סחי ורפש, ארוחת צהריים
6 ביוני, 2010
כבר עשר.
שוב אני תוהה לאן נעלמו כמעט שעתיים. שתי כוסות קפה אני זוכר. לא רק אני, הן מתועדות, יש תמונה ותיאור קצרצר בטוויטר. היו גם כמה פוסטים שקראתי, תגובה אחת שניסחתי בזהירות ואז החלטתי למחוק. כל זה לא מצליח להתחבר לשעתיים. רשימת המטלות המשורבטת על דף משבצות צהוב עדיין לועגת לי מהשולחן.
הטלפון מצלצל.
אני בוהה בשלוש הספרות שעל הצג הקטן. גאה ונבוך בו זמנית בעובדה שאחרי קרוב לשנה אני עדיין לא מסוגל לקשר בין מספרי השלוחות לבין האנשים שמסתתרים מאחוריהם.
בדיוק כשאני מרים את השפופרת מגיח ראש מוטה בפתח הדלת.
"נו, מה מזמינים לצהריים?" רנית מהנהלת חשבונות, אני תוהה אם אזכור את השלוחה שלה בפעם הבאה.
"חשבנו לצאת היום בצהריים למקום החדש של הסושי, יש להם עסקיות לכבוד הפתיחה" דרור מהחדר ליד מחייך בפתח, מושיט לי דף כרומו עם פירוט קומבינציות.
"הבאתי מהבית היום" אני עונה לשניהם, ותוך כדי תשובה אני נזכר בצלחת הפלסטיק האישית שעל השיש. לעזאזל, אין סיכוי שהיא תחזיק מעמד בחום המטורף הזה. אני מקווה לפחות שהיא סגורה כמו שצריך, שלא אחזור למחול מטורף של נמלים.
כשדרור מתרחק אני קם לסגור את הדלת, צונח לכיסא מחדש. מקלל את עצמי. התמונה של הנמלים, זוחלות דרך פתח קטן בשולי הצלחת, נושאות איתן גרגרי אורז, בצל מטוגן, פיסות קטנות של בשר ביין רודפת אותי, לא מרפה.
"הזמנת כבר?"
עכשיו זה חלון צ'אט בפייסבוק. אני אפילו לא בודק מי זה לפני שאני ממשיך עם השקר שלי.
"הבאתי משהו מהבית".
זה אמור היה להיות הסימן שלי. זה היה אמור להיות הרגע שבו אני קם ועוזב.
אני נזכר בארוחות צהריים רחוקות יותר. לבד על הדשא שליד המכולת בשכונה הדהויה שמגדלי הזכוכית והשיש נעוצים בה. בקבוק בירה, אולי שניים, גביע יוגורט, חטיף שוקולד לקינוח. שעתיים אחרי שכולם כבר גמרו לאכול במטבח החברה, שעה אחרי שהאחרים חזרו כבר מהביקור הנדיר במסעדות שבחוץ.
כמה בזתי להם אז על הקרתנות הזו, משרטט גבולות נוקשים, נושא אותם איתי אל האוטובוס המתפתל, יודע שהם נזילים, אולי דווקא שבירים, אבל נאחז בהם בכוח. מבטיח לעצמי הבטחות שידעתי שתופרנה.
לעולם לא אהיה.
אותי לא תתפסו.
אני לא כזה.
איזה חוסר מודעות.
כמה קטן ועלוב.
אני מוצא באאוטלוק את מספר השלוחה של דרור.
"אתם עדיין בעניין של הסושי? נראה לי שאצטרף".
"אחלה, קבענו בכניסה ברבע לשתיים עשרה, הזמנו מקום לשתיים עשרה, הם מפוצצים עכשיו".
"יאללה, ניפגש".
אנחנו מדגמנים למצלמות הסלולריות קורת רוח מזוייפת מול מגשי סושי עמוסים במחירי היכרות. אחר כך מישהו בטח יעלה אותן לפייסבוק, יתייג את כולנו.
זה אמור היה להיות הסימן שלי. זה אמור היה להיות הרגע שבו אני קם ועוזב.
ככה לא מרחיבים את גבולות האפשרי.
"אפשר לקבל עוד ווסאבי?" אני שואל את המלצרית היגעה אחרי שהיא נחלצת סוף סוף משרשרת הבדיחות המשומשות והתפלות של השולחן שלידינו.
Related posts:
7 ביוני, 2010 בשעה 1:27
מעולה,
מזדהה לחלוטין,
יש גם דרך אחרת,
וגם שיר הסיום פנטסטי.
תודה
[להגיב לתגובה זו]
7 בספטמבר, 2011 בשעה 11:47
מדויק, ולגמרי עם השיר בסוף.
[להגיב לתגובה זו]
7 בספטמבר, 2011 בשעה 11:58
ממורמר ופתאטי. לא טוב לך, תתפטר.
[להגיב לתגובה זו]