תודעה כוזבת

הרבה מלים תצטופפנה בפוסט הזה, קצת כדי לחגוג את השחרור ממגבלת התווים שכזכור נדמה היה לרגע שכבר נצרבה בי ללא שוב, אבל גם, במידה לא פחותה, כדי להסוות את החשש שמא אין לי הרבה מה לומר מעבר להצבתם של שני הציטוטים שבהמשך זה לצד זה.

חגים הם זמן מוזר, דינמיקה מיוחדת יש להם. ביום ששי בבוקר, אחרי שהשקיות של הקנייה השבועית נפרקו אל המקרר תקף אותי פתאום רצון לקנות גם חלה, רוח החג אני משער. דינמיקה מיוחדת.

ובערב, כשהסבתא לוקחת על עצמה את ההעסקה של הילדות ערימת הנייר הגדולה שבסלון קורצת פתאום, ואפילו סיכומי שנה מופרכים בעיתוני הכלכלה זוכים לסקירה חטופה. והדפדוף בגלובס עוצר, כמו בכל פעם שהוא מתרחש, בטור השבועי של פויר, מספר על מקרים שבהם רצה לצעוק על אנשים שחנו בגסות על מדרכה כשאלה פנו אליו פתאום בקריאה "פויר, קורא אותך!"

האנשים האלה, שחסמו מדרכות ושעמדו על מעברי חציה, היו נראים נורמטיביים לחלוטין, עד כמה שיכולתי לשפוט. עובדה, הם קוראים את הטור ונהנים. ודאי יש להם יכולת מסוימת של הבנת הנקרא ועמוד שדרה מוסרי מסוג כזה או אחר. הם ודאי מבינים מה אני אומר וחוזר ואומר כמו איזה נודניק – לכבד את האחר.
אני מניח שאף אחד מהם לא רואה את עצמו כחוסם מדרכות, מסכן ילדים בכוונה תחילה ואדם רע לזולת באופן כללי. אני גם מוכן לשים 20 שקלים על השולחן: כשהם קוראים טורים מהסוג הזה הם אומרים משהו כמו, "צודק ב-100%, זה זוועה איך שאנשים מתנהגים". אולי הם אפילו יוצאים לרחוב, חמושים בשפופרות דבק ובקרם ידיים.

וזה לא כי הם דבילים וזה לא כי הם רעים. הם כמו כולנו: אף אחד לא באמת יכול להסתכל על עצמו מבחוץ (אם הוא בחוץ, מי נשאר בפנים?). כל אחד במרכז עולמו. אני חושב שרוב האנשים, כשמציגים בפניהם את הרעיון שראוי להתייחס או לא להתייחס לאחר כמו שהיית מצפה שיתייחסו או שלא יתייחסו אליך, אומרים בלבם משהו כמו "סבבה, אבל בוא נתחיל מהסוף: קודם שהאחר יתייחס אליי כמו מלך, כראוי".

בקיצור, זה לא כל-כך עובד. למה? כי כל העניין עם לדמיין את עצמך בתור מישהו אחר הוא מבלבל מדי מבחינה פילוסופית, כמו גם מבחינה אובייקטיבית של הנסיבות. כשמישהו אחר עולה על מדרכה הוא מניאק, כשאתה עולה – ומי לא עולה – לך תמיד יש סיבות טובות. אתה אומר לעצמך "זה רק לרגע". אבל בחייאתק – הרגע הוא לא רק שלך, אנחנו חולקים את הזמן בינינו בדיוק כמו שאנחנו חולקים את החלל. כולם שותפים באותו הרגע, זה רשומון אין-סופי, מניפה הנפרסת והולכת מקצה העולם ועד קצהו עם כל שנייה שעוברת.

(חנייה על מדרכה – אילוסטרציה (ותודה לרדיו-פרמיום*))

והדפדוף בכלכליסט עוצר במאמר של פרופסור דן אריאלי תחת הכותרת "השנה הלא רציונלית של העולם" ממנו נלקח הציטוט הבא:

"תיאוריית הפשע הרציונלי" של הכלכלן חתן פרס נובל גארי בקר גורסת שאנשים העוברים על החוק עורכים ניתוח רציונלי של הזדמנויות ועלויות. כפי שטים הרפורד מתאר בספרו "יש היגיון בחיים", לידת הרעיון של בקר היתה שגרתית למדי. בקר איחר לפגישה, לא מצא מקום חניה חוקי, והחליט לחנות שלא כחוק ולהסתכן בקבלת דו"ח. בקר בחן את תהליך המחשבה וההתנהגות שלו, והבין שבתכנון הפשע הזה אין מקום למוסר. מדובר בעניין מובהק של עלות ותועלת: הוא שקל את הסיכוי שייתפס ואת עלות הקנס כנגד הקושי שבמציאת מקום חניה חוקי ואיחור לפגישה. הוא החליט להסתכן בקבלת דו"ח וביצע את הפשע היחיד ההולם כלכלן – פשע רציונלי מושלם.

לפי תיאוריית הפשע הרציונלי, כולנו אמורים להתנהג כמו בקר. המשמעות היא שהאדם הממוצע, כמו השודד הממוצע, עושה את דרכו בעולם תוך כדי שירות האינטרסים שלו. לא משנה מהי הדילמה – מה שחשוב הוא כמות הכסף המונחת על הכף, הסיכוי להיתפס וחומרת העונש הצפוי. כל העניין הוא שקילת העלות והתועלת.

אפשר, כמעט בלתי-נמנע, לצאת משני הציטוטים האלה לכל כך הרבה דיונים. קל מאוד לקפוץ למסקנה הנמהרת אודות העיסוק האקדמי והעיוורון המוסרי שלו, מסקנה שאני נרתע ממנה. אריאלי, אני מרשה לעצמי לשער הוא אדם מוסרי לא פחות ממני ומפויר.

אפשר גם לשים לב שהסיפור ששניהם מספרים על אותה החלטה לחנות שלא כחוק הוא בעצם אותו סיפור ורק השפה שונה מעט. אפשר לתהות אם ההבדל הזה בשפה הוא שהוביל את פויר לפני שבועות אחדים לכתוב חשבון נפש ביום הולדתו ה-39, חשבון נפש שנפתח בהודאה על היותו כשלון כלכלי מוחלט, ואת אריאלי בן ה-42 להיות מרצה מבוקש בכל העולם. לתהות אם בגלל ההבדל הזה פויר חתום על ספר מבריק** אבל פגום שנבלע בתהום הנשייה בעוד אריאלי חתום על רב-מכר עולמי.

אבל אני בנאדם אחר אני.

אני לא, אה, טיפוס טוטאלי אני.

אז אני חושב שפעם רציתי להיות מעין פויר שכזה, שיכולתי, אם הייתי מקדיש את עצמי למטרה להתקרב אליה, ואני חושב שאחר כך רציתי להיות מעין אריאלי שכזה, וגם כאן, אני חושד, יכולתי לעשות יותר משעשיתי.

וכך, לא ממש רחוק בגיל משניהם, מתכנן את חשבון הנפש שלי לקראת משבר גיל הארבעים שלא ממש יבוא*** אני חושב על כך שכל מה שנשאר לי הוא לצטט את השניים כאן זה לצד זה. ולא לחנות על מדרכות.

* גם שם גיל 40 מופיע ממש עכשיו (יש בעיה טכנית עם ההערה הזו, כי האזכור של רדיו-פרמיום בפוסט מגיע לפני האזכור של גיל 40 והיא יוצאת קצת מוזרה אבל שיהיה).

** כן, יש כאן התחכמות מיותרת.

*** יש לי פוסט מתוכנן שבמרכזו העובדה שכמעט אף אחד מהאנשים שאני מכיר לא יוכל להרשות לעצמו משבר גיל 40 אמיתי. פוסט שמתקשר לתפישת הזמן של דור ה-Ctrl-Z כחלק מפרויקט דורות שעוד ייצא מההקפאה, פוסט שמתקשר באופן ראוי ולא באמת מפתיע למשהו שכתבתי כאן בימיו הראשונים של הבלוג על אותו פויר ממש. פוסט שפויר, יש להודות, כתב חלקים ממנו בחשבון הנפש שלו בכשרון רב מזה שאוכל לגייס, אבל ההבדלים בין שנינו, נדמה לי, גורמים לכך שהפוסט המתוכנן יישאר ראוי לפרסום ביום מן הימים.

No related posts.