[...] שחר (תודעה כוזבת) מפרק את הדיון (בדה מרקר) על שעות העבודה המטורפות שמקריבות את המשפחה לטובת העבודה ותוהה האם בכלל אפשר אחרת: ההסחה הקרייריסטית. [...]

נדב:
א. הרכבת המהירה מחיפה לת"א אכן לוקחת כ-45 דקות. הסיבות שהתהליך כולו יכול להגיע בקלות לשעה -45 דקות הן: 1. רבע שעה מהבית שלי לתחנת הרכבת ועוד רבע שעה מתחנת הרכבת למשרד; 2. תוסיף מהצד עוד כמה דקות בטחון לכל כיוון (למצוא חניה, לחכות לרכבת, לחכות לאוטובוס בקצה השני); 3. איחורים של הרכבות; 4. הרכבת המהירה מפוצצת ואין בה מקומות ישיבה, אני מעדיפה לנסוע עוד 10 דקות, אבל בישיבה.
ב. שכחתי התגובה הקודמת שלי: מתי 3 ילדים צמחו ל-4? מגיע לך מזל טוב?

מרמיט: אני נמנית עם אלה שמעדיפים לעבוד במשרד, אני חושבת. עם כל זה שבמשרד יש המון הסחות, work related ואחרות, בביית יש עוד יותר הסחות (כי אם אני כבר בבית, למה שלא אשטוף כלים ואתלה כביסה ואולי גם אעביר איזה וויש על הרצפה ואקפוץ לבנק שלא פתוח ביום שישי…). במשרד אפשר להתברבר באינטרנט או ליד מכונת הקפה, אבל האפשרויות הרבה יותר מוגבלות בסופו של דבר.

אוווווו, יש לי המון מה לומר על עבודה מהבית (כמו זה שזה מאפשר לי לכתוב עכשיו את התגובה הזו+להיות עם הילד במקום המטפלת החולה) אבל אני,כריש נדל"ן שכמותי, דווקא רוצה לדבר על ענייני הנדל"ן שהועלו כאן.

זה מאוד פופולרי, שלא לומר פופולוסטי, להאשים את מחירי הנדלן בת"א. במידה מסויימת זה גם מוצדק. אבל הרי אף אחד לא מצפה שבתיעדוף "בנייה של דירות זולות במרכז" הכוונה לבניית מודיעין בלב תל אביב. לא פחות ממחירי הנדל"ן בת"א, הבעיה היא בהעדפה של אנשים לגור בבית של חמישה חדרים עם שתי חניות, גינה, חדר משחקים וחדר טלוויזיה.

יש דירות (לא זולות) בת"א אבל בשביל שמשפחה של ילדים 2+ תגור בהם צריך להסכים ולהסכין לזה שילדים יחלקו חדר ושולחן כתיבה גם בגיל בית ספר. כך זה היה פעם, לפני אפנת הפרברים המיובאת. הרי בכל הדירות התל אביביות האלו גרו משפחות עם 3 ו-4 ילדים. בהקשר הרחב יותר, זה כמובן היה בעידן הטרום PS כשילדים היו משחקים בחוץ.

[כל זה לא מפחית מהחשיבות של מערך הסעות אמין וזול וכו' וכו']

…זאת מבלי לגרוע מנכונות דבריו של נדב מעלי על הצורך במערכת *יעילה* לתחבורת בקר, כלומר, אה, המונים.

הדיון הזה על יוממות (commuting, או נסיעות לעבודה בעברית פשוטה) מדכא אותי כל פעם מחדש
…ברמה הגלובלית, של בזבוז הזמן והמשאבים והזיהום והעצבים.

ברמה האישית, זה גורם לי להוקיר כל יום מחדש את זה שאני עובד מהבית.
אם הייתי צריך לנסוע מפה כל יום לת"א (15-20 דקות בלילה, 40-60 דקות בשעות העומס, אם אין תאונות או עבודות בכביש ואף נשיא לא נוחת בנתב"ג), הייתי מת מזמן ובטח לוקח איתי עוד כמה אנשים בדרך.

הטכנולוגיה מאפשרת את זה יותר ויותר, לפחות במגזרים מסוימים. הנכונות, לעומת זאת… אני מופתע לשמוע מיותר ויותר אנשים, שלא חייבים לנסוע למשרד כל יום, שהם מעדיפים את זה. מבחינת המעסיקים, דווקא ראיתי לא מזמן מחקר שמצא שעבודה מהבית היתה יותר יעילה, אם כי זה בטח שנוי במחלוקת.

דיסקליימר: מוגש כחומר למחשבה, ולא כאמירה נחרצת שכולם צריכים לעבור לעבוד מהבית ממחר.

(שחר, אנא תקן את פליטות מקלדתי)

כמו שאמרתי, אני בספק האם אפשר באמת לפתור את הבעיה באופן מוחלט. אבל לשפר אותה בוודאי אפשר. במערכת הסעת המונים נורמלית, נסיעה מחיפה לת-א אמורה לקחת פחות משעה. אם המדינה הייתה מתעדפת בנייה של דירות זולות במרכז, המצב היה שונה. וכו'.

נדב:
א. נדמה לי שבתגובה שלך כתבת כמה פעמים "עבודה" והתכוונת ל"נסיעה".
אני לא יודעת אם הבעיה פתירה.
אני היום קמה בשעה 6:00 ויוצאת ב-7:00 מהבית כדי להגיע למשרד שלי בת"א בין 8:30 ל-9:00 (וזה עוד בלי ילדים). יש עוד המון אנשים שעושים את זה. כל מי שעובד בת"א וגר ברחובות או במודיעין או בזכרון יעקב או בחיפה נוסע לפחות שעה לכל כיוון אם לא יותר (ויש המון אנשים כאלה). הבעיה היא לא רק בנכונות של אנשים לקום מוקדם, הבעיה היא בין השאר בהיעדר מקומות מגורים סבירים במרכז ולעומת זאת היעדר תעסוקה בפריפריה.
אבל כן, אני מסכימה איתך שיש גם בעיה עם כך שמי שקובע מתי מתחיל יום העבודה הם הבוסים שלנו, שכן יכולים להרשות לעצמם לגור במרכז במרחק חצי שעה מהעבודה, ואוהבים לבוא לעבודה אחרי שכבר רכבו על אופניים/שחו בבריכה/שתו קפה בבית הקפה, ומכאן – לא לפני 9:00, וכבר אין להם ילדים קטנים לחזור אליהם בשעה 16:00, אז הם עובדים עד 20:00 בכיף.

אני יכול להעיד על זה גם בקיבוץ של היום: אשתי, שעובדת בקיבוץ, מתחילה בשעה 07:15 בבוקר. כלומר, בשעה 16:30 היא מסיימת יום עבודה של 9 שעות, ומצליחה לשלב גם עבודה במשרה מלאה וגם הקדשת זמן לילדים.
יש לזה שני מרכיבים: קודם כל, הנכונות לצאת מהבית בשעה 7:00 – מה שאומר, מבחינתנו, לקום לפני 6:00 בבוקר, כדי להספיק לארגן ארבעה ילדים. כדאי לשים לב שזה משפיע גם על הזמן בלי הילדים – כשקמים בשש בבוקר, הולכים לישון יותר מוקדם*.
שנית, זה כולל גם זמן נסיעה (או במקרה שלנו, הליכה) לעבודה. המרחק שצריך לעבור מהבית שלי, דרך שני גני ילדים, ועד לעבודה של אשתי הוא 650 מטר. כולל פרידות, זה לא לוקח יותר מרבע שעה.
השאלה היא האם זה ישים למקומות קצת יותר מקיבוץ – האם אפשר לארגן את העבודה אחרת, כך שזמן העבודה הנסיעה יתקצר.
ברור שאפשר לעשות זאת ולהוריד את זמן העבודה הנסיעה משעה וחצי לחצי שעה. האם אפשר יותר מזה? אני לא בטוח.

אגב, כדאי רק לציין שבעקבות העובדה שכולם יוצאים מהבית, גם אני מתחיל לעבוד בשעה שבע – מה שמראה את התחלת כוחם של ההרגלים החברתיים בנושא הזה.

*אפשר לדבר כאן גם על הצורך בשעון קיץ, אבל זו כבר יהיה אוף טופיק פראי.

מצטרפת לברכות על הפוסט המצוין.
הנושא מעסיק אותי רבות, וגם כתבתי את זה בתגובה לאחד הפוסטים של נדב שעסק בנושא: משרה רגילה של 9 שעות ביום, שמתחיל השעה 9:00 כפי שמקובל בשוק הצווארון הלבן בארץ, מסתיימת בשעה 18:00 (ואפילו 18:40, אם לוקחים בחשבון הפסקת צהריים לפי החוק שאינה כלולה בשעות העבודה). איפה זה בדיוק משאיר זמן להיות הורה נורמלי? וזו משרה בלי שום שעות נוספות בכלל.
הבעיה, לדעתי מתחילה בכך שאנחנו מתחילים את הבוקר מאוחר ואז חושכים את יום העבודה אל תוך הערב. אם כולם היו מתחילים לעבוד בשעה 7:30, אפשר היה גם לגמור את יום העבודה לפני שהילדים הולכים לישון.
בהקשר הזה, הערה לגבי הקיבוץ: בתור בוגרת הלינה המשותפת, אני בדעה שמה שצריך לאמץ מהקיבוץ זה לא את "שעת האיכות" בין 16:00 ל-20:00 אלא את יום העבודה שמתחיל ב-7:00 ונגמר ב-16:00. זה עדיין יום עבודה של 9 שעות, אבל אפשר לבלות עם הילדים. ולא בהכרח צריך לינה משותפת בשביל זה.
וכאן מגיעים לנקודה האחרונה, שמחברת בין השיח המעוות על שעות עבודה לבין השיח המעוות על מצב הנדל"ן: אחת הבעיות העיקריות היום היא שבגלל הקושי למצוא דיור נאות במחיר שפוי בת"א, זוגות צעירים מרחיקים מגוריהם לפריפריה, ובתמורה מוצאים את עצמם מבלים לפחות שעה לכל כיוון בפקקים. תוסיפו את זה לשעות העבודה, והנה עוד סיבה לכך שהורים לא מצליחים לראות את ילדיהם יותר משעתיים בכל יום. מבחינה זו היתרון בקיבות היה שאפשר היה להגיע למקום העבודה בנסיעה של 5 דקות באופניים.

ההחלטה שלי הייתה – איפשהו בתחילת התואר השני, כשהבנתי שכבר יש לי משפחה, ושאני מפסיק להיות על תקן סטודנט שיכול לשכוח מכל העולם לשבוע – שאני עובד באקדמיה, ושאני עושה הפרדה ברורה בין זמן הלימודים לבין זמן המשפחה. כשהילדים חוזרים מהגן, אני מפיל הכל מהידיים, ולא חוזר להתעסק בזה עד שהם נרדמים.
זה אפילו עובד, לפעמים, כשאין דד ליין באופק הקרוב מדי.