ריאליטי
17 באפר', 2007
זה לא באמת פוסט, זה סיפור קצר ששלחתי לתחרות שנערכה לקראת כנס 'עולמות' האחרון. למעשה, במהלך השנים האחרונות שלחתי כמה סיפורים לתחרויות האלה של כנסי המד"ב והפנטזיה. החלטתי להעלות אותם לכאן, כדי שיהיו מרוכזים במקום אחד, וכדי לזהות אותם אתי אחת ולתמיד. תגובות תתקבלנה בברכה בכל מקרה. אף אחד מהסיפורים, למותר לציין, לא זכה בתחרות בה השתתף. נכון לרגע זה אין גישה לאתר התחרות, לכשיעלה האתר מחדש אלנקק אליו עם הפניה לסיפורים הזוכים כמובן.
כל הלילה לא הצלחתי להירגע. אם רק הייתה לי גישה לחיישנים שלי אני משוכנע שהייתי מאבחן עומס יתר על כל המערכות, אם רק הייתה לי גישה למנגנון הגיבוי הסלקטיבי, בטח הייתי מצליח להפחית מהעומס והלחץ, אבל כבר שבוע שאנחנו סגורים כאן, מנותקים משאר העולם, בלי שום ציוד היקפי, רק מצלמות שעוקבות אחרינו בכל פינה, מאה ועשרים המועמדים הסופיים, רגע לפני הניפוי האחרון, איזו דרמה משובחת, סוחטת דמעות ומקפיצת רייטינג טמונה בקריסת מערכות של אחד מאיתנו, ואף אחד בהפקה לא יוותר על הזדמנות כזו.
מוזר, לפני שבוע, כשהכל רק התחיל הייתי מלא בטחון. מעבר מהיר על קורות החיים שלי רק חיזק את ההרגשה. בכל פרמטר אפשרי ידעתי שאני מוצלח יותר מהמנצח של העונה הראשונה. אחרי שרות צבאי של שש שנים ביחידת ההארצה, אחרי שלוש שנים של עבודה בתחנת החלל, של הופעות בפני קהל מתחלף, ריקודים, שירה, הרצאות על הגורמים הקריטיים בהצלחה של פרויקט מאדים והכישלון, הזמני והחלקי, של פרויקט צדק. כבר בנחיתה הבנתי שזה יהיה הרבה יותר מורכב.
אף אחד לא חזה את ההצלחה הבלתי-נתפשת של העונה הראשונה, את המעמד חסר-התקדים של הזוכה, את הפריצה הגדולה של כל משתתפי הגמר הגדול. אבל הפעם כולם כבר ידעו למה לצפות, מי שהעדיף את העבודה הקבועה שלו על הימור לא ברור לפני שנה הכה עכשיו על חטא, וכך מצאנו את עצמנו, בעשרות אלפים, מתדפקים על שערי האולפן. בסך הכל לפני שבוע.
דווקא הסינון הראשוני עבר בקלות מפתיעה. אחרי חלוקה זריזה לחדרים מצאנו את עצמנו סגורים יחד, מאתיים בכל אולם. בזמן שהתלבטנו אם לקשור שיחה אחד עם השני, אם להעביר את עצמנו למצב תקשורת, משהו התחיל להשתנות מסביב. בהתחלה זו הייתה רק הטמפרטורה, אחר כך החדרים התחילו להתנודד, שדה הגרביטציה הוחלש כמעט לאפס ואז זינק בחדות. למרות ההקלה היה עצוב לי לראות את הנושרים הראשונים. רובם השקיעו את כל החסכונות שלהם, בזבזו את הזכאות השנתית לחופשה, אבל לא טרחו לשדרג אפילו מערכות בסיסיות, פחות משעה אחרי הכניסה, ותשעים אחוזים מאתנו כבר נשלחו החוצה בבושת פנים.
אחר כך התחיל המתח, זה שרק הלך וגבר עם כל שלב שעברנו. די היה במבט חטוף כדי לגלות שאין לי יתרון משמעותי על אף אחד מהמתמודדים האחרים שנשארו בחדר. את חלקם הכרתי ממאדים או מהתחנה, אחרים ענדו בגלוי את תג הזיהוי שלהם, מאפשרים לי לגלות שרות צבאי ביחידות מובחרות של עיבוד נתונים או במרכזי האנרגיה הירחיים. אפשר היה לנחש את הקפיצות החדות במד הביטחון של כל אחד מאיתנו רק ממעקב חיצוני אחרי תנועות הידיים, אחרי הרעד הקל והבלתי נשלט. שרשרת אינסופית של ראיונות עם עוזרי הפקה זוטרים משעות הבוקר המוקדמות ועד אמצע הלילה. מפעם לפעם היתה השגרה נקטעת עם כניסה של צוות צילום מורחב, המנחה ושלושת השופטים מגיעים לביקור חטוף של כמה דקות, מפזרים בדיחות תפלות. על רקע מבחו קואורדינציה של מתמודד אחר תופסים אותי לראיון אישי קצר מול המצלמה. שנת ייצור, מערכת הפעלה, הרחבות, איפה ראיתי את הגמר של העונה הראשונה, מתי החלטתי לנסות את מזלי בעונה השנייה, תקוות, שאיפות, תכניות לעתיד. תוך כדי ראיון אני קולט את המתמודד על הבמה נכשל בהדיפת גל הלם ונופל אל הקרשים. צוות חרום מזנק לבמה עם מכשירים, ממהר להחזיר את היד הפגועה למקום, לרתך את כל החיבורים בזמן שהוא מקבל את ההודעה על ההדחה בפנים חתומות. ספרת האחדות על הלוח הקטן שמעל הבמה יורדת. אני מנסה להסוות את השמחה שמאחורי החיוך שלי, משתדל לשוות לו מעט מרירות, "חבל עליו, הוא היה מצויין עד היום."
זהו, הגענו לשלב האחרון, מאה ועשרים, ורק הראיון האישי מפריד בינינו לבין התהילה, ההיחלצות מהשגרה, הבריחה ממערכת המיחזור שמחכה לכולנו בעתיד הלא רחוק. אחד אחד אנחנו מובלים לתוך האולם הקטן לחמש דקות הרות גורל.
הם יושבים מולי, רק לפני שנה הם עוד הגיעו לאולפן בחלוקי מעבדה, נבוכים מאור הזרקורים שהופנה אליהם פתאום. עכשיו הם כבר מיומנים, לבושים בחליפות, הקמטים והשערות הלבנות נעלמו כלא היו, יודעים מתי לחייך ולאיזו מצלמה, איפה להיאנח בהזדהות ואיפה לעקוץ באכזריות. כן, גם אותם ההצלחה שינתה, וההבדל בינינו הולך ונמחק.
"בוקר טוב ל…" הוא עוצר לרגע, משפיל מבט אל הדף, מעמיד פני מבולבל. אני מנחש שגם זה חלק מהבחינה, מניח לו לגחך ולשבור שיניים על השם שלי "אומיקרגון קאפא מיו" הוא משחרר בסוף, "אכפת לך אם נקרא לך אומי?", שוב אני מנסה לחשב מה יישמע נכון, רגע לפני שההיסוס שלי יהיה ארוך מידי אני מאלתר "במאדים החברה קראו לי אומיק, אז בואו נישאר עם זה." "בסדר אומיק, בוא תדמיין איתנו את הגמר הגדול, אתה על המסכים של שלושה כוכבי לכת, שמונה תחנות חלל ועשרות חלליות, הקהל מסביב צועק אומיק! אומיק! וקורא לך לעלות. איך אתה מרגיש?", פתאום אני נרגע, כאילו כל הקיום שלי באמת הוכוון רק לרגע הזה, אני זורם עם השאלות המגוחכות שלהם, מדלג בין הצטנעות מזוייפת לביטחון עצמי מומצא, מחייך ומרצין בהתאם לפרצופים שמולי, מקפיד להפנות רק את הצד הטוב שלי למצלמה, וזהו, כמעט בלי שהרגשתי זה נגמר.
עוד כמה שעות של המתנה ומישהו מההפקה קורא לי להיכנס שוב לאולם. "תשמע, היינו יכולים למתוח אותך עכשיו עוד כמה דקות עם משחקים של כן ולא, אבל יש לנו הרגשה שאתה בטח כבר יודע את התשובה, אז ויתרנו לך. אומיק, התקבלת לנבחרת שלנו, ברוך הבא לעונה השנייה של 'מבחן טיורינג: אדם נולד'"
Related posts:
