג קבוצתי שינסה להביא לקורא הישראלי מידע על אפריקה, אבל האמת היא שהמידע זורם אלינו כל הזמן, ויחד איתו מטפטפים גם הפליטים. התכניות לפתיחת הבלוג ההוא נגנזו בסופו של דבר, זו הרי לא הבורות שמונעת מאיתנו לפעול, ובכל זאת יש משהו מעורר פלצות בנתונים היבשים של הקרטוגרמות ב-worldmapper, אלה שבהן שטח המדינות מתעוות כך שיהיה פרופרציוני לגודל כלשהו שמאפיין אותן. כמעט בכל אחת מהמפות האלה תמצאו את אפריקה מעוותת לחלוטין, תופחת לממדי ענק (לעתים במקביל להודו ולסין כשמדובר באסונות או בעוני) או נמחקת לחלוטין (כשמדובר בתל"ג או בשרותי בריאות).
כל עוד נמשיך לייצר לעצמנו אומללות תמשיך העיסקה הגדולה להנציח את עצמה ויבשת שלמה תישאר מודחקת.
בסופו של דבר, כך זה נראה, אני חוזר אל אותו טיעון דמגוגי של אמהות פולניות על "ילדים באפריקה מתים מרעב אז אל תגיד איכס על פירה ושניצל" וזה מתסכל, חייבת להיות דרך לפרוץ את המלכוד הזה. אבל אני לא יודע מהי. לא, בינתיים אני מנסה להימנע מלדבר על המטריקס.
Related posts:
7 במאי, 2009 בשעה 18:29
אכן. אבל. הסבל לא הומצא על ידי תרבות המערב. די להזכיר את העומד בבסיס תורתו של הבודהה (השחרור מ-נו, סבל) כדי לראות את הסבל כחוצה תרבויות וקדום זמנים. אולי המאפיין המערבי שאתה מצביע עליו (חוץ מהאמונה כי צריכה – קרי אובייקטים חיצוניים – הם הפתרון למרכיב היסוד הזה של הקיום האנושי) הוא השימוש בסבל האישי כתואנה להתעלמות מסבלו של האחר. לי דווקא קופץ משהו אחר לראש ולאו דווקא מטריקס. (אהם אהם פלסטינים אהם אהם).
[להגיב לתגובה זו]
7 במאי, 2009 בשעה 18:40
אני חושב שרבים לא יודעים\חושבים שהמערב אשם בצורה ישירה בסבל באפריקה. אבל גם אם המערב מעולם לא ביקר באפריקה ולא הרס שם דבר, הרי שהוא אשם כמו עשיר שיושב מול שולחן מלא כל טוב ומסביבו יושבים עניים מרודים ומנסים בכל כוחם להשיג פת לחם. אם היינו רואים כזה עשיר בכזה מצב, היינו כולנו שופטים אותו כלא מוסרי. אבל אפריקה רחוקה, ואנחנו פשוט לא תופסים את נטישתה כפעולה לא-מוסרית.
.
למעשה, אפילו במקרה עם פחות מרחק פיזי וזהותי בין הסובל והמתעלם, שבו העשיר יושב בביתו בקיסריה והעני יושב בביתו באופקים, אז רובנו נחשוב שאין שום דבר לא מוסרי בארוחתו הדשנה של העשיר בביתו בהשוואה לארוחתו הדלה של העני בביתו. ואכן, זה שיפוט מוסרי לא פשוט. אני, למשל בעד תקרת-עושר, אבל הקוד המוסרי שלי עדיין יכול לחיות עם פערים חברתיים כלשהם, בניגוד לקומוניזם מלא.
.
הערפל המוסרי גדול אף יותר כשמדובר ברעבים באפריקה. הם כל כך רחוקים ושונים, מה לנו ולהם? ואז, אם אין לנו שום בעיה מוסרית מושכלת עם הסבל באפריקה, אז הבעיה היחידה שלנו היא תחושות האמפתיה שלנו כלפי סבל באשר הוא. אמפתיה מופעלת באופן אוטומטי בקרב רוב בני-האדם כשהם נחשפים לסבלם של אחרים. הפתרון הכי פשוט לכאב האמפטיה הוא הפסקת החשיפה אל הסבל (בדיוק כמו שכולנו משתדלים לא לחשוב על סבלה של הפרה הנשחטת כשאנחנו אוכלים המבורגר). לפעמים, יותר קל להפסיק את הסבל, ולפעמים, בשל המוסר השכלתני, אנשים מעדיפים לפעול להפסקת הסבל על פני הפסקת החשיפה. אבל במקרה של אפריקה, הכי קל להפסיק את החשיפה.
.
עיקר הטענה שלי הוא שההיפותזה על תודעה כוזבת היא, כרגיל, קצת מוגזמת. התרבות המערבית לא מתבססת על הכחשת קיומה של אפריקה, ואפילו לא מושפעת מהצורך להכחיש יותר מדי. לרובנו יש אמות מוסר תלויות-מרחק שמאפשרות לנו להמשיך להתעלם מהסבל שם, ורובנו לא מרגישים אחריות לסבל שם. אז אין צורך להמציא תרבות שלמה כדי להכחיש את אפריקה, הסחת דעת פשוטה תספיק.
[להגיב לתגובה זו]
7 במאי, 2009 בשעה 21:28
וואלה, תודה. בדיוק לפני כמה ימים תהיתי למה כל כך לא מנומס בימינו להיות מאושר (או לפחות לא לרחם על עצמך) .
אני אישית זוכר כל שנייה שאני חלק מהעולם השבע. אני משתדל להפסיק להרגיש אשם בגלל זה.
ומרגוליס@ יש הטוענים שבודהיזם הוא דת לעשירים, ובגלל זה הוא כ"כ פופולרי היום בעולם המפותח דווקא, בעוד הנצרות והאיסלם מתחזקות בעולם הנחשל.
[להגיב לתגובה זו]
7 במאי, 2009 בשעה 21:36
המערב היה בשמחה מאכיל את אפריקה, ולו כדי להוריד את המטרד הזה מסדר היום הציבורי. הרי מה קל יותר למנהיג לעשות משלוח קצת אוכל ואולי קצת כסף לחינוך כנגד כל התמונות של הילדים עם הבטן הנפוחה ? הבעיה היא שאפריקה לא מצליחה לקבל סיוע. זה אמנם קשה לתפיסה ליפה הנפש הממוצע (no pun intended), אבל לא כל בני האדם זהים ובטח שלא כולם יפי נפש. השחיתות שם היא לא כמו השחיתות פה, הזילזול שם בחיי אדם לא יצא את המקבילה שלו במערב. כספים אדירים נשפכו ונשפכים על אפריקה, אבל הפער המנטלי (וזה לא מתוך גזענות, כולנו היינו במצב דומה לאור חינוך דומה) מונע מהם לנצל את המשאבים שמעמיד לרשותם המערב. רשתות נגד מלריה הופכות חצאיות, כלי רכב חדשים נזרקים כי לא טרחו להוסיף שמן, אוכל נמנע מאנשים כי הם מהשבט הלא נכון.
אל תמהר להאשים את המערב בהתנהגות נפשעת, ואם כבר, נסה לקחת קצת על עצמך לפני שאתה דופק על חזם של אחרים.
[להגיב לתגובה זו]
7 במאי, 2009 בשעה 21:38
יום אחד אולי אכתוב פוסט על ההקצנה הזו, הרגע שבו אתה מרגיש שאתה מדבר קצת יותר מדי בשפתם שלך חברך, אלו מהשמאל הרדיקלי; הרגע שבו דווקא בגלל שאתה מעורב כל כך, ומבין כל כך, אנשים כבר לא מוכנים לשמוע ממך דבר בנושא. כי זו, הקטנוניות הפסיכולוגית-חברתית המסכנה הזו, היא בעייתה הגדולה ביותר של אפריקה. ושל הפלסטינים גם.
