פליטים* – סיפור אהבה

אז ראיתי אתמול, באיחור של שנה פחות או יותר את "חייב לזוז" בערוץ 8 (זמין ב-V.O.D של הוט בתשלום, ושווה את זה). כל כך הרבה נכתב על הסרט הזה לפני שנה (לא חייבים לקרוא את כל ההפניות, אבל לפחות את שגיא תקראו) שאני מרגיש קצת מוזר כרגע, ובכל זאת, שתי הערות קטנות שהייתי חייב לעצמי.

אהוד בנאי והפליט

"חייב לזוז" הוא מהסרטים שנתפרו בדיוק למידותיי – רוקומנטרי משובח על תקליט שהיה חלק מחיי בזמן אמת פחות או יותר, עם עומס מענג של קטעי ארכיון וראיונות רטרוספקטיביים עם גיבורי תרבות אמיתיים. אני יכול לראות סרטים כאלה בלופ אינסופי. בדרך כלל הם לא יחשפו כמעט שום דבר חדש עבורי, אולי איזו אנקדוטה משעשעת מהאוטובוס בדרך להופעה בבית-שאן. אבל אולי דווקא ההיכרות המוקדמת הזו מגבירה את ההנאה, מחזקת את התחושה של חברות בחוג מובחר, רחב במידה הנכונה, מצומצם במידה הנכונה, של יודעי-סוד.

קראתי, שמעתי, וראיתי די והותר על בנאי ועל יוסי אלפנט כדי שגם "חייב לזוז" יהיה כזה, ובכל זאת, אולי בזכות העריכה, אולי בזכות המציאות שהוא מתאר, "חייב לזוז" הצליח להתעלות מעבר לעוד מדורה מרצדת של שבט הרוק הישראלי. כי איכשהו מתוך השילוב ההדוק הזה של שני סיפורים אישיים, של שני אנשים שונים במפגיע עולה סיפור אהבה אמיתי, על כל המשתמע ממנו, עד לסוף הטרגי עם מותו הפתאומי של אלפנט.

יכול להיות, סביר להניח אפילו, שכבר שמעתי בעבר את האמירה של בנאי על כך ש"דוד ושאול" נכתב בעצם על מערכת היחסים שלו עם אלפנט, ובכל זאת, כשהסרט נחתם בשיר הזה על רקע כותרות הסיום מצאתי את עצמי מתרגש.

Paradise Lost

בשולי הסרט, מול סיפור ההצלחה המוצנע של בנאי (הסרט נקטע בדיוק כשהפריצה של בנאי מגיעה) והטרגדיה של אלפנט מסתתר עוד סיפור אישי אחד, עוד טרגדיה, גם אם שונה מהותית – סיפור נפילתו של מלאך.

השם שוקי וייס יתקשר היום עבור רבים לסכסוכים משפטיים, להודעות מוקדמות מידי על הופעות ענק שלעולם לא תגענה לכדי מימוש ולשאר צרות שחייבות להגיע כשמערבים כסף גדול ואמנות. אבל שוקי וייס של "חייב לזוז" הוא סיפור אחר לחלוטין, הוא מפיק צעיר וחדור שליחות, נחוש להביא את הבשורה המוזיקלית של הפליטים לציבור שעוד אינו מוכן לקבל אותה, מפיק שממשיך לרוץ עם מופע שהוא כשלון מסחרי בשם האמת האמנותית שלו.

ההצלחה של בנאי היא נדירה גם אם מעוררת השראה. הטרגדיה של אלפנט היא החומר ממנו נוצרות מיתולוגיות רוק. הטרגדיה של שוקי וייס, המינורית יותר והאנושית כל כך, היא בעצם סיפור ההתבגרות וההתברגנות של כל מי שאי-פעם חי מוזיקה.

* ואם כבר הזכרנו פליטים, באוף-טופיק רציני, לכאורה לפחות, מקווה שקראתם כבר את תום על ההבחנה בין פליטים לבין מהגרי עבודה.

2 תגובות ל“פליטים* – סיפור אהבה”

  1. ואו, אתה ממש מחובר לעניין הזה של 'הרעים', אה?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. צודק. למרות שלא חשבתי על זה בזמן הכתיבה ובחירת הקטגוריות לשייך אליהן את הפוסט הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting