אין סיפור. מצייצים. נקודה (1?)

למשך כמה ימים רחוקים בפברואר 2010 כולם דיברו על גוגל באזז (גם אני, בעוונותיי).

צביקה בשור צייץ אז בטוויטר

באתי לכתוב על הבאזז, ויצא לי פוסט על אבן הפינה של התרבות – הסיפורhttp://www.diburmedia.co.il/?p=79

מה שהוביל אותי מייד ללחיצה מהירה על הקישור. קראתי, התעצבנתי, שקלתי לכתוב משהו. אולי תגובה שם, אולי פוסט משלי. אבל היו לי עיסוקים דחופים יותר.

מאוחר יותר בערב, מישהו שיתף את הפוסט של בשור בגוגל רידר שלו, אז הייתי חייב לכתוב משהו, לפחות בתגובה שם

וואו כמה שהטקסט הזה עצבן אותי.
עד כדי כך ששקלתי אתמול בלילה לכתוב פוסט תגובה במקום לגמור סוף סוף את אחרוני התיקונים בדוקטורט שלי.
אבל החלטתי שזה יכול לחכות.

נשאלתי למה, עניתי בקצרה, והבטחתי שאולי יבוא פוסט פעם.

בדיעבד טוב שחיכיתי.

ממרחק של חודש כבר שורות הפתיחה לפוסט של בשור נשמעות מופרכות לחלוטין.

הבאזז, וחמש הדקות שלקחו לו להפוך לאחת הרשתות החברתיות הגדולות בעולם, בטח הגיר כמה אגלי זיעה אצל מי שאמונים על השיווק בחברה שלהם, או אצל האנשים מחברות האינטראקטיב.

בהחלט יכול להיות שבאזז עודנו אחת הרשתות החברתיות הגדולות בעולם, אבל בפועל, גם ימים שבהם טוויטר מושתק ופייסבוק מקרטע לא מצליחים לעורר את הזירה השוממת של באזז. אז כן, גוגל עשו צעד לא ממש הוגן ולא ממש הגון, והצליחו לחטוף המוני משתמשי ג'ימייל לרשת החברתית שלהם, אבל רגע אחר כך, אל מול מחאות גוברות הם נאלצו לסגת, ולהסביר לכולנו איך אפשר להיפטר מהסרח העודף הזה. המעט שעדיין מתרחש בחשבון הבאזז שלי הוא תוצאה של סינכרון עם טוויטר, לצד כפל מיותר של עדכונים שמופיעים גם בגוגל רידר שלי.

יש לציין שבשור בהחלט הביא בחשבון אפשרות כזו.

זה אמיתי? הם שאלו את עצמם כשהדבר הענק הזה התפרץ להם לתוך תחום העבודה. זה רק טרנד? זה יישאר? תהיה לזה השפעה על העסק שלי? בקיצור – להיות שם?

אבל גוגל באזז, כאמור, היה רק התירוץ של בשור לכתוב על "אבן הפינה של התרבות – הסיפור", את הקישור בין השניים מבצע בשור בהמשך הפוסט.

אם יש משהו שאפיין את הדיבור על הבאזז, זו העובדה שהוא הופיע בכל הרשתות האחרות. הפייסבוק והטוויטר שלי התבאזזבזו די מהר, כשכולם מדברים על הפלא החדש, טוב או רע או מה. גם בבאזז עצמו שלטו המילים פייסבוק וטוויטר, כשמשתמשים נאמנים של שתי הרשתות הוותיקות (הכל יחסי) תהו איך לחבר את הזה לזה, או אם לוותר על הזה בעבור הזה (טוויטר ספגה כאן המכה היותר קשה, ללא ספק). מטבע הדברים, טוויטר לא פתחו פרופיל בבאזז, וגם גוגל לא פתחו עמוד לבאזז בפייסבוק (מישהו אחר כן, ועוד אחד, ועוד, ברור), אבל המותגים עברו מאחד לשני כמו מים בכלים שלובים.

מה שגרם להם לפעפע זה הסיפור.

היום כבר קצת קשה להבין מה מנסה הפסקה הזו לומר, נדמה כאילו היא טוענת, אולי "מספרת סיפור", בעצם מטא-סיפור, סיפור על הסיפור של באזז, על ההצלחה של באזז להשתלט על סדר-היום בזכות העובדה שיש לו לבאזז, או לפחות היה לו אז, סיפור.

אבל הסיפור של באזז, ממרומי חודש שלם של היכרות, אם יש בכלל סיפור כזה, הוא אחר לגמרי, הוא סיפור של יוהרה וגסות של גוגל, של חוסר הבנה ושל שרשרת טעויות עצובות עד מביכות. וגם זה, יש להודות, זמני ורגעי, בהחלט יכול להיות שבעוד חודשיים הסיפור של באזז יהיה שונה במפגיע. גוגל תוכל לשחרר פיצ'ר נוסף שיהפוך את באזז למה שהיה חסר באמת בטוויטר, אנשים יחזרו לשם, יבדקו שוב, יראו כי טוב, ויישארו. ואולי לא. ואולי שנה אחר כך הסיפור של באזז יהיה שוב שונה, בעצם, כמעט בטוח שהוא יהיה שונה. בדיוק כמו הסיפור של טוויטר שלא מפסיק להשתנות.

התרבות שאנחנו חיים בה היום היא כזו שבה הסיפור איבד את כוחו המיתי. יותר נכון לומר שמספרי הסיפור איבדו את כוחם המיתי, את עצם היכולת לספר סיפור. ומי שרוצה להצליח בתרבות הזו חייב, לפני הכל, לוותר על היומרה הבסיסית כל כך לספר סיפור, צריך לצאת לעולם ולהניח לסיפור להיווצר מעצמו, להשתנות ולהתעוות בכל רגע, לדעת לחיות בתוך האי-וודאות הזו ולנווט בתוכה.

במרכז הפוסט של בשור מרחפת לה תמונה של ברק אובמה בנאום בחירות, ומתחת לתמונה הכיתוב "YES, WE CAN – הסיפור הכי טוב שסיפרו כאן כבר הרבה זמן". אין לי מלים רעות על אובמה, ודאי לא על האופן המבריק שבו ניהל את מסע הבחירות שלו. אבל הסיפור שלו, בואו נודה על האמת, הוא טוב רק בדיעבד. הסיפור של הטייס שבוי-המלחמה שכשל בנסיון לזכות במועמדות וניסה שוב אחרי שהיה אופוזיציה פנימית גאה במפלגתו ויצא כנגד גורמי הכוח שהחזיקו אותה בביצים הוא סיפור מוצלח לא פחות. גם הסיפור של אשת הנשיא לשעבר שעמדה לצידו ברגעים מביכים לה ולמשפחתה, חשקה שיניים והמשיכה לקראת המטרה הבלתי-אפשרית לכאורה. וכשהתמהונית עם פטיש רובים מהצפון הקפוא תרוץ לנשיאות גם לה יהיה סיפור מפואר לספר. לקחת את המנצח ואז למסגר אותו כ"הסיפור הכי טוב שסיפרו כאן כבר הרבה זמן" זו חוכמה קטנה מאוד.

image

ולכן פסקת הסיום של בשור מרגיזה אותי במיוחד.

בסופו של דבר, זה הסיפור. אין סיפור, אין באזז, גם אם פתחתם עשרים פרופילים בבאזז. אם יש לכם סיפור טוב, הוא יסופר בבאזז גם אם לא פתחתם שם פרופיל. סת גודין, שתמיד מצמידים לשם שלו את המילים "גורו שיווק", אוהב לדבר על שבטים כבסיס לשיווק בעולם החדש. שבטים, יודע כל אנתרופולוג, הם קבוצה של אנשים שחולקים סיפור.

קודם כל קודם כל קודם כל, תספרו סיפור.

בטוויטר ובפייסבוק, והם רק משל לתרבות שבה אנחנו חיים, כבר אי-אפשר לספר סיפור, אם תנסו תמצאו את עצמכם נכתשים, או לפחות זוכים לחשבון פייק שיפרק את הצורה לסיפור שלכם.

כיוון שהפוסט הזה כבר התארך יתר על המידה גם כך, חלקים אחרים שתוכננו להיכנס אליו יבואו בהמשך, או לפחות זה מה שמתוכנן כרגע, לפני שאני משחרר את הסיפור שלי לחסדיכם.

5 תגובות ל“אין סיפור. מצייצים. נקודה (1?)”

  1. אני יכול להעיד שהצלחתי לספר סיפור או שניים דרך הרשת. סיפורים שלי בעיקר, או כאלה שכללו אותי. אנשים מספרים סיפורים מעולים בבלוגים שלהם, ומצליחים לייצר קהל ודיבור. סיפורים קורים ומסופרים ומגיעים ומניעים. אם כבר, פייסבוק וטוויטר פתחו היכולת לספר יותר סיפורים במקביל, נותנים זירה חדשה לסיפורים להתמודד זה מול זה. אבל היחידה הזו שקיימת בכל תרבות אנושית שאנחנו יודעים עליה, לא יכולה להיעלם כל כך מהר. היא איך שאנחנו חושבים.

    ואגב, הסיפור של הבאזז היה גם סיפור של יוהרה וגסות חמש דקות אחרי שהבאזז עלה, ובטח שכבר היה כזה כשכתבתי את הטקסט שלי. זה היה חלק מהסיפור שעבר.

    אבל באמת שלא הצלחתי להבין מה עצבן אותך בפוסט שלי. אני מבין איפה אנחנו חלוקים (למרות שאני לא מרגיש שהנקודה שלך ברורה לי מספיק), אבל לא הצלחתי להבין מה עצבן אותך.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני מנחש שמה שצורם בטקסט שלך (אין כאן משהו אישי, צביקה, שלא בטובתך אתה חלק מטרנד צורמני) הוא ששוב קם מומחה חדש לשיווק במדיה חברתי(ו)ת וכותב בפסקנות על איך צריך לפעול ברשת ומה המשמעות של הדבר הגדול הבא (שבינתיים מסתבר ככישלון).

    בעיני צורם שהמילה "סיפור" סובלת מאביוז. כלומר היא מכילה הכל בלי לומר בעצם כלום. זה כל הסיפור.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. סיפור היא מילה מאוד ברורה, שיש מאחוריה תיאוריות בלי סוף, ומרכיבים יחסית ידועים. סיפר, מספר, עלילה, דמויות.

    ושוב, אני יכול להעיד רק על עצמי (ואני כתבתי את הטקסט הזה, ולא איזה מומחה גנרי), שהצלחתי לספר סיפורים, וראיתי את האפקט של סיפור טוב. בטקסט עצמו אפילו נתתי דוגמאות לסיפור טוב (אפל) ומה הופך אותו לטוב כל כך.

    ועכשיו שאני מבין שהעצבים לא היו עלי, אלא על מישהו אחר שלדעתך חולק איתי איזה טרנד צורמני, אני רגוע הרבה יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. (ממש חסר לי כיתוב מתחת לתמונה, "תמהונית עם פטיש רובים מהצפון הקפוא", סטייל תום.)

    אני חושש שכמו עוד הרבה פוסטים שקראתי על פייסבוק ו(יותר על) טוויטר, הסיפור שלך משקף רק את מה שקורה בסביבתך, את החוויה האישית שלך. אם האנשים שאחריהם אתה עוקב בבאזז לא משתמשים בו, אתה תרגיש כמו ניובי שמגיע לטוויטר ולא מבין מה קורה שם ומה־כולם־רוצים־מזה־זה־ממש־משעמם. בסביבה שלי, אני רואה אנשים שלא נגעו בטוויטר עם מקל או עכבר משתמשים בבאזז יותר ויותר. עדיין צריך את הג'וק של חשיפה עצמית או סתם לספר לכל מי שמוכן לשמוע את מה שעבר לך בראש הרגע, שנינה, עצבים, או סתם התרגשות, אבל אנשים משתמשים בזה.

    אני מסכים שהשימוש לגמרי לא כמו הציפיות הראשוניות שמעוררים פוסטים כמו זה שעליו דיברת, בין השאר באמת כי הסביבה שלך, אנשים יותר טכנולוגיים, אירלי אדפטרס וכל זה, לא משתמשים בבאזז, אבל זה עדיין לא מת ואולי גם יתפתח.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. צביקה: אורן שענה לך אינו אני, זו התשובה שלי:
    עצבן היא אכן מילה חזקה, אולי חזקה מידי. צריך כמובן לקרוא אותה בהקשר של תגובה לפריט משותף בגוגל רידר.
    אני חושב שהרשת בהחלט סיפקה לנו דרכים חדשות לספר סיפור, בין השאר, אבל בהחלט לא רק, דרך בלוגים. מצד שני אני חושב שטוויטר (כסמל, לאו דווקא השרות עצמו) לקח את הסיפוריות של הנוכחות ברשת לכיוון שונה לחלוטין. על חלק מזה אני בהחלט מתכוון לנסות להרחיב מתישהו. אבל אני מתכוון בעיקר לעובדה שבטוויטר אתה חייב להבין שלא אתה תספר את הסיפור ושהיכולת שלך לקבוע מה הסיפור היא אפסית כמעט. אתה צריך להיות ער לעשרות הסיפורים השונים שאנשים יספרו עליך, ואתה צריך להבין שגם כשאתה חושב הרבה מאוד על כל ציוץ ודואג שיתאים לסיפור שאתה רוצה לספר המציאות חזקה ממך.
    זה נכון ביחסים אישיים עם חברים שפעם היו יכולים לספר בשיחת הטלפון המזדמנת סיפור מבוקר על הדייט המגוחך שהיה סיוט ועכשיו יחשפו, מבלי משים את כל העליות והמורדות בדרך, וזה נכון, ביתר תוקף ל"מותגים" שכדי להיות נוכחים ייאלצו להשאיר גם שובל בעייתי מאוד של עקבות שלא יאפשר להם לתמרן את הסיפור בדיעבד.
    בכל מקרה, מצטער שלקח לי הרבה יותר מידי זמן לענות. הפוסט נכתב שלשום בלילה ופורסם אתמול בבוקר, רגע לפני יום עבודה עמוס מהצפוי.
    יחזקאל: מסכים עם האבחנה הכללית, אבל חושב שהיא דווקא מתאימה היטב לטענה שלי – שאין יותר אפשרות לספר סיפור.
    אורן: נו, כן, זה נושא כאוב אף יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting