@שחר: התראיינתי במסגרת רייב נגד הכיבוש, המותג האולטימטיבי לשמאלני הבליין והמעודכן. למעשה, זה היה משהו שנתפר מתוך המקומונים ובעיקר למענם. לא פלא שהאירוע הזה כיכב בסרט "הבועה".

רוני: טוב לשמוע, וכן, ברור שגם הזדקנו.
מרמיט: על מה התראיינת?
אדר: תודה רבה.

פוסט נהדר (חייבת לומר משהו).

(צחקתי בקול מתמונת האילוסטרציה השנייה.)

בתור צעיר מהפרובינציה בתחילת שנות ה90, כל פעם שהייתי מבקר אצל אחותי בפתח תקווה (שוב פתח תקווה…) הייתי קורא בשקיקה את גיליונות "העיר" שהצטברו אצלה. זה היה חלון לעולם. וגם אני חושב שזה לא רק בגלל שהייתי צעיר. עד היום אני זוכר את הכתיבה המדהימה של זהר וגנר, למשל, שבקושי הבנתי ועם זאת התחברתי אליה עמוקות.

כשבאתי לגור בת"א בסוף העשור, הייתי קורא את השער האחורי כמו תקשור שבועי.

כשפגשתי את המרמיטה, סיפרתי לה (רק חצי בצחוק) על הפנטזיה שלי לקבל כתבת שער ב"העיר". כן, גם אני רציתי להיות אושייה. אחרי כמה שבועות, הכלב שלה הופיע על השער כאילוסטרציה לאיזו כתבה על כלבי העיר. זה היה מפכח.

מאז הספקתי להשתתף בראיון קבוצתי בטיים-אאוט. רק הצלם לא בא.
מיציתי.

או שפשוט הזדקנו.
לא הכרתי את העיר מבפנים, אבל בחדשות היה גם היה.

גדי: וואלה, אתה חושב?
תום: שמע, יש לי בראש טיוטה אינסופית לפוסט או בעצם לספר מהפכני (מייד אחי שתצא מהדורת הכריכה הקשה של המדריך המפוכח לתלמידי מחקר ויוגש כתב היד של העסקה הגדולה). הספר יעסוק באופן שבו כל השינויים הגדולים בחיינו מתרחשים וייקרא "לאט לאט ואז בבת-אחת" (היה אמור להיות פוסט כזה על התברגנות, ופוסט כזה על "הביתה" של אסף ענברי ועוד רבים שכבר שכחתי)

אני עם גדי. זה לא שלא היו אז דברים מגוחכים, וזה לא שאין היום פה ושם פינות מפתיעות לטובה, וזה לא שהפרספקטיבה לא משנה את אופן ההתייחסות שלנו, אבל בכל זאת, מאחר שיצא לי לשבת לא מעט בארכיונים בשנה האחרונה ואני עדיין סומך על כושר השיפוט שלי ומאמין שהנוסטלגיה לא הכריעה אותו כליל, הייתה שחיקה הדרגתית, ואולי אפילו לא כל כך הדרגתית (ואולי התיאור של המינגוויי מ"וזרח השמש" מתאים פה במיוחד: Gradually… then suddenly). ויש לזה, כמובן, סיבות מבניות, ארגוניות וכלכליות רבות; ונדמה לי שגם אידיאולוגיות.

היה;