Money Changes Everything

הפוסט הזה נכתב לפני כמה ימים (כפי שיוכל להבין מהפתיחה שלו מי שהיה עד לויכוח בטוויטר). במהלך הימים האלה שקלתי אם לפרסם אותו והיכן. בינתיים סערו הרוחות סביב פוסט זניח למדי שפרסם שליו בן-ארי בחורים ברשת. הסערה סביב הפוסט הזה מוכיחה ביתר-שאת, לדעתי, את מה שתכננתי לכתוב בכל מקרה (תקציר: דובי קננגיסר ורויטל סלומון ביקרו את הפוסט ביקורת עניינית וקטלנית למדי תוך שחרור רמיזות עוקצניות על הכיוון החדש של חורים ברשת. יהונתן קלינגר ניצל את ההזדמנות כדי לצאת באופן תקיף מאוד נגד הכיוון החדש הזה, כמו גם נגד תופעת הפרובלוגינג (לפחות במתכונתה הנוכחית) באופן כללי ויובל דרור כתב פוסט מפוייס ושקול יותר).

אתמול אחר הצהריים סערו הרוחות בטוויטר (עד כמה שרוחות יכולות לסעור ב-140 תווים) סביב המנהג של גל מור (ושל שליו בן-ארי) לרטווט (הבהרה למאותגרי טוויטר: לפרסם מחדש כטוויט אישי שלהם עם הפניה למקור) כל הודעה מחשבון הטוויטר של חורים ברשת אודות פוסט חדש. האשמות בספאם הוטחו מצד לצד וטונים צורמים התגנבו אל תוך הדיון. סערה קצרה על נושא זניח למדי, ובכל זאת, מעוררת תהיה.

המנהג של גל ושל שליו, גם יש בו משהו מטריד עבור מי שעוקב אחרי שניהם ואחרי חשבון הטוויטר של הבלוג (ואולי גם מנוי על פיד הרסס שלו) הוא בסך הכל זניח למדי בתוך מבול הטוויטים הטריוויאליים וההתבדחויות האובססיביות שכל משתמש טוויטר נחשף לעשרות מהם ביום (כיוון שאני חוטא בכתיבה של כאלה לא אחת אני מרשה לעצמי (תודה, יחזקאל) ניסוח בוטה כזה). ובכל זאת, דווקא הריטוויטים של גל הם שעמדו במרכז הויכוח.

מוקדם יותר השבוע, מייד אחרי ההודעה המסתורית שקדמה להשקה של תכנית השותפים של הבלוג אפשר היה לראות בפיד הפריטים המשותפים בעברית את ההערות הבאות

רק לי בא להקיא? חידה לקורא האינטליגנט: למה כשיובל דרור עושה את זה בגלוב זה אותנטי וחמוד וכשחורים ברשת (הגרסה המסחרית) עושים את זה זה מגעיל את השועלים?

רק לך בא להקיא. אני כבר הקאתי :P

גם בעיני זה מעושה ומיותר

עוד במהלך השבוע פרסם עידוק פוסט (בעצם שניים) בהם הוא מאשים את רון מיברג בהפצה של ספאם בגלל אימייל שנועד לקדם את אתר האינטרנט החדש שמיברג ורוני שני עמלים על הקמתו בימים אלה, ושינסה, לפחות לפי התכניות הקיימות, להתבסס על מודל בעייתי וחריג של תוכן בתשלום.

אלה דוגמאות מהשבוע האחרון, אבל כל אחד מאיתנו יוכל להיזכר בקלות בעוד מקרים מהתקופה האחרונה. מקרים שבהם הוטחה ביקורת כלפי מי שחרג, לכאורה, מאיזה מערך לא מוגדר של כללים. החריגות האלה, כמעט תמיד, נוגעות לכסף.

כל אלה הם רק גלגול חדש, כך נראה לי, למתח התמידי שבו שרוי האינטרנט, או יותר נכון, המתח התמידי שבו שרויים משתמשי האינטרנט.

בראשית שנות התשעים, כשהאינטרנט היה שמועה שנישאה אליי דרך כתבות פזורות ב"העיר" עשיתי את הדרך לסניף החדש של טאוור רקורדס במגדל האופרה ושם רכשתי שלושה מגזינים שאמורים היו לקשר אותי לעתיד האוטופי שהובטח לי. הגליון של 2600, עם אתסטיקת פנזינים של להקות פאנק היה טכנולוגי מידי בשבילי, לרבות שרטוטים מפורטים של מעגלים מודפסים. יכולתי להתמלא הערצה לכותביו ולקוראיו, אבל לא היה סיכוי שאצליח לקרוא ולו כתבה אחת מתוכו. מונדו 2000 מנגד, התגאה באסתטיקה מהפכנית שהתאימה לעתיד שאותו ניסה לצייר ולייצר, האינטרנט של מונדו 2000 היה המשך ישיר לתרבות הנגד של שנות הששים, המילה האחרונה בתחום הסמים משני התודעה. התאהבתי באנשי מונדו 2000 ובמה שהיה להם להציע לי. Wired מנגד, העליב אותי, אישית. בעוד אני מחפש סיפורים על תודעה משותפת וזרימה חופשית של מידע הקדיש המגזין את כתבת השער שלו לשאלה על עתיד הפרסום אל מול האינטרנט. הרגשתי כאילו המהפכה שעוד לא ממש הכרתי כבר מתפוררת לי בין האצבעות.

ממרחק השנים ברור שאנשי Wired צדקו. גם בבחירה הפרטית ההיא – קשה לערער היום על ההשפעה העצומה של האינטרנט על עולם הפרסום (וכן, גם של הפרסום על עולם האינטרנט) וגם בבחירה להתסכל, כבר אז, על האינטרנט במונחים כלכליים ולא בעיניהם הבורקות של פליטי הסיקסטיז ממונדו 2000 (עובדתית Wired ממשיך לצאת עד היום ולהצליח, מונדו 2000 הוא נוסטלגיה לא פחות מוודסטוק 1969).

כי האינטרנט, אי אפשר להתכחש, הוא אחת התופעות הכלכליות המרתקות של העשורים האחרונים, עם בועות מנופחות ועם מודלים כלכליים ועסקיים שאי-אפשר היה לדמיין לפניו. יש הרבה מאוד כסף בתחום הנזיל והאמורפי הזה. וכסף, כמו שניגנו הסמית'ס, משנה הכל.

אנחנו ניצבים עכשיו ברגע מרתק (אחד מיני רבים) באינטרנט. אנשים שביססו לעצמם שם ומעמד ברשת מגששים בחיפוש אחרי דרכים לתרגם את השם הזה גם להכנסה כספית – חברות ייעוץ צצות על ימין ועל שמאל כששמות מוכרים לכל מי שמסתובב בביצת תוכן הגולשים המקומית מפארים את עמודי האודות שלהן, חורים ברשת משיק את תכנית השותפים, פוסטים ממומנים ותגובות פיקיטיביות צצים בכל מיני מקומות, ואחרים שאינם כאלה כבר נחשדים מראש. זה רגע רגיש לא פחות משהוא מרתק. לכולנו ברור שיש דרכים לגיטימיות להרוויח כסף באינטרנט: אפשר להקים סטארט-אפ שיפיל את גוגל למשל. לכולנו ברור שיש דרכים לא לגיטימיות: העוקץ הניגרי, נניח. אבל הקו המדוייק שמפריד בין התחומים האלה מתנסח ממש עכשיו, בחילופי האשמות ובניסויים, לא תמיד מבוקרים והגיוניים, של מודלים כלכליים ועסקיים. ובכל פעם שמישהו, ודאי מישהו מוערך, חוצה את הקו שניסחנו לעצמנו אנחנו נפגעים, ומגיבים בעוצמה רגשית מפתיעה. כי אנשי הרשת, כפי שציין צ'יקי בתגובה לעידוק, לוקים לא אחת בטהרנות. וממש כשם שנפגעתי אז מכתבת השער של Wired אני מזדעזע לראות שם של בלוגר מוערך שמציע שירותי ייעוץ ל"נוכחות במדיה חברתית", אני מתמלא בחשש ובאי-נחת כשאני שומע על תכנית שותפים ורוצה להקיא כשאני נתקל בפוסטים ממומנים.

