תודעה כוזבת

טוב, לא. אבל יום אחד בטח אפשר יהיה למצוא משהו כזה ביוטיוב, מה שמשום מה יגרום לנו שמחה גדולה.

בינתיים אתם מוזמנים להתמוגג מביצוע תמוה משהו של ביורק ל-No limits של 2Unlimited שפורסם בעונג שבת האחרון, או מההפניה של Poptart (ועוד רבים וטובים כפי שהבנתי) לביצוע של אלאניס מוריסט ל-My humps. מי שרוצה להתעמק מוזמן לקרוא גם את הפוסט של גיאחה ב"בלוג" שלו ב-ynet (איכשהו ההבדל הבולט ביותר בין ה"בלוגים" לכתבות ב-ynet, הוא שב"בלוגים" התגובות מוסתרות במבט ראשון, מה שהופך אותם להרבה פחות פתוחים לדיאלוג).

אחרי שצפיתם ונהניתם (ברור שנהניתם, זה באמת כיף), קראו את הטור של גיאחה, ממנו לקוחים המשפטים הבאים:

סוג החידושים המרנין ביותר הוא זה של של אמני רוק ואמנים אלטרנטיביים לכוכבני פופ.

איכשהו נדמה שכולם מרוויחים – גם אמני הפופ שמגיעים למחוזות אחרים וגם האלרגיים-לגלגלצ שמקבלים משהו קצת שונה באוזניים מהלהקות האהובות עליהם.

נדמה לי שאלה תרוצים. אין ספק שהאמנים המבצעים מרוויחים משהו מפרורי הזוהר של מושאי הכיסוי שלהם, ובו בזמן מצליחים להציג את עצמם כחתרניים, מרמזים לאיזו פרשנות חדשה שקורעת את מעטה הצביעות מעל הביצועים הסכריניים המקוריים. אין לי ספק שגם האמנים המכוסים מרוויחים מעצם העובדה שאמנים רציניים ומכובדים יותר לכאורה בוחרים לבצע שיר שלהם. אבל מה אנחנו מרוויחים? ממה אנחנו נהנים?

מעת לעת מתפרסמת באיזה עיתון רשימת guilty pleasures של אנשי רוח ואמנים. רשימה שאמורה לעשות לנו טוב על הנשמה, לגרום לנו להיות סלחניים קצת יותר כלפי ההתמכרות שלנו לשידורים החוזרים של "לגעת באושר". רק שאנשי הרוח שלנו, נפוחים שכמותם, נוטים להתחכם ברשימות האלה. הם מוכנים למשל, ירחם השם, להודות שהם רואים "הסופרנוס" כאילו עצם העובדה שיש להם טלוויזיה היא כבר ערעור על הדימוי המכובד שלהם, הם מוכנים להודות שהם שומעים בנסיעות גם את פורטיס, ולא רק יצירות בארוק מנוגנות בכלים תקופתיים והקלטות של שידורי האוניברסיטה המשודרת. במקרים קיצוניים במיוחד יתוודה מישהו בבושה שאין לה סוף, שהוא אפילו צופה במשחקי ליגת האלופות כאחרון הפרימיטיביים. נו, באמת.

הרי אנחנו דווקא חושבים (בעצם יודעים) שבאפי והסופרנוס הן שתיים מיצירות הספרות החשובות של העשורים האחרונים, פורטיס מסמל את החלק בתקליטיה שלנו שבו אנחנו גאים, לא את החולשה המביכה. וליגת האלופות, הרי על ה-7:1 של מנצ'סטר אתמול אנחנו מתכוונים לספר לנינים שלנו בגאווה כאלו היינו שם.

את ההנאה שאנשי הרוח פוחדים לספק לנו אנחנו שואבים, בשמחה שאין לה קץ, מהביצועים האלה. כשטראוויס עושים את Baby one more time אנחנו יכולים סוף סוף לנשום לרווחה, להודות שגם לנו השיר הזה לא יצא מהראש חודשים. כשביורק, שיכורה כלוט, מאלתרת משום מקום ביצוע לשיר עבש של הרכב טראשי במיוחד מתחילת שנות התשעים אנחנו מרשים לעצמנו לחייך בהקלה ולהודות שגם 2Unlimited זה אחלה כיף שבעולם, מבלי שמשהו בדימוי העצמי שלנו ייסדק.

עכשיו אני רק מחכה לביצוע של מוריסי לשאקירה, שיאפשר לי סוף סוף לפזם את Whenever, Wherever בלי להתנצל.

Related posts:

1. זה שאין לנקוב בשמו
2. פוסט אורח: איך נפלו גיבורים? הם הצטרפו לרעים
3. מגיע לו
4. רגע האמת של ביט 69
5. תוכן? טינופת