תודעה כוזבת

כמה חודשים כבר עברו מאז. גרירה עיקשת מידי של השולחן והפלסטיק הפריך של תקע המודם על השנאי שבתוכו נכנע לרגלי המתכת. מתחת לשולחן אספתי את השברים, מצרף אותם זה לזה, לוחץ את פיני המתכת למקומם, ואז מלפף את המבנה הרעוע בכמה שכבות של סלוטייפ משרדי פשוט. המשקל של השנאי אמנם איים להכריע את החיבור המאולתר כבר אז, אבל בדרך נס נמצא שיווי המשקל הרופף שאפשר למידע לזרום.

ובכל זאת, אחת לכמה שבועות, די בתנועה לא זהירה של הרגל או במשיכה קלה של אחד החוטים כדי לפרק את החיבור, ושוב אני כורע למטה, שולף עם פינצטה את החוטים שנסוגו פנימה, מחליף את הסלוטייפ השחוק והיבש בחדש ורענן.

כן, יכולתי לסור כבר מזמן לחנות החשמל הסמוכה ולהחליף את השנאי, אבל אני לא כל כך רוצה.

כי אחרי הכל, אחרי שאני מתפעם מאוטוסטרדת המידע, מהיכולת האנושית הנשגבת באמת שמתבטאת ביכולת של גוש המתכת והסיליקון שעל השולחן שלי לקלוט ולפענח אותות מכל רחבי העולם, אחרי שאני מתפלא על האמינות הגבוהה שבה מסופק לי השרות הזה למרות שהוא תלוי בכל כך הרבה גורמים שחייבים לעבוד במקביל, אחרי כל זה כאמור, אני עדיין נהנה מהרעיון שמה שמחבר ביני לבין מה שהוא חלק מרכזי בחיי הוא כמה ליפופים מאולתרים של סלוטייפ משרדי פשוט.

Related posts:

1. Sic Transit VI
2. מי מפחד מאופרה מיני?
3. עוד הרהור תקשורתי קצר בין שני לילות של פונץ'
4. מיטל ומלחמתן בספרות העברית
5. יש לך את זה! חלק ג' – מאה אחוז