כן, שחר, אני זוכר שכתבת על זה לא מזמן – על האופי הבלתי צפוי של תכנים מצליחים ברשת – והנהנתי באלם. מסתבר שאתה אף פעם לא יכול באמת לדעת מתי "יש לך את זה".

טוב, הגעתי לסוף הפוסט. אוף. מה שמרמיט אמר.

וזה משובח. והולך ומשתבח, למרבה הנדירות. אני מרגיש כל קרע קטן והדרגתי במרקם המציאות של הגיבור (אפילו הכתיבה בגוף שני עובדת, שזה בכלל הישג). כל כך מדויקת, התחושה הזאת שאתה משתלח במשהו/מישהו אחר כדי לחפות על הכשל המוסרי שלך, על ההודאה שגם אתה מ"הרעים". זה כשלעצמו היה חזק, אבל הטוויסט הטראגי בסוף מתעלה למדרגת טרגדיה יוונית. הרי הקטע בטרגדיה, מה שמבדיל ומבליט אותה מהמציאות, הוא שצחוק הגורל מגיע מהר, ומצלצל בעוצמה.

אז איפה עוצרים במדרון החלקלק הזה? איפה מרגישים שנחצה הגבול? או שכמו הצפרדע במים המתחממים, ברגע שנכנסים כבר לא מרגישים, והדרך היחידה היא להימנע, להתגבר מראש על הפיתוי להפוך את האוננות המילולית (או, במקרה הטוב, סקס עם הקוראים) לזנות-תוכן?