שחר – אתה זקן. אנחנו זקנים.
ואין סיכוי שתהיה לנו טיפטיפת זמן כדי לנבור בזנב הארוך או אפילו בטורסו הרחב. בקושי יש זמן להתבאס מזה. במקום הזדקנות יש מי שקוראים לזה התברגנות.

חוצמזה אתך ועם אלעד בכל מילה (עוד לא הספקתי לקרוא את פילים עגומים, אבל כבר כמה חודשים הוא על הפלאפון וקראתי את הפסקאות הראשונות…).

אלעד: תודה על הלינק, אולי אקרא אותו פעם (כן, יש כמובן גם פוסט מקביל על טקסטים במקום מוזיקה). בכל מקרה, הבעיה שאתה מתאר, לפחות כפי שהבנתי אותה, היא זו של הצד היוצר: מוזיקה, טקסטים, מחקר אקדמי. התוגה שלי היא יותר מהכיוון של הצד שצורך אותם. הידיעה שהכל זמין כל כך ובכל זאת מאבד את נמעמד שיכול וצריך היה להיות לו.
ואגב, גם במחקר מדעי, ואפיל בתחום מצומצם יחסית, כבר נתקלתי לא אחת במקרים עגומים של גילוי מאוחר ש"אמרו את זה קודם לפניי". לפעמים אתה מבין רק בשלב מאוחר מאוד שאיזו קבוצה של מתמטיקאים תיאורטיים בעצם הוכיחו באופן מלא ואנליטי משהו שהוא כללי יותר מהשאלה הספציפית שאתה מתמודד איתה באמצעים אמפיריים\נומריים. לפעמים אתה מגלה שלפני עשר שנים מישהו עשה את אותו דבר בדיוק אבל קרא לו בשם אחר ושום חיפוש במאגרי מידע לא יכול היה להוביל אותך אליו.
ניימן: כן, לפעמים אני גם מבטיח לעצמי הבטחות כאלה. הכניסה לבנדקמפ הייתה בעצם נסיון לממש הבטחה כזו. בלעדיה לא הייתי חש את התוגה. פשוט מפספס את הכל בלי לשים לב.
אולי זה הגיל כאמור, והמצב המשפחתי\תעסוקתי שכבר לא נותן לי לעמוד בהבטחות כאלה לעצמי.
אה, וזה לא בדיוק שמוזיקה לא עושה לי את זה יותר. יותר נכון להגיד שהמוזיקה היחידה (כמעט) שמצליחה לטלטל אותי היא מוזיקה של אותם אנשים שכבר הכרתי. יש באלבום האחרון של עמיר לב, למשל, כמה שירים שגורמים לבכות כמו משוגע באמצע נסיעה בכל פעם מחדש.
גיאחה: תודה. כן, ראיתי את זה אצלך למרות שלא הבנתי שזה בעצם בבנדקמפ.
מרגוליס: תודה. מקווה שהמצב השתפר.

לא רק דנה בקר ודצמבר, גם "אלבום המצעדים" בבנדקאמפ:
http://music.haoneg.com

כמוך – גם אני טובע בשטף ושפע המוזיקה הזה. שלא כמוך – מוזיקה לא איבדה אפילו קצת את היכולת לשנות את חיי. עדיין, כמה פעמים בשנה, אני מפתח אובססיה לאלבום זה או אחר וחורש אותו עד יעלה עשן.

אצלי לפחות, המפתח היה במשמעת עצמית כבדה. שזה אומר: לא מרשה לעצמי לשמוע יותר מ – X אלבומים בשבוע. לא מרשה, מלבד מקרים חריגים, לזרוק אלבום לפח לפני שעבר לפחות Y האזנות. והכי חשוב: משתדל מאד לשמוע רנדומלית דברים מחודשים ושנים קודמות. זו הדרך בה אני מגלה במפתיע פתאום כמה הגוף שלי התגעגע לצליל שבכלל לא ידעתי שהוא אוהב.

וואו. כמה טעויות הצלחתי לעשות בנסיון להכניס שם לינק. ככה זה אחרי לילה של הקאות (הילד, לא אני בינתיים). נו שוין.
תוקן

לגמרי. הרבה יותר מדי מכל דבר. מוזיקה, מילים, תמונות. ההצפה הזו מערפלת את הייחוד ואת היכולת להתייחד ולהתמסר לאחד. לפעמים משהו מבליח ומצליח להשאר (כמו שכתבתי על מידלייק) אבל זה כל כך נדיר. כל כך חסר.
אבל אולי זה הגיל.

בקיצור, היתה לך תופעת "פילים עגומים". מה שמראה שהבעיה היא לא הקופירייט, הבעיה היא הקיום של שישה מליארד אנשים אחרים על פני הכדור, שלכל אחד מהם יש מה להגיד. פעם ידענו שכל דבר שאנחנו אומרים, אמרו כבר לפנינו. זה היה מבאס, אבל עוד אפשר היה להתעלם מזה. היום אנחנו יכולים לגגל ולראות כמה אנשים כבר אמרו את זה לפנינו, וכמה יותר טוב הם אמרו את זה; יכול להיות שזה קצת יותר מדי בשבילנו.

דוקא בעיסוק המדעי שלי אני לא מרגיש את זה. השאלות הקשות מוגדרות די טוב, והן קשות באופן אובייקטיבי, למרות שמאות או אלפי אנשים עובדים עליהן ומסביבן. כשאני בוחר בעיה זה בדרך כלל כי המומחים יודעים שהיא קשה, וכנראה התשובה עליה לא ידועה ולא קל לפתור אותה. מהבחינה הזאת המדעים הם שדה מצויין לפעול בו. דווקא שדה האמנות בעייתי, כי אין, למיטב ידיעתי, "בעיות קשות" שמוגדרות היטב. יש "בעיות קשות" מופשטות, אבל אין קונצנזוס על מה הן, על מתי נפתרות, וקשה לגלות האם הן כבר נפתרו.