יש הרבה היתממות בטהרנות הזו, האינטרנט כאמור, לא מנותק מהכלכלה, ואנשים רוצים להרוויח כסף. אבל יש בטהרנות הזו גם יציאה אותנטית כנגד הרגע המפחיד של אובדן התמימות, הרגע שבו פולש הכסף בגלוי לחלקת הרשת הקטנה שטיפחת לעצמך, ומשנה גם אותה.

עד כאן הפוסט המקורי שתכננתי לפרסם. אבל היה גם פוסט אחר שתכננתי לכתוב פעם פוסט שהתגלגל באימיילים ביני לבין כמה אנשים שאינם מעורבים בסערות האחרונות. הפוסט ההוא אמור היה להיות נוקב הרבה יותר ואולי הוא עוד יגיע פעם. חלקים מהמחשבות שעוד תתגלגלנה לפוסט הזה אפשר לאתר בפוסט שנכתב באחת הפעמים האחרות שפרובלוגינג היה נושא חם: תפוזים הם לא הפרי היחיד (על פתיחת הבלוגיה של אורנג')

17 תגובות ל“Money Changes Everything”

  1. חבל לי שהתגובות למהלך של חורימבה היו בעיקר סביב הגדרות ולא סביב יחסים.

    מאז שאני לא מפעיל את וובסטר, השאלות של "כללים" לא מטרידות אותי.

    אני חושב רק על עצמי. איך שינוי באתר ישנה או לא את היחסים שלי עם הטקסט והכותב/ים.

    כי זה מה שבאמת חשוב בסוף.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. תחילה להערות החשובות:
    עמך מודה לך שאתה מרשה לו ניסוח בוטה כזה.

    ראן-טיים אקספשן: הכוכבית מפנה ל-null.

    ולהערה השולית:
    כסף משנה הרבה מאוד. אני רואה את זה על עצמי, יש הבדל גדול אם אני מסדר לחבר את המחשב ככה סתם, בין חברים, או שאני עושה את זה למישהו בשביל כסף. זה משנה את המחויבות, זה משנה את ההרגשה (זו כבר עבודה, לא סתם בשביל הכיף) וזה משנה את צורת העבודה, מצד אחד אני מחויב יותר לעשות את זה מושלם (לא שככה אני מחפף יותר מידי) ומצד שני אני לא הולך לעשות אקסטרה, גם אם כשזה לחבר בחינם הייתי מטפל גם בעוד איזו פינה.

    כל הבלגן הזה כשזה משהו חד-פעמי. מה היה קורה אם זה נהיה משהו מתמשך? מה היה קורה אם הייתי מחליט שאני עובד כטכנאי ומקבל קליינטים באופן קבוע? האם לא הייתי נהיה יותר דומה לכל הטכנאים בשקל שעושים את המינימום (ולפעמים גם פחות)? מי יידע.

    הנמשל על אחריות הקורא בלבד.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אני חושב שהייתה הרבה חוסר הוגנות כלפי חורימבה.
    אין ספק שמסחור של בלוג יכול להרוג את הבלוג. גם אין לי ספק שגל ושות' יודעים את זה. לטעמי הם עושים את זה בצורה הכי הגונה שאפשר לצפות מהם – בצורה גלויה לחלוטין. כולם יודעים לאן הם הולכים, כולם יודעים ממי הם מקבלים כסף, ועל מה. הרי אם זה היה קורה בעיתונות הממוסדת, ה'כתבות שותפים' שלהם היו מתפרסמות תחת השם של גל או של שליו, בסגנון עדות הקומוניקטים.
    האם תהיה לזה השפעה על התוכן? יכול להיות עד סביר מאוד. אם התוכן יהפוך לגרוע, אני אוריד אותם מקורא הרסס, כמו שהייתי עושה ממילא.

    חשוב לזכור – לטקסטים טובים יש עלויות, ולו רק העלות של הזמן של מי שכותב אותם, ושצריך להקדיש זמן לתחקיר וכו'. כמו שיחזקאל אומר, יש הבדל בין טקסט שאני כותב בתשלום לטקסט שאני כותב חינם – כשאני כותב בתשלום, אני מחוייב לתחקיר ולאמינות. אני לא אגיד 'נראה לי שX. תבדקו בגוגל'. אם אנחנו חושבים שצריך גם טקסטים מהסוג של הבתשלום, לצד הבחינם – אנחנו צריכים לבחור בין המודל של מיברג לבין זה של חורימבה. ונראה לי שחורימבה הולכים במסלול שלהם בדרך הכי הגונה שאפשר.
    אז מכיוון שאין לי כוונה לשלם 30 שקל בחודש על קריאת בלוג – וזה לא משנה כרגע איזה בלוג – אני מחזיק אצבעות לחורימבה.

    ולגבי סכסוך הטוויטר – בהחלט מההזויים. ביום שהבנתי שחשבון הטוויטר של חורימבה עובר ריטוויט אוטומטי בזה של גל, הורדתי את חורימבה, ונשארתי עם זה שגל מפרסם כל פוסט חדש שלו בטוויטר – כמו שכולנו עושים.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. לגמרי.
    זה מרתק לראות את הסכסוכים והביקורות האלה בראיה של המתח הזה בין הרשת האידיאולוגית לרשת המסחרית.

    אבל באופן אישי, זה גם חבל שבלוגים שאתה מעריך הופכים פתאום לפחות רלוונטיים. למרות שפרובלוגינג הוא מונח שמעורר בי חלחלה, אני מאד בעד חורימבה ובעד המהלך שלהם. אני חושב שמגיע להם להתפרנס. אבל אם המשמעות של פרובלוגינג היא הורדת הרמה – ייצור תוכן על חשבון השקעה ועומק – יש פה אינדיקציה עצובה לגבי הכיוון שאנחנו הולכים אליו.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. אני תמיד מאחר את המסיבה. אולי כי אני לא עוקב אחרי אפחד בטוויטר ובזמן האחרון גם קריאת הבלוגים שלי הצטמצמה.

    אבל מה שמגונה בעיניי בחורימבה (עוד לפני התוכנית הכלכלית החדשה), הוא לא השיטחיות שהיא סתם סיבה לא לקרוא, אלא הסטנדרט הכפול. מצד אחד כבר מזמן ברור שיש כאן פרובלוג בפורמט של מגזין חדשותי עם ריבוי כתבים קבועים ואורחים, משיכת מפרסמים ואפילו הכותרת "הסיפור המרכזי" ששאולה ממש מעולם העיתונות והחדשות. מצד שני, כמו שהתברר עם הורדת הפוסט של פוקס על האינטרסים החבויים (לכאורה) של שיטרית – אין כאן שום נכונות לעמוד מאחורי הסיפור, מרכזי או לא. כלומר זו רק מראית עין של בלוג מקצועי עם נטיה עיתונאית ביקורתית.
    אז על מה בעצם מישהו (אני, פמרסם) אמור לשלם? על פרובלוגינג עם ידע וביצים או על התובנות (לא תמיד מעניינות/ענייניות) של גל, שליו וכו'?

    (אגב, את הרשימה של שליו קראתי לפני שבוע וקצת כמעט מילה במילה בסלייט או אחד מאלה. לא מוצא כרגע לינק).