[להגיב לתגובה זו]
7 במאי, 2009 בשעה 23:46
מרגוליס: אני לא חושב שסבל הוא המצאה מערבית חס וחלילה, אני לא חושב שאנשים לא סבלו לפני המצאת הפסיכולוגיה. אני כן חושב שהמערב מקדם, מכל מיני סיבות את מה שכיניתי דמוקרטיזציה של האומללות.
יוסי: הייתי רוצה לומר שאםריקה היא רק משל, אבל היא לא. בכל מקרה, לא טענתי שקיומה של אפריקה מוכחש אלא שאנחנו מדחיקים את אפריקה. אתה אומר שמדובר על מנגנון פשוט של אמות מוסר תלויות-מרחק. זה כמובן נכון בבסיסו, אבל מנגנון ההדחקה שאני מדבר עליו הוא גמיש מאוד, והוא פועל היטב בכל סקאלה. שקלתי לכתוב במסגרת הפוסט שהדמוקרטיזציה הזו של האומללות היא בעצם הקצנה אד-אבסורדום של "עניי עירך קודמים", כי אם אתה תמיד מסכן, והרי אין קרוב ממך אל עצמך תמיד תהיינה המצוקות שלך קודמות לאלה של שכניך, ודאי של אפריקה.
מרמיט: כן, השיטה צריכה לשמור אותך תמיד במינון מדוייק כזה של רחמים עצמיים וסיפוק עצמי, כך שתוכל גם להישאר כנוע (כי בסך הכל לא רע לך) וגם אדיש לסבלם של אחרים (כי גם לך לא ממש טוב). נכון שלא צריך להרגיש אשם בגלל היותך חלק מהעולם השבע, אבל משהו צריך לעשות. אמרתי כבר שאין לי מושג מה?
שם(חובה): וואו, "דופק על חזם של אחרים"? האשמתי את המערב באופן כללי בהזנחה של אפריקה, וגם זה כחלק מטענה אחרת שמדברת על חברה שמקדשת את הרחמים העצמיים ואת תחושת האומללות הנצחית. לא מצאתי שום חזה שדפקתי עליו כאן, אולי קצת, מעט מידי באמת, על של עצמי.
אני מכיר במידה כזו או אחרת חלקים מהויכוח סביב הסיוע המערבי באפריקה, והמגבלות שלו, אני לא טוען שאני יודע מהי הדרך הנכונה של המערב לסייע לאפריקה ואני לא חושב שיש דרך פלא שכזו. אני גם מכיר את הטענה לפיה טוב למערב להשאיר את אפריקה בדיוק כך דווקא כדי לקבל זרם קבוע של פליטים שימשיכו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, וגם את זה אני לא בטוח שאני קונה.
אבל כל זה לא אומר שאפריקה לא מודחקת. בסדרה של ניצן הורוביץ בערוץ 10 היה פרק על סירות הפליטים ממערב אפריקה. הסיפור הוא מאוד מורכב, גם פוליטית וגם כלכלית, אין ספק. אבל אז הוא הראה חוף של אי נופש מלא מלונות פאר, ועובדי אחזקה שסיפרו על גופות פליטים שנשטפות בכל יום אל החוף ומפונות ממנו במהירות. אל אותו חוף שאליו יירדו נופשים מהמלונות נשטפות גופות. אם היכולת לנפוש שם אינה הדחקה אז אני באמת לא יודע מה כן.
איתמר: בכל פעם שהתקרבתי לרגע הזה מצאתי שגם אני כבר לא מוכן לשמוע את עצמי.
[להגיב לתגובה זו]
8 במאי, 2009 בשעה 3:08
הטענה שהקפיטליזם והמערב יוצרים דיכוי, עוני ומלחמות היא נכונה אבל היא לא סותרת לדעתי את העובדה שבאמת בן המערב סובל מאומללות וסבל שהולידו את הפסיכולוגיה. לדעתי (וזו לא טענה מקורית) הניירוזות התחילו להתפתח ולהיות נפוצות כ"כ אחרי שהבטחנו לעצמנו את ההישרדות הפיזית (חברת השפע, התקדמות טכנולוגית וכ'). בכל מקרה, המערב גורם סבל – אבל גם בן המערב סובל באמת ולא רק מייצר סבל ווירטואלי כדי להרגיש טוב עם עצמו.
[להגיב לתגובה זו]
8 במאי, 2009 בשעה 6:35
לא רק אפריקה. בסופו של דבר, גם אלו מאיתנו שלא סותמים את העיניים ואת האוזניים צריכים לבחור להם מטרות. יתר על כך, אני חושבת שבמסגרת העובדה שרובנו לא יכולים להקדיש לזה הרבה זמן מסיבות אובייקטיביות, עדיף להתמקד במאבק אחד. אני גם לא שופטת אנשים לפי המאבק אותו הם בחרו לנהל – מבחינתי להיאבק בעצמך יום יום כדי לא לאכול דברים שיש להם אמא זה לא פחות חשוב מלהיאבק למען זכויות הפלסטינים, או מלהתנדב במרפאת פליטים.
כל זה כמובן לא סותר את מה שכתבת.
[להגיב לתגובה זו]
8 במאי, 2009 בשעה 7:06
דווקא ענו לך לא רע, נדמה לי.
הסבל הוא, כאמור, אינהרנטי לחוויה האנושית, ולא המצאה של התרבות המערבית. הדבר היחיד שהתחדש במאה העשרים הוא שלראשונה, הקיום הוא משימה קלה לחצי עולם, בערך, ושלראשונה, אמצעי תקשורת מאפשרים לנו לשמוע מה קורה במרחקים גדולים. כלומר מה שחדש הוא שהעזרה אפשרית, לא שהיא לא מוגשת, או שממציאים תירוצים עבורה.
[להגיב לתגובה זו]
8 במאי, 2009 בשעה 21:59
אני לא ממש רואה את הקשר לחוק גודווין-שחר. הדיון מאוד מתרחק ממחוזות מילת המ'.
ומלבד זה, אין לי משהו משמעותי להגיד, אלא לינק פשוט.
http://www.viruscomix.com/page392.html
הדבר הראשון שעלה לי בראש.
[להגיב לתגובה זו]
10 במאי, 2009 בשעה 21:09
הגיע תורי להגיד את הדבר המגעיל והלא פוליטיקלי קורקט שהרבה חושבים ולא אומרים:
מה שמדהים בכל הסיפור הזה של אפריקה, זה איך הם ממשיכים להתרבות ולהנציח את הסבל הזה שלהם מדור לדור. כשאני רואה את נחשולי הפליטים שצובאים על דלתות אירופה, אני חושב לעצמי שכל אחד מהם היה תינוק שאמא שלו הביאה אותו לעולם בסוג של חוסר אחריות פרימיטיבי (ואולי עוד עשר כמוהו). נראה שהם פשוט מסרבים להתפנות אבולוציונית. ואולי יגידו לי שהמערב ממשיך להחזיק אותם בחיים כדי שיעבדו במכרות היהלומים. בעיה של כל מדינה נחשלת וקורסת יכולה להיפתר תוך דור בלי אלימות. הסבל של התינוקות והילדים (שאינם אחראים כשלעצמם, כמובן), יכול להיחסך, אם החבר'ה שם יסגרו קצת את הברז.
אכזרי? זה מה יש.
כמובן, מיד יגידו לי שגם אנחנו היינו פליטים מסכנים והיינו זקוקים לסימפטיית העולם. אנחנו לקחנו את גורלנו בידינו וידענו לקבל את העזרה. אנחנו היינו אנחנו, ולא חבורה של פליטים. אין זו אשמתם באופן אישי, כמובן, של הפליטים, אבל מסילות העולם לא נקבעות באמות מידה של צדק אישי.
עכשיו תירו בי.
[להגיב לתגובה זו]
11 במאי, 2009 בשעה 9:54
נמרוד ואורן: אני בהחלט מבין למה נדמה מדבריי כאילו אני טוען שהסבל והאומללות של אנשי המערב אינו אמיתי, אבל זה ממש לא מה שאני טוען או חושב. הרי גם אני מרגיש את הסבל הזה בכל רגע. אני גם לא טוען, וזה אלמנט חשוב מאוד במסגרת "העיסקה הגדולה" שיש כאן קונספירציה לייצור סבל. אני כן חושב שהדינמיקה של התפתחות התרבות המערבית הולידה חברה שבה אדם, ולא משנה מה מצבו, נידון להרגיש תמיד רמה מסויימת של אומללות, ושהאומללות הזו, שהיא אמיתית לחלוטין, משרתת כמה מטרות חיוניות להמשך קיומה של החברה הזו במתכונתה הנוכחית.
דולי: אז רגע, מותר לאכול יתומים?
בכל מקרה, כן, אני יודע שתמיד חוזרים לאותה נקודה, ובכל מקרה לא טענתי שכל המאבקים צריכים לידחק הצידה כל עוד אפריקה קיימת (למעשה טענתי בדיוק את ההפך במובן מסויים) ואף על פי כן אני חושב שיש משהו בעייתי בתרבות שמשדרת לאדם שכל עוד הוא ייאבק לשיפור דרכיו ולו באיזה תחום צר הרי שבכך הוא תורם להגדלת הטוב בעולם.
של: לא יורה, אבל בכל זאת קצת כועס. בוא נניח שאתה חי במדינה שבה תוחלת החיים היא בסביבות חמישים שנים, תמותת תינוקות וילדים היא גבוהה, והסיכוי שלך לעלות על מוקש (נניח) ולאבד את היכולת המועטה שלך להשתכר היא לא זניחה. במציאות כזאת, ילד שיתבגר ויוכל להישלח לעיר סמוכה (או למדינה רחוקה) הוא השקעה כלכלית כדאית. בכל מקרה, היכולת שלך לדאוד לחינוך וטיפול רפואי היא אפסית בין אם מדובר בילד אחד או בחמישה. אבל כשתביא חמישה ילדים לעולם אתה מגדיל את הסיכוי שאחד מהם יוכל לפרנס את המשפחה בבוא היום.
זה שיקול ציני ומכוער, אני לא בטוח שיש הרבה הורים שחושבים אותו במודע, אבל זה בדיוק המנגנון שפועל כאן.
בוא נעבור רגע למערב: בימי הביניים גיל הנישואין היה גבוה יחסית ומספר הילדים במשפחה נמוך יחסית. למה? כי המשאב המרכזי שעמד לרשות המשפחה היה אדמה, וככל שיהיו יותר ילדים כך תתחלק אותה חלקת אדמה ליותר חלקים שכבר לא יאפשרו פרנסה. עם המהפכה התעשייתית ירד גיל הנישואין ועלה מספר הילדים. למה? כי ילד, מגיל צעיר יחסית כבר יכול להישלח למפעל\מכרה ולהפוך להשקעה.
איום ונורא? בהחלט. אבל זה גם מצביע על הכיוון שיכול לפתור את הבעיה היסודית שאתה מתאר.
[להגיב לתגובה זו]
נועה Reply:
ינואר 9th, 2011 at 11:57
לא. בימי הביניים לעשירים היו 5 ילדים, ולעניים 2. לא היה שום תכנון משפחה, וגם גיל הנישואין לא היה גבוה במיוחד. נשים התחתנו בגיל 23 לערך אם הן היו איכרות, ובגיל 12-14 אם הן היו בנות אצילים. גברים התחתנו ברגע שיכלו לפרנס משפחה. מה שאומר שאיכרות התחתנו עם איכרים בני גילן, ועירוניות ואצילות התחתנו עם גברים מבוגרים מהן בהרבה. לא היו אמצעי מניעה, ועניין ההנקה הארוכה, אני בספק אם עבד. נשים נכנסו להריון שנה אחרי שנה, רבות מהן מתו בלידתן, ולעניים היו פחות ילדים פשוט משום שפחות ילדים שלהם הגיעו לבגרות.
אגב, בזמן המהפיכה התעשייתית גיל הנישואין היה מאוזן: גם גברים וגם נשים התחתנו בערך באותו הגיל, וזה לא היה גיל 14 אלא שנות ה-20 המוקדמות. יותר ילדים שרדו משום שלמרות כל תחלואי המהפיכה התעשייתית, התזונה השתפרה, הרפואה השתכללה, כך שבסופו של דבר יותר אנשים הגיעו לבגרות (גם אם מתו בגיל 28 משחפת או דלקת ריאות או אזבסטוזיס, וגם אם בגיל 17 כבר לא יכלו לפרנס את עצמם, כתוצאה מנזקים שנגרמו להם עקב עבודה בגיל צעיר מדי במפעל, ונאלצו לחיות חיי סבל ע"ח הציבור בבית העבודה המקומי).
[להגיב לתגובה זו]
שחר Reply:
ינואר 9th, 2011 at 12:39
אני משער שאת מתבססת על מידע יותר רציני מזה שהיה לי, אבל אני חייב לציין שאת המידע ששלפתי כאן קיבלתי במסגרת קורס מבוא לימי הביניים שלקחתי, כשהמרצה ביקש להפתיע אותנו. אני כבר לא זוכר מה היו המקורות שעליהם הוא הסתמך, ובהחלט יכול להיות שמדובר במידע חלקי שנבחר לשם האפקט שהוא חיפש.
[להגיב לתגובה זו]
11 במאי, 2009 בשעה 10:01
מצויין. אם אנחנו מסוגלים לנתח את הבעייה באופן קר, אז יש סיכוי שנצליח להתקרב לפתרון. אז לא הבנתי מה הפתרון שעולה מהתאור שלך: החזרת אפריקה לימי הביניים? הלוא הגברת התיעוש רק תחריף את הבעייה! (אלא אם כן אפריקה תדלג עלך כמה שלבים ותעבור ישירות לשלב המתקדם שנוצר בחברה המערבית בה אחוזי הילודה שוב יורדים, כי איכות החיים לא תלויה בעבודת ילדים, אלא להיפך, ילדים הם גורם שדורש פרנסה ולא מספק פרנסה).
[להגיב לתגובה זו]
11 במאי, 2009 בשעה 10:30
של ברמן: למרות שאני משתדל להתעניין ולקרוא בזמן האחרון אני מודה שההיכרות שלי עם המצב באפריקה אינה מספקת כדי להצביע על כיווני פעולה בהחלטיות.
יחד עם זאת שתי הערות: ראשקוף שאני מפנה אליו כל הזמן טוען שהמערכת הפיננסית-תאגידית ששעבדה את כלכלת המערב למודל יחיד של מסחר נולדה בתקופת הרנסנס מתוך חרדה של השלטון ממנגנונים כלכליים מקומיים שיצרו עושר (אולי יותר נכון שפע) לציבור בלי יכולת של המלך להניח עליו את ידיו החמדניות. אחת הביקורות שמוטחות בו על-ידי לא מעט קוראים היא "אז מה? אתה רוצה להחזיר אותנו לעידן החשוך (The Dark Ages). טענה שעליה הוא עונה כאן. גם הקטע של טום הודג'קינסון אליו הפניתי בפוסט על עיסקת הנדל"ן הגדולה עוסק באימוץ של רעיונות ימיביניימיים באופיים למציאות הנוכחית.
בכל מקרה, ראוי לזכור, שבחלקים נרחבים של אפריקה אין טעם לדבר על "חזרה" לימי הביניים כי הם מעולם לא היו שם, אבל בהחלט אפשר לראות פתרון שיבוסס על וריאציה כזו או אחרת של כלכלה פיאודלית.
משתנה חשוב נוסף הוא, באופן מובן מאליו, הבריאות והטיפול הרפואי – כאמור, כשיש סיכוי לא זניח למוות של ילדים ולמחלות שימנעו מהם להפוך למייצרי הכנסה בבוא היום אתה נדחק להגדיל את הסיכוי שלך על-ידי הגברת הילודה.
אני חייב לציין כאן שיש אכן ויכוח אמיתי וכואב לגבי חוסר התועלת של כל מנגנוני הסיוע שהוקמו על-ידי המערב עד כה, ושקשה לי לחוות דעה לגביו (שוב בעיקר כי המידע שלי הוא מאוד חלקי) אבל הוא מצביע על כשל אמיתי ויסודי במרבית הדרכים בהן נעשה ניסיון לסייע לאפריקה. ראה כאן טענה מעניינת ומפתיעה בנושא.
[להגיב לתגובה זו]
11 במאי, 2009 בשעה 11:49
לפי הטיעון שלך, אם הבנתי אותו נכון, יוצא שאדם שחי בחברת שפע שלא נחשפה לסבלותיה של אפריקה, יהיה, בממוצע, מאושר יותר מאשר אדם זהה שחי בחברה שכן נחשפה.
אני לא חושבת שזה המצב. אולי כי הסבל הוא חלק מאיתנו, ואי אפשר להיפטר ממנו, גם לא במחיר כל הכסף, הנוחות והשפע שבעולם.
לדעתי גם אפריקאי שיהגר מאפריקה לארה"ב, יפטר מקשיי ההגירה, יתעשר ויזכה לכל תענוגות החיים, ימצא את עצמו סובל – הפעם מנושאים אחרים.
[להגיב לתגובה זו]
11 במאי, 2009 בשעה 12:06
אדר: הטענה שלי היא כמעט הפוכה למה שאמרת. אני טוען שמי שחי בחברה המערבית אומלל כמעט בהגדרה. אלא שכמו בהרבה חלקים מהעיסקה הגדולה אנחנו נוטים לקבל את המצב הקיים כתוצאה טבעית, בעצם בלתי-נמנעת של הטבע האנושי, כאילו אין אפשרות אחרת. אנחנו בטוחים למשל שהמערכת הפיננסית שעליה מושתתת כלכלת המערב היא תוצאה בלתי-נמנעת של תהליך ההתפתחות האנושית (אבל לאינקה, שהיו רחוקים מלהיות חברה מפגרת ונטולת הישגים טכנולוגיים לא היה בכלל מושג של כסף כשהכובשים הספרדים הגיעו אליהם). אנחנו מניחים שנגזרות פיננסיות ומינוף מטורף הם תוצאה ישירה של קיום מסחר. אלה לא תוצאות הכרחיות, אלא תוצאות אפשריות (אני חושב).
באותה מידה אני חושב שהטענה שהסבל הוא חלק מובנה באנושות נשמעת לי כמו קביעה חד משמעית יתר על המידה. כמו במקרים הקודמים אני טוען שלקביעה הזו יש גם תפקיד חשוב בשימור המצב הקיים. בשורה התחתונה – אם מידת האומללות היא קבועה פחות או יותר למה בכלל צריך לקדם אזורים מוכי אסון או נחשלים, בכל מקרה לא נגדיל בכך את האושר האנושי.
[להגיב לתגובה זו]
11 במאי, 2009 בשעה 13:40
בני: שמתי לב שלא עניתי לך קודם. אז קודם כל תודה על הקומיקס, ושנית, אחד הרעיונות המעניינים של המטריקס שנובע מתוך אילוץ תסריטאי הוא התשובה שניתנת לשאלת הסבל. הרי אם המציאות היא רק סימולציה אפשר היה לייצר סימולציה של מציאות מושלמת שתגרום לכל בני האדם להיות מרוצים במקום מציאות פגומה שהיא שחזור של ימינו. הטענה שם היתה שנסיונות לייצר מציאות כזו הובילו לקריסה של המערכת – האנושות לא היתה בנויה להתמודדות עם מצב כזה.
[להגיב לתגובה זו]
12 במאי, 2009 בשעה 13:16
מחשבה פזורה: אני חושב שהתחושה לפיה חייב להיות קשר בין המציאות האובייקטיבית (יש אוכל, עבודה וכו') לבין המציאות הסובייקטיבית (מאושר/אומלל) היא בעייתית. היא נובעת כנראה מעידן הרציונליות ומהרעיון שניתן לפרק את הרגשות והתחושות שלנו ולנתח אותן בצורה אובייקטיבית. באופן כללי, להערכתי הבלתי מלומדת, אומללות היא מצב אנושי נפוץ הרבה יותר מאושר, והוא בלתי תלוי כמעט לחלוטין במצב האוביקטיבי של האדם (יותר בפלקטואציות סביב שיווי המשקל [1]). אדם יכול להיות מדוכא כי ליברפול שוב לא יקחו אליפות השנה וגם מדוכא כי אהובתו זנחה אותו. אי אפשר להשוות בין שתי הנסיבות אבל בשני המקרים יש תחושה דומה של אומללות, ששונה בניואנסים אבל זהה בבסיס.
אני לא מצליח ממש לנסח כאן משהו קוהרנטי, אבל התפיסה שלי היא ש-"אושר" היא תחושה מוערכת-יתר-על-המידה בצורה מוגזמת בחברה המערבית כיום. מה שחסר במדינות ה-"אומללות" באפריקה ומה שיש יותר בשפע במערב הוא לא אושר אלא נוחות, רווחה ובטחון אישי וסוציאלי. הרעיון שמה שהמערב צריך לדאוג לו באפריקה הוא "אושר" הוא רעיון נואל.
הערה לשל: כל האפריקאים אותו דבר? גם כל הפלסטינים אותו הדבר? איזו ראיה מוזרה של המציאות.
[1] והנה גם אני משתמש בשפה רציונלית-מדעית. אי אפשר להתחמק מזה, כנראה.
[להגיב לתגובה זו]
13 במאי, 2009 בשעה 11:43
יובל: נדמה לי שאנחנו מסכימים לחלוטין.
הדגש של תרבות המערב על "אושר" הוא צד אחד של המטבע שממנו נגזר מיידית גם מצב של אומללות מתמדת (כי אושר אינו ניתן להשגה), לכך בערך כיוונתי בהבטחה שגם לנושא של "מימוש עצמי" יוקדש פרק ב"העיסקה הגדולה". הטענה שלי היא שהאומללות אינה תוצאת לוואי של המרדף אחרי האושר אלא שהיא בעצם מטרה בפני עצמה בדרך העדינה שבה תרבות המערב משמרת את עצם קיומה.
קשה לי לכתוב שיש צורך לוותר על המרדף אחרי האושר ועל חלומות המימוש העצמי, כיוון ששני אלה טבועים בי, כמו בכל אחד מאיתנו, עמוק כל כך, שעצם הערעור עליהם נשמע מאיים מידי.
ובכל זאת.
[להגיב לתגובה זו]
14 במאי, 2009 בשעה 0:15
עד כמה באמת נפוצה תחושת האומללות או הסבל? נדמה לי שבסקרים רוב הציבור במערב מדווח שהוא מרוצה ממצבו.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2010 בשעה 14:19
[...] ממנו, זה לא שמשהו רע יקרה בגללו. אנחנו הרי ממשיכים להדחיק את אפריקה בכל [...]