[...] בשנים האחרונות (ראו למשל את המשחק צמחים נגד זומבים שהתייחסתי אליו בעבר ושיכול היה לצמוח רק על רקע העדנה המדוברת). בניגוד [...]

רק רציתי להגיד לך שהפוסט הזה נתן לי השראה ללכת לחפש משחק טטריס אונליין ו[כעבור שלוש שעות ומטבח עדיין מלא כלים מלוכלכים] סוףסוף עשיתי הפסקה קצרה לכתוב לך את התגובה הזאת

ומה לגבי המכניקה של סירטי הפורנו? בסופו של דבר תמיד קורה שם אותו הדבר פחות או יותר באותו הסדר, ועדין יש מי שמוצא שזה מרגש

[...] הרבה זמן אני חושב על הרעיונות שבפוסט הזה, אבל הפוסט של שחר דרבן אותי להעלות אותם על הכתב, בשאיפה שהם מספיק אפויים [...]

אני מבחין בין משחקי הארד קור למשחקי קז'ואל (אני מבין את ההסתייגות מהמילה, אבל לא מצאתי לה אלטרנטיבה מספקת בעברית), בעיקר כיום, מפני שלדעתי הגיל בכל זאת משחק כאן תפקיד חשוב. כשהייתי ילד קטן ושיחקתי משחקים פרימיטיביים, מה שהיום אנחנו מכנים משחקי קז'ואל, היה יותר קל לי להשאב לתוך העולם המדומין של המשחק, למרות שבפועל המשחק עצמו היה רחוק מאוד מהעולם המדומין הזה. היום זה אפשרי עבורי רק במשחקים מורכבים ועמוקים שבהם המעטפת הסיפורית היא בעלת משקל רב מאוד, ולא רק ציור על גבי עטיפת קופסת המשחק.

בכל אופן לגופו של עניין, אני חושב שבמשחק שעשוי טוב אפשר בהחלט לבצע השהייה של אי-אמונה ולהיות שקוע (immersed) במעטפת הסיפורית של המשחק ולשכוח כביכול מהמכניקה שלו. משחק מוצלח עבורי הוא משחק שאכן מצליח לעשות את זה בצורה משכנעת ומקצועית וכאן בדיוק יכולים לראות את הגדולה של יוצרי משחקים מוכשרים, כאלה שיוצרים עבורנו עולמות וירטואליים משכנעים ואמינים (ולכן כאמור אני חושב שהדבר הזה אפשרי, לפחות בגיל מבוגר, רק במשחקים מושקעים ורציניים ולא במשחקי קז'ואל).

כולנו כמובן יודעים שיש מכאניקה רציונלית וקרה מתחת למעטפת הסיפורית, אבל במשחק שעשוי היטב אנחנו משהים את אי האמונה הזאת ולוקחים חלק בנראטיב שאותו המשחק מספר, וזאת למרות שאנחנו יודעים שמדובר רק במעטפת סיפורית שמסווה מכניקה משחקית עם כללים משלה שלעתים סותרים לחלוטין את הלוגיקה של המעטפת הסיפורית.

כך למשל במשחק תפקידים ממוחשב אתה עלול להחליט להקריב הרבה כדי להציל דמות מסוימת שמלווה אותך, למרות שאתה יודע שרציונלית מבחינת המכניקה של המשחק ההפסד גדול יותר מהתועלת, רק מפני שבאמת אכפת לך מאותה דמות וחשוב לך להציל אותה. זה לא שאתה לא יודע שיש מכניקה מסוימת למשחק, אלא שאתה משהה מרצונך את אי האמונה במעטפת הסיפורית ובוחר להתמסר לה ולהתעלם מהרציונליות הקרה של המכניקה.

ובנימה יותר משועשעת, נזכרתי בדיוק במשחק המחשב הפיקטיבי מהאייטיז "דג'נטרון" שמופיע בעולם הדמיוני של GTA VICE CITY שהתקשר יפה למה שכתבת בפוסט לגבי המשחקים מאותה תקופה:

http://www.rockstargames.com/degenatron/

מיטל: תודה.
כן, קסוניקס הוא באמת דוגמא למשחק אבסטרקטי כמו טטריס שויתר על האלמנט הסיפורי. כדאי לזכור, אגב, שהיו משחקים דומים מאוד שכן יצרו איזה סיפור מסגרת רופף לאותם חוקים פחות או יותר.
אבל, כשאני מדבר על סיפור במשחק אני לא מתכוון לסרטון פתיחה שבכל מקרה נדלג עליו כבר בפעם השנייה שנשחק (לכל היותר) ובו הסבר. אני מדבר על עצם הבחירה בקוף ונסיכה שיוצרת עבורנו סיפור (לפעמים, כאמור, מספיק איור נושאי על העטיפה של קופסת המשחק).
אלי: לא באמת התכוונתי להציע את משחק שגרה כתחליף עברי. אני פשוט לא מסוגל להשתמש בקז'ואל בעברית – זו מלה שאני מעדיף להשאיר בפיהם של מוכרים בחנויות בגדים שיציעו לך "מכנס קז'ואל שיושב עליך מצויין ומתאים בול למגף".
בכל מקרה, גודל הפער בין הדמיון לבין המציאות המשחקית לא ממש משחק כאן תפקיד אני חושד. עובדה, את האשליה של לוחם חלל הצלחתי לשמר לאורך זמן דווקא במשחקים פשטניים להחריד. הבעיה היא שמשחק, ריאליסטי לכאורה ככל שיהיה, סופו שהמכניקה הבסיסית שמאחוריו תיחשף על-ידי השחקן.
נ': תודה רבה.
מרתק אובדן העניין ברגע שהסיפור מתפוגג, אצל רוב האנשים שאני מכיר זה לא קורה, משהו בגישה הכללית למשחק מתחלף, אבל דווקא אז כאמור, נראה כאילו המעורבות במשחק נעשית אינטנסיבית יותר.
אורן: כן, מדהים במיוחד על רקע העובדה שמדובר בסדרה יפנית. אני משער שהמעבר לכדור ארץ מאוחד כנגד אויבים כחולי עור (ואז ירוקים) מכוכבים רחוקים אפשרה לעטוף את הפטריוטיות הזו במעטה שהפך אותה ללגיטימית.
וכן, גם לי היתה בעיה עצומה עם התרגום של השם לעברית. מה גם שהוריי הכירו את המילה בלייזר במשמעותה האופנתית ולכן סיפקו לי תרגום לא הגיוני בעליל.
אבנרף חשבתי עוד קצת על מה שכתבת אתמול – גם לי היו קטעים כאלה בימיי הספורים כשחקן (בד"כ הייתי DM), כשהתעקשתי להיות Paladin ולדחוף את ה-18 היחיד שקיבלתי בקוביות ל-Charisma או כשהתעקשתי לבחור קסמים מגוונים במקום להפוך את הקלריק למכונת ההחחייאה שהוא אמור להיות.

ועוד משהו מדהים על חלוצי החלל – הפטריוטיות הזו היא כמעט פשיסטית. לא יאומן שכך היו עושים פעם תוכניות לילדים (גם היום זה כה?).

כמה נכון, איזה יופי ואיזו נוסטלגיה.
באחת החזרת אותי לשיר של חלוצי החלל שבעצם היה הפעם הראשונה שחלקתי על דעת אבא-אמא וגם הכרזתי שהם לא יודעים מהחיים (גיל 4.5). אגב, הם דוווקא צדקו בדרכם. מעשה שהיה (כך מספרים ההורים): בגן שלחו אותי לאיזה איבחון פסיכולוגי. המאבחנת שאלה אותי משהו על ההורים, לא זוכר מה ואני המתקתי לה סוד: "את יודעת, אבא ואמא חושבים שהם יודעים אנגלית אבל הם לא באמת יודעים. אני שאלתי אותם אם הם יודעים מה זה star blazers והם אמרו [לא זוכר מה אבל איזה תרגום מילולי]". אבל אני יודע שזה לא מה שהם אמרו אלא 'חלוצי החלל'. אבל אל תגידי להם שאני יודע שהם לא יודעים". היא כמובן אמרה להם מיד. ואני איבדתי אמון בפסיכולוגים.

זו רשומה מקסימה ומרגשת.
מה גם, שרק עכשיו הבנתי באמת למה מעולם לא הייתה לי סבלנות למשחקי מחשב. ברגע שנעלם הסיפור הלכתי לעשות משהו אחר.

סתם ניטפוק לשוני: אני חושב שעדיף לשמור על הביטוי קז'ואל ולקרוא למשחקים מהסוג הזה פשוט משחקי קז'ואל. אמנם טהרנים של השפה מן הסתם לא יאהבו את זה, אבל המילה קז'ואל כבר חדרה לשפה המדוברת כמו "לבוש קז'ואל" והמילה הזאת שומרת בצורה מדויקת על המשמעות המקורית של משחקי קז'ואל, כאלה שלא דורשים יותר מדי השקעה, לא צריך ללמוד יותר מדי חוקים וצירופי משחקים, ובעיקר שאפשר להעלות אותם, לשחק עשרים דקות ולסיים, ולא חייבים לשבת שעות מולם.

חוץ מזה באמת אחל'ה פוסט, הזכיר לי הרבה מהילדות, גם לגבי מה שנקרא היום משחקי נוסטלגיה וגם כמובן את "חלוצי החלל". אני מכיר טוב מאוד את הפער בין המעטפת הסיפורית של המשחקים כפי שהיא עלתה מהעטיפות שלהם ומהדמיונות שלנו שעלו בעקבותן – ובין מה שבפועל קיבלנו כשהתחלנו לשחק בהם. אני חושב אבל שיש התקדמות היסטורית מסוימת ובמשחקים החדשים (כלומר משחקי ה"הארד קור" ולא הקז'ואל) הפער הרבה יותר קטן מאשר במשחקים הישנים של שנות ה80-90.