    [להגיב לתגובה זו]

  6. […] זכה לתגובות אוהדות פחות ואוהדות עוד פחות (סיכום אצל שחר). אבל למה להכביר מילים אם אפשר לכתוב  קצר, […]

  7. אולי כוונתי לא הייתה ברורה – אני בכלל לא מתנגד לעצם המסחור של חורימבה, אני פשוט חושב שהוא נעשה בצורה איומה. אחד המגיבים אצל יובל דרור הצביע על הבעיה בצורה מדוייקת: פעם לחורימבה היה קהל יעד מתוחכם, אבל כשגל בא לעשות מונטיזציה של הבלוג המוצלח שלו, הוא פתאום שינה כיוון בצורה קיצונית, וקהל היעד המדומיין שלו עכשיו שונה בעליל מקהל היעד המקורי שלו. כך שהגידול במספר הפוסטים היומי מתרגם להרבה מאוד רעש ואפילו ירידה במספר הפוסטים האיכותיים – בדיוק ההפך ממה שהייתי מצפה (על פי ההגיון הקפיטליסטי) שיקרה במעבר מבלוג פרטי לבלוג לצרכי רווח.
    הפוסט של שליו היה פשוט דוגמא קיצונית לזה, עם עצות שיהיו רעות לכל בלוג, אישי כמסחרי (לוותר על כללי הפיסוק? באמת?), וזה מה שעורר את חמתי שלי. אבל באמת שהייתי רוצה לראות את חורימבה מצליח. העניין הוא פשוט שמה שיש שם עכשיו זה כבר לא החורימבה שרציתי שיצליח, אלא מדור המחשבים של טמקא בגרסא נטולת עורך. אולי מדובר רק בתקופת ביניים במהלכה יעזוב הקהל הישן ויוחלף בקהל חדש, אבל זה מעציב, כי זה אומר שהפסדתי בלוג שאהבתי.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. מה שדובי אמר.
    פעם כשהיה מופיע פוסט חדש של גל ברסס הייתי מתרגשת. מתישהו זה התחיל להתמוסס, ופחות או יותר מאז שהבלוג שינה כיוון (למעשה קצת לפני כן) די איבדתי עניין. הפוסטים פחות איכותיים.
    ועוד משהו – המהלך הזה איכשהו גרם לבלוג לאבד את האותנטיות שלו. הייתי שמחה אם אפשר היה לכתוב בלוג שהוא גם אותנטי וגם משגשג כלכלית, אבל לפחות במקרה של "חורים ברשת" יש הרגשה שהשניים באים אחד על חשבון השני.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. יחזקאל: תודה על התיקונים. בנוגע לכוכבית, אגב, כתבתי ומחקתי את הערת השוליים שאליה היא הייתה אמורה להוביל כעשר פעמים לפני שהתייאשתי.
    כולם: הפוסט הזה מנסה לפחות, לא להיות פוסט על השינוי שעבר על חורים ברשת, אלא על השאלה למה התגובות לשינוי הזה, כפי שהן הולכות ומצטברות, הן מאוד קיצוניות. כמו שדובי ציין, אין ספק שחורים ברשת החליט, ככל הנראה באופן שקול, להחליף את קהל היעד שלו. חורים ברשת, כדאי לזכור, נולד כבלוג הפרטי של גל כשעוד היה עורך ערוץ המחשבים בווינט. ככזה הוא היה מה שאיפשר לגל ליהנות מקרדיט בקרב קהילה שאולי קשה להגדיר אותה אבל די קל למנות את חבריה, של אנשי רשת. קצת כמו "הממסד האפל" של דידי חנוך בזמנו, הוא אפשר לנו הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודה בגוף מיינסטרימי. ידענו שגל היה רוצה לראות משהו קרוב יותר לגירסה ישראלית של Wired אבל נאלץ להסתפק במינון נמוך של כתבות מהסוג שרצינו ומינון גבוה של סקירות צרכנות משמימות (למשל). אני חושב שהסיבה לכך שהשינוי של חורים ברשת זכה לתגובות צוננות עד קטלניות היא האכזבה. היתה ציפיה שכשהוא משוחרר מכבלי ווינט גל אכן יוביל, כמעט לבד, מהפכת איכות, וזה לא קרה. אני פחות או יותר מסכים שמה שקרה הוא צעד משמעותי בכיוון ההפוך. אני לא חושב שיש כאן מישהו שמייחל לכשלון המהלך של חורים ברשת, אני כן חושב שהעובדה שמדובר עכשיו בגוף עם יומרות כלכליות-מסחריות מחדדת מאוד את החושים הביקורתיים של כולנו.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. אני יכול לדבר רק על עצמי, אבל אם הפוסט של שליו היה מופיע, כמו שהוא, כפוסט אורח אצל יובל דרור (או אם יובל עצמו היה כותב אותו), הייתי מגיב באותה צורה. הבעיה שלי לא עם מטרות הרווח של הבלוג שמאחורי הפוסט, אלא עם העובדה שמדובר בבלוג מאוד פופולרי ונחשב, והעצות הללו היו פשוט כל כך זוועתיות. אם זה היה מופיע באיזה בלוג זניח בדה-מרקר, כנראה שלא הייתי טורח גם אם הייתי נחשף אליו. אבל מה שהפריע לי היה הנזק הפוטנציאלי של הפוסט, לא הרווח הפוטנציאלי של שליו וגל.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. blissful ignorance

