התגובה של גבעון שניר כוללת בגדול שלושה חלקים: (1) זה רע לשפוט מה טוב ומה רע; (2) לבני אדם יש בחירה חופשית, והם לא חייבים לעשות דברים שפוגעים בהם (כמו טלויזיית ריאליטי, אבל גם כמו אוכל מהיר, עישון וכו'); (3) וכהרחבה של (2), לבני אדם יש גם בחירה איך לחנך את הילדים שלהם וכו'.

רציתי רק לציין, שקו המחשבה הזה בעצם לא שם שום גבול על מה שאפשר להציג בטלויזיה או למכור לאנשים: גם סרט סנאף למשל הוא לגיטימי תחת התגובה הנ"ל. לכן, ניתן לשאול את מר שניר האם הוא חושב שיש בכ"ז איזשהו גבול למה שאפשר להראות בטלויזיה, או למכור לאנשים.

חוץ מזה, כל שלוש הטענות הנ"ל הן כ"כ מגוחכות, וקל כ"כ לסתור אותן, שבאמת אין טעם להרחיב לדעתי.

"העיסוק של הגדרות טוב ורע לאורך ההיסטוריה נעשתה על ידי מיני מוסדות חשוכים החל מן המונרכיות דרך הכנסייה ועד למשטרים טוטאליטארים שכולם עסקו בלהגדיר מה טוב ומה רע"

זוהי דמגוגיה גסה, שמשליכה משמיטה להר סיני. באותו האופן בדיוק, אפשר לטעון גם שכל הדיקטטורים מאז ומעולם הלכו לשירותים, ולכן מי שהולך לשירותים משול להיטלר ומוסוליני. הרי כל אדם וכל ארגון מאז ומעולם עסוקים בהגדרת "טוב" ו"רע". "המונרכיות דרך הכנסייה ועד למשטרים טוטאליטארים" לא אשמות בעצם קיומן של הגדרות אלו, אלא בהשלטתן באלימות רבה. קצת קשה לי להשוות את בעל הבלוג למשטרים חשוכים, מאחר והוא (עדיין) לא איים לשרוף אף אחד באשמת כפירה.

לענייננו: לא רק שהגדרת "טוב" ורע" היא לא עניין פסול, היא חובה של כל פרט מוסרי. הדבר נכון לענייני תרבות ותקשורת כמעט כמו שהוא נכון לענייני פוליטיקה ומדיניות.

תגיד, אתה רציני? הנושא הזה 'לא נחקר מספיק בכלים כמותיים'?
אתה יודע כמה מחקרים יש שבודקים השפעה של תקשורת המונים על ערכים?

אומר רק שהויכוח שלך עם גבעון הוא דיון חשוב שלא מתנהל מספיק וגם לא נחקר בכלים כמותיים (מחקרי תקשורת-פסיכולוגיה חברתית). האם תוכניות הבידור בערוץ 2 (כולל הריאליטי), או נגיד חשיפה יומיומית לידיעות או מעריב, משנות את הערכים שלנו באופן מהותי לכיוון מסוים? האם החשיפה אליהן משפיעה על הרגלי הניתוח הקוגניטיביים ועל התגובות הריגשיות שלנו?

הניחוש שלי הוא שיש השפעה מהותית למדי, אבל אני יודע בוודאות שאין מחקר מדעי בנושא.
.

יש לי חברים שחולקים איתי את האידיאולוגיה השמאלנית שלי (כלכלית ומדינית) שמאמינים שאין השפעה של ממש מכיוון אמצעי התקשורת על היכולות והעמדות של ההמון. לפי הטענה הזו, ההמון היה קפיטליסט, לאומן, פשטני ובעל יכולות אנליטיוּת נמוכות גם לפני הטלוויזיה, והטלוויזיה היא לא גורם מאיץ.
מקסימום, אומרים חבריי, התקשורת היתה יכולה להיות גורם מעכב (=משפר), אבל בחרה לא לעשות את זה כי העורכים החשובים הם חסרי מוסר (לפי הגדרתו השמאלנית). וזה לא שהעורכים הם האשמים. המערכת הקפיטליסטית יצרה מצב שבו רק עורכים חסרי מוסר שמאלני יכולים לעמוד בראש אמצעי תקשורת המוניים.