טוויטר בבית המעצר

לא חשבתי שאכתוב על טוויטר.

לא רציתי לכתוב על טוויטר.

אחרי הכל כולם עושים את זה. לא בטוח בכלל שיש לי מה להוסיף. נעם יורן כתב אתמול על טוויטר ועל תכניות ריאליטי, וקלע להרבה דברים שתכננתי לכתוב בפוסט שעוד שוכב בטיוטות ושנרמז כאן. מצד שני יש גם הבדלים בין יורן לביני ואולי הפוסט ההוא עוד ראוי לו שייכתב. ועדיין, לא תכננתי לכתוב על טוויטר לעת עתה.

ואז הגיע ציוץ אחד מוזר ומבעית, ואני מוצא את עצמי כותב על טוויטר.

אני מנסה לחשוב עכשיו מה מצאתי בטוויטר, למה אני מתעקש לפתוח את התמונות של זה שמצלם את ארוחות הצהריים במסעדות אופנתיות בלונדון ואת התה הראשון של הבוקר, למה אני נהנה להיות מציץ פאסיבי לתכנוני הבראנץ' ולקיטורים על בית קפה תל אביבי שמעולם לא ביקרתי בו, למה אני מתרגש כשמישהו שאני לא באמת מכיר מכריז על נסיעה קרובה ליעד קוסמופוליטי נחשק.

ירדן לוינסקי כתב על המענה שטוויטר נותן לצורך שלנו בתחושת קהילה. גם הוא צודק, כמובן. כבר כתבתי פעם על אותה תחושה פחות או יותר, דווקא בהקשר של אתרים מיושנים יותר, אלה שבישרו את עלייתו של תוכן גולשים.

אבל טוויטר הוא נוח יותר, מובן מאליו. לא צריך להתמצא במילון מונחים רב שכבות שהתפתח עם הזמן מתוך דיונים ארוכים ולא צריך לעקוב אחרי פתילים נמשכים, לא צריך לראות את הסרט שעליו מדברים. כל מה שצריך זה לבחור כמה אנשים מעניינים במידה כזו או אחרת ולעקוב אחריהם.

את החלום לשבת מאחורי מיקרופון גנזתי ביום שבו הגיעה התשובה מהמיונים של גלי צה"ל. טוויטר בשילוב בליפ החיו גירסא חיוורת שלו במחי כמה חיפושים קצרים. טוויטר מאפשר לי לקלוט רסיסים של מציאות אחרת, במידה כלשהי אפילו לדמיין אותי שם. קופץ לכוס יין ופלטת גבינות בדרך לארוחת ערב במסעדה למשל.

אבל היה איזה הסכם לא כתוב בין טוויטר לביני, הסכם שאני מתקשה לנסח במדוייק אבל אני יודע שהופר אתמול בגסות ברגע שקראתי את זה

מכירים את זה כשאתם נוסעים לראות את לאונרד כהן ולדפוק קצת שופינג כדי לחזק את הכלכלה האמריקאית, אבל אז זורקים אתכם למעצר משפיל וגירוש? אז זהו.

בהיתי לרגע במסך, תוהה אם זה רציני, מתקשה להאמין. אני לא באמת מכיר את מי שצייצה שם, אני בסך הכל עוקב אחריה בטוויטר כמה שבועות. אבל הנסיעה הזו הרי עמדה במרכז כל כך הרבה ציוצים. התכוננתי איתה לנסיעה הזו. הייתי מוכן לשמוע על קניות מוצלחות ועל בילויים נעימים בניו יורק, ממש כשם שהייתי מוכן למפחי נפש קטנים ולקיטור מתמשך של שעמום ואכזבה. אבל לפלישה הזו, הגסה כל כך של משטרת הגבולות האמריקאית לתוך הקהילה הדמיונית שלי לא הייתי מוכן.

אני חושד בעצמי שאפילו ציוץ שמבשר על גילוי של גידול ממאיר אצל מי מנעקביי היה לי יותר נוח לעכל. אחרי הכל ברור לי שחשבון בטוויטר הוא לא מתכון לאלמוות. אבל טוויטר יותר מכל דבר שבא לפניו ביסס בי את האשליה של נפילת גבולות. באותו חלון קטן אני מקבל בשוויון מוחלט את העדכונים מלונדון, ניו יורק, ברלין ותל אביב, והכל נראה נזיל כל כך, חופשי כל כך. עד שמסתבר שלא.

4 תגובות ל“טוויטר בבית המעצר”

  1. בכלל הסיפור של קהילה וירטואלית לא מתחבר טוב עם אסונות שקורים לאנשים.

    למשל לקרוא פתאום בעבודה שחורה שאחד מ"חברינו" מת.

    וזה מישהו שהייתי בקשר דוא"ל איתו מדי פעם, ובכלל לא ידעתי שהוא חולה כרוני. לא דיברתי איתו בטלפון, לא ידעתי איך הוא נראה, בן כמה הוא, כלום. ידעתי מה באקטואליה עניין אותו, באיזה מאבקים חברתיים השתתף, למי הוא הצביע – כל כך צר ולא ממצה…

    מה בדיוק אני אמור להרגיש?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. טוויטר הוא הכלי האולטימטיבי להציץ לבית של השכן בלי רגשי אשמה. הוא מספק את יצר המציצנות הטבוע בכולנו, ומעבר לכך, הוא עוזר לנו להשוות את עצמנו לאחרים. בזה שאנחנו עוקבים אחרי אחרים קל לנו למקם את עצמנו ביחס אליהם, לטוב ולרע. לפעמים זה מוביל לקנאה, פעמים רבות אחרות זה נותן לנו הרגשה טובה כי החיים שלנו יותר מרתקים. זה במיוחד נכון לסלבריטים. טוויטר מספק לנו אישוש שבסך הכל הם אנשים כמו כולם, וחיי היום יום שלהם לא בהכרח מרתקים יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. איתי: אין ספק. ואף על פי כן אני חושב, כמו שכבר אמרתי, שיש אסונות שקל יותר לקלוט. בלוגים שמתארים התמודדות עם מחלה או עם שכול זוכים לקהל קוראים גדול כאשר הם עושים את זה ברגישות. לצפניה אין בעיה לשלב דיווחים מצמררים על מצב בריאותה של אימו בתוך רצף האבחנות שלו על הישרדות וזה עובר בשלום. גם קיטורים על פיטורין מפתיעים וחודשי אבטלה עד כדי מצוקה כלכלית אמיתית הם חלק אינטגרלי מההווי הטוויטרי. דווקא ה"אסון" המינורי יחסית שאליו נחשפתי שלשום היה דרמטי הרבה יותר במובן שציינתי בפוסט. הוא הצליח לרסק לחלוטין איזו אשליה נעימה שטוויטר (ובמידה פחותה האינטרנט בכלל) מטפח של עולם נטול גבולות, או לפחות כזה שבו תל אביב וניו יורק הן שכונות באותה עיר.
    גיל: יש משהו מעניין בטענה (הנכונה לדעתי) שאתה מעלה לגבי סלבריטים. כי זה אומר שהמעקב ההמוני אחרי אשטון קוצ'ר (למשל) ממלא עבור רוב העוקבים צורך אחד (להפשיט את הסלבריטי ממחלצות הפרסום שלו ולהציג אותו כ"אחד מאיתנו" ) ובמקביל ממלא עבור קוצ'ר עצמו את האישוש האולטימטיבי להיותו מורם מעם כשהוא חוצה את קו היעד של מיליון עוקבים.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מאת ריקי כהן:

    פוסט תענוג, נהניתי מאוד. אתה כותב מעולה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting