[...] וכמו כל דינוזאור שאוטם עצמו בפחד בפני החידושים ששוטפים את העולם, אני מתכנס שוב ושוב אל אותם יוצרים מוכרים, אלה שכבר מלווים אותי עשרים שנים פחות או יותר. קונה את אלבום הסולו השני של ג'רוויס קוקר (למרות האכזבה מהראשון) מתלהב לגלות אלבום חדש של המניק סטריט פריצ'רס (ועוד עם מלים של ריצ'י 4 Real) ובעיקר, אם במקרה פספסתם – חוזר לפונץ'. [...]

תמר: במחשבה שנייה, דווקא בשורה "לא שמהבית ספר נשאר לנו משהו" השיבוש יכול להיות נכון יותר.

מרגוליס: כן אני יודע, אבל גם הפרינט מת. לא נורא יש ארץ נהדרת מחר.
אורן: כן, גם לי היו כמה ביקורות שעלו בלא מעט כסף, אבל לא היתה ברירה.
תמר: עלית כאן על אחת הבעיות הגדולות שלי כשכתבת "לא שמבית הספר". אני קצת מתאכזב בכל פעם שזמרים שאני אוהב מתעקשים לא לשמוט דגשים (קצת פחות כועס על השארה של צרורות שוואים אבל עדיין). יש הפתעה נעימה באלבום ההופעה כשדויד פרץ מקפיד לשמוט את הדגש של "בכל סיבוב".

כן.

(או במקרה שלי, לפני שתים-עשרה שנים פחות או יותר פונץ', שלום גד, ובעיקר הדיסק הצרוב-מצרוב-מצרוב של בבליקי היו פסקול של אהבה והזדמנות ואכזבה. ל"חבק אותי" של שיר עשר היה מחובר מגע יד ברור, ולפרידה מהאיש והידיים היה מצורף נתק של שנתיים-שלוש מפונץ' ואנשיה.

וקצת אחר כך אני קמתי מאפרי, וקצת יותר אחר כך הלהקה ההיא קמה מאפרה, שינתה הרכב, התרחבה, הוציאה עוד שני תקליטים, והוסיפה זמרת מצוינת שבמקרה גם הייתה אתי באותה שכבה ביסודי. ונחצה כאן קו. והזכרונות של היסודי, והזכרונות של הצבא והבחור, וההווה של היום עם ידיים אחרות שמחבקות בקטעים אחרים של שירים אחרים – מתערבבים.

אז את אלבום המצעדים בהופעה אתמול שמעתי בעיקר בעיניים עצומות ובתשצופת זכרונות. והעיניים נפקחו אחר כך. וזרם הזכרונות נעצר. והחלפתי חיוך ב"לא שמבית הספר נשאר לנו משהו". והחלפנו שלום וחיבוק וחיוך כשנגמר. ונראה לי שפונץ' חזרו למעמדם כלהקה הגדולה של חיי, גם בהרכב הזה, ולעזאזל עם חציות הקווים).

בבליקי (בשישי) היה גם האורים ותומים המוזיקליים שלי. כלומר הוא היה כותב נפלא ומשכר והייתי רץ לקנות את האלבום ונוחל מפח נפש. לפעמים. אבל את פי.ג'יי. הארווי (bring you my love) אני אוהב בגלל הביקורת שלו. אל האלבום הראשון של ביקיני הישראלים, למל, בכלל לא התחברתי. אבל איזו ביקורת הוא כתב שם. אי אפשר היה שלא לרוץ לקנות.

עזוב, זה לא ילך.