    הייתי כל כך שקוע בבועת התוכן הפרטית שלי, שהצלחתי איכשהו לפספס את כל החגיגה (חוץ מהפוסט של דובי) עד עכשיו.

    …ולרגע חשבתי שזה היה הפוסט שהתכוונת לכתוב… אז זאת עוד הגרסה המעודנת? יאמי.

    או בקיצור, כמו שאמר אחד שעובד היום באורנג':
    "כולנו הפכנו לתאגידים מזדיינים".

    אני, לדוגמה, משיק עכשיו תוכנית שותפים מהפכנית עם תאגיד מיינדפאק. אנחנו לא רוצים את הכסף שלכם, אלא את הנוירונים מואהאהאהאהא

    [להגיב לתגובה זו]

  12. הבעייה המרכזית עם מסחור בלוגים היא שתמיד יש את החשש שהבלוגר לא חופשי לגמרי לומר מה שהוא רוצה ונתון להשפעות חיצוניות. חוץ מזה, נראה לי שמה שקורה בבלוגים זו תופעה פסיכולוגית ידועה רק הפוכה. אנשים שעושים משהו בחינם נהנים הרבה יותר מאשר אם ישלמו להם על זה (בולט בעיקר אצל ילדים). פה, אנשים נהנים פחות אם הם יודעים שמישהו אחר מקבל כסף על הכתיבה שלו. אולי זה בגלל שיש חשש שהבלוגר לא כותב באמת מה שהוא רוצה או חושב בצורה חופשית לחלוטין ולכן הוא פחות חתרני/מגניב או מה שזה לא יהיה.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. […] בן-ארי מפרסם פוסט מיותר, דובי, רויטל ויהונתן זועמים, שחר ויובל מהרהרים), ואין לי כוונה למחזר אותו שוב. אולם […]

  14. […] Money Changes Everything/תודעה כוזבת […]

  15. […] הזוטא של חורים ברשת איננה בודדת. מור אינו היחיד שבחר שותפים ללוות את האתר […]

  16. […] כשנראה שהמשבר חלף וכל האיי ליסטרס כבר אמרו את דעתם.  אני מרשה לעצמי להוציא את מהטיוטה את […]

  17. […] 2600, כבר יצא לי להזכיר כאן פעם בחטף, פגשתי באמצע שנות התשעים, כשרכשתי ביחד גליון […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting