מדריך מפוכח לתלמידי מחקר: רגשות זה לחלשים*
8 ביוני, 2010
הו, כן, הוא חוזר מן הכפור, ובתקווה יתווספו אליו כמה פוסטים בקרוב.
נתחיל מהסוף: יש לי בבית עכשיו גלימה וכובע. בעוד יומיים אעטה את האחת, אחבוש את השני ואצעד בגאון אל הבמה. סביר להניח שאתרגש, רק מלכתוב את זה אני מתרגש, למרות הכל. בסופו של דבר, ברגע האחרון, הצלחתי לסגור את כל העניינים הפרוצדורליים והעקרוניים כדי להשתחל לטקס הזה. אבל זה לקח יותר זמן משאמור היה. ויש הסבר.
זה לקח יותר זמן משאמור היה מהרבה סיבות שכבר נידונו כאן בעבר, אלה הסיבות שבגינן נולד המדריך הזה. אבל לא עליהן אני רוצה לדבר עכשיו, ולא על הזמן שאבד בעטיין. אני רוצה לדבר על זמן אחר שבוזבז, שכמעט ומנע ממני את העלייה הנכספת לבמה, כמעט דחה אותה בשנה.
לא כל כך מזמן הגשתי את עבודת הדוקטורט המתוקנת. הצעד האחרון לפני הדפסה היה עדכון של עמוד השער. מתחת לכותרת ולשמות, שלי ושל המנחה, שנותרו ללא שינוי כמובן, מתנוסס תאריך ההגשה. הפער בין התאריך שעל השער המקורי לבין התאריך על השער החדש היה שנה וארבעה חודשים. הרבה יותר מידי.
את חוות הדעת הראשונה על עבודת הדוקטורט קיבלתי מהר מאוד, הרבה יותר מהר מהצפוי, פחות מחודש אחרי ההגשה. היא היתה ארוכה, מפורטת, ובמידה רבה עוקצנית. היו שם הערות ענייניות, אחת מהן הובילה לגילוי של תופעה שלא ראיתי קודם, אחרות נבעו מחוסר היכרות עם התחום המדוייק והיו שגויות. אבל כמה מהן היו ממוקדות מאוד, עלו בדיוק על כל מה שראיתי כנקודות חולשה של העבודה שלי, ולא חסכו במילות ביקורת שהותירו אותי משותק.
במשך חודש אחרי שקיבלתי את חוות הדעת ההיא לא העזתי לקרוא בה שוב. הרגשתי מושפל, הרגשתי כאילו מישהו הצליח לחדור מבעד לניסוחים המתחמקים, בכל מקום שהיו כאלה, ולחשוף את כל מה שניסיתי לטשטש.
חשוב להבהיר, חוות הדעת ההיא, ביקורתית ככל שתהיה, אישרה את עבודת הדוקטורט שלי, בכפוף לכך שאתייחס לכל הנקודות שהועלו בה. יותר מזה, מי שכתב אותה ויתר על הזכות לראות את העבודה המתוקנת, הודיע שהוא סומך על המנחה שלי (ועליי) שאכן נתייחס לכל הנקודות. במלים אחרות, השורה התחתונה שלה היתה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לקוות לו. אבל שאריות הגאווה שלי בעבודה נגוזו ברגע שקראתי אותה. שותקתי.
אחר כל הגיעו עוד שתי חוות דעת, חיוביות אף הן, ביקורתיות הרבה פחות, ונותרתי משותק.
היו לי סיבות אובייקטיביות למכביר להתעכב במלאכת התיקונים, אבל השיתוק הרגשי שהגיע אחרי הקריאה של חוות הדעת הראשונה היה הסיבה האמיתית לכך שהקובץ נותר על המחשב ללא שינוי במשך חודשים ארוכים. אפילו את התיקונים הטכניים ביותר של ציון מספרי עמודים אחיד בביבליוגרפיה לא הצלחתי להביא את עצמי לערוך.
אבל בסופו של דבר נוערתי, כמי שכפאו שד הגעתי לפגישה עם המנחה, שטען כל הזמן שאני אמור להיות מרוצה גם מחוות הדעת ההיא. ישבנו ועברנו על רשימת ההערות הארוכה. אחרי שעה של דיון מצאנו שאת רובן אפשר, וראוי, לפתור באמצעות תוספת של כמה מילות הסבר במקומות הנכונים, לכל היותר תוספת של גרף או משוואה שכבר היו קיימים ולא נכנסו לעבודה המקורית. מצאנו שלמעט אחת או שתיים הן אינן מצריכות חזרה אמיתית לנבכי העבודה, שרבות אינן רלוונטיות באמת, שאחרות הן רק סממן להבדלי גישה בנוגע לאופי הכתיבה. פתאום הדרך להגשת העבודה המתוקנת התבהרה, ובעיקר התקצרה.
הזמן שעמד לרשותי כבר היה דחוק, והאילוצים החיצוניים נותרו בעינם, אבל מרגע שהגאווה הפגועה והעלבון המשתק הוסרו מהדרך הכל נעשה הרבה יותר פשוט. שניים או שלושה ימי חופשה, כמה לילות מרוכזים של מאמץ, לא ממש הרואי, והתיקונים, כולם, הוכנסו לעבודה.
בעוד יומיים אעטה על עצמי גלימה מטופשת, אחבוש כובע מגוחך, ואעלה לבמה. אני אתרגש. אבל ברגע הזה מותר כבר לערב רגשות. לא קודם.
הנקודה, שבעצם כבר הופיעה במדריך הזה בכל מיני צורות בעבר, היא שוב, האפרוריות, אולי הקטנוניות של עבודת המחקר. שוב ושוב תיתקלו בחילוקי דעות אקדמיים, במי שיבטל בזלזול את כל עבודת המחקר שלכם, אם אתם מצויידים במעט ביקורת עצמית אתם יכולים למצוא את עצמכם משותקים מול מקרים כאלה, לברוח מהמחקר. אין טעם. זה המחקר שלכם, הוא לא אתם, הוא לא מושלם והוא לא פורץ דרך. אתם יכולים, וצריכים, לצאת ולהגן עליו. אסור לכם להיפגע בשמו, הוא לא אתם, הוא לא בן אדם, הוא בסך הכל אוסף מאמרים שייכרכו ויונחו בספרייה אחר כבוד. מי שרוצה לזלזל בו מוזמן לעשות את זה.
* יש, כמובן, משהו מאוד אירוני (ומודע לעצמו) בכותרת כזו על רקע הפיכתו של הבלוג הזה לשלולית רגשנית לאחרונה. אולי זה קשור איכשהו.
Related posts:
8 ביוני, 2010 בשעה 10:47
וואוו.
קודם כל – מזל טוב.
לי לקח שנה מההגשה עד האישור, וחשבתי שזה מוגזם.
[להגיב לתגובה זו]
8 ביוני, 2010 בשעה 11:28
שחר – תודה רבה על החזרת המדור.
רבים מקוראיו הנאמנים עוד מתרוצצים במסדרון מדוייקים בדרכם הארוכה אל הגלימה והכובע, ונשמח לקרוא עוד ועוד רשימות…
…ונותרת ההתלבטות – האם לכוון לכאן תלמידי מחקר טריים, שהניצוץ עוד בעיניהם, או שמא הם עלולים ללקות בדיכאון קליני, הרבה לפני שהמציאות האקדמית עצמה תעשה את שלה…
שוב תודה, בני
[להגיב לתגובה זו]
8 ביוני, 2010 בשעה 12:05
שלום שחר,
מזל טוב. הזדהיתי רבות עם מה שכתבת.
לא כל החיים דוקטורט ודוקטורט זה לא כל החיים.
אל תוותר על רגשות, לא שלך, לא של אחרים. כדאי גם שהמנחה, הקוראים והמעירים גם לא יוותרו, אבל אולי זה הרבה מדי לבקש…
כל טוב
[להגיב לתגובה זו]
8 ביוני, 2010 בשעה 12:23
גם אני, ממעמקי התואר הראשון שלי, מאד מזדהה עם תחושת השיתוק הזו. אני לא חושב שקראתי את ההערות לאף אחת מעבודות הסמינר שהגשתי בשנה האחרונה של התואר. ידעתי שהן לא טובות, בטח שלא טובות כמו שהיו יכולות להיות. חצי מהן התבשלו אצלי בראש במשך חודש, ורק התנוסחו וירדו אל הכתב ביומיים שלפני ההגשה – לרוב בין עשר בערב לשש בבוקר. פחדתי לקרוא את ההערות, כי ידעתי שאני אסכים איתן. זה גרוע מספיק לדעת שלא היית בסדר – וזה נכון גם לעבודה, וברמה הבין-אישית, לא רק האקדמית – אתה לא רוצה שמישהו יעמוד ויסתכל לך בעיניים ויגיד לך שלא הצלחת להתחמק, to get away with it.
לפחות בתואר הראשון אין כל כך הרבה השקעה אישית במחקר. אין לי יומרות לחדש או להביא דברים חדשים לחלוטין.
[להגיב לתגובה זו]
8 ביוני, 2010 בשעה 12:41
יש לי הרבה יותר מדי מה להגיד ואני משותק עוד לפני שבכלל הגשתי איזו שהי עבודה.
ובכל אופן – מזל טוב!!!!!!!!!!!1!1
איזה כיף.
[להגיב לתגובה זו]
8 ביוני, 2010 בשעה 17:07
וואו מזל טוב. כמה מיסטית התחושה של קריאת הפוסט הזה היום, כשבעוד כמה שעות אלך לטקס קבלת התואר השני שלי. בלי גלימה וכובע מצחיק, אבל עדיין.
[להגיב לתגובה זו]
8 ביוני, 2010 בשעה 17:46
קודם כל מזל טוב! אני, גם ביום בהיר, אפילו לא יכול לראות את קצה קצהו של אותו יום.
ועכשיו סיפור קצר, וטרי טרי:
ב-8 החודשים האחרונים אני עובד על פרויקט שמתקדם בקצב יפה, ובמסגרתו גם נסעתי לחו"ל. הפרופסור שאני עובד איתו כאן (לא המנחה שלי) נסע לפני שלושה שבועות לכנס כדי להציג חלק מהדברים שהשגנו בפרויקט. ביום בו הוא הרצה, התעוררתי ועל מסך המחשב חיכה לי אימייל שבישר לי (ולמנחה שלי) שכשהוא הציג את הפרויקט קם אחד הנוכחים ואמר שכבר פתרו את המודל הזה וסיפק מראה מקום מתאים. המאמר המרשיע צורף לאימייל. מרפרוף ראשוני נראה שאכן, אותו מאמר פותר את המודל שאנחנו פתרנו, אם כי בשפה אחרת.
באותו יום לא הלכתי לעבודה (אני מקווה שהמנחה שלי והפרופסור כאן לא קוראים). אחרי ששלחתי תשובה די נואשת החלטתי שאני לוקח יום חופשה ונסעתי לניו יורק. מהיתרונות הקטנים של שהות בחו"ל. במשך רוב היום, בעודי מנותק מהאינטרנט, המחשבות שלי התמקדו בזניחת התואר, איזו עבודה מחוץ לאקדמיה אני יכול להשיג כרגע ודברים דומים. כשחזרתי, מצאתי את התשובה של המנחה שלי, שאמר שדי לו ברפרוף ראשוני על המאמר כדי להבין שעשינו הרבה דברים שאותו אדם לא עשה, ושלמרות שאפשר ללמוד מהעבודה שלו, הרי שהעבודה שלנו מקיפה בהרבה ונוגעת לתחומים שהוא לא עסק בהם. מקריאה מעמיקה יותר של המאמר גיליתי שהוא – כמובן – צודק. הסדר הושב על כנו.
[להגיב לתגובה זו]
8 ביוני, 2010 בשעה 19:16
מזל טוב, ד"ר!
הפוסט הזה הוא כמו אגרוף בבטן, כשגם היום מנחה התזה שאל אם אני כבר מסוגלת להתמודד עם ההערות שלו. הקובץ ההוא סגור אצלי במייל כבר חצי שנה, אם לא יותר, והמקסימום שאני מצליחה הוא לפתוח אותו, להסתכל על האורך ולסגור. אפילו ההערות שאני מקבלת באופן יומיומי, בעבודה במחקר, לא משפיעות על היכולת שלי להתקדם עם התזה.
כנראה שאני עדיין משותקת, הפסקה האחרונה מאד קשה לי לקריאה. אבל מצד שני, הטקסט מעודד ונותן המון תקווה.
[להגיב לתגובה זו]
8 ביוני, 2010 בשעה 20:06
קודם כל תודה לכולם.
יגאל: אל חשש, אני לא באמת מתכוון לוותר על רגשות, ואני לא חושב שמישהו אחר מהמעורבים בסיפור ויתר על שלו. אבל כן, יש תחומים שעירוב של רגשות בתוכם הוא בעייתי עד מיותר.
אבנר: האמת היא שלפעמים זה קורה לי גם עם תגובות כאן בבלוג. אחרי שאני כותב פוסט ומחכה שמישהו יגיב פתאום אני נתקף חרדה כשמגיעה תגובה (במיוחד ממגיב לא מוכר) שאולי תשים ללעג את כל מה שכתבתי. בסוף אני מסתכל על התגובות האלה, אבל זה יכול לקחת הרבה זמן.
ערן: מזל טוב.
יובל: משהו די דומה קרה לי פעם, זה לא היה בפרויקט כל כך מרכזי עבורי אז, אבל התחושה היא באמת מחורבנת, ועוד משהו דומה (אבל באמת לא ממש חשוב) קרה עם התיקון המרכזי לעבודת הדוקטורט. אין ספק שזאת הרגשה מחורבנת. לא יודע מה לחשוב על אפשרות שזה יקרה עם עיקר העבודה שלך.
הגר: אגרוף בבטן זה טוב. וגם המון תקווה זה טוב. אפילו יותר טוב.
בני: שמח לחזור, מקווה להתמיד.
לגבי הפניה של תלמידי מחקר מתחילים לכאן – ראה תגובתי להגר.
[להגיב לתגובה זו]
9 ביוני, 2010 בשעה 9:09
מזל טוב!
אני מקווה שאתה זוכר שהזמנתי אותך פעם להצטרף לעבודה שחורה ואמרת שיש לך דוקטורט על הראש. מאז אני מחכה בסבלנות.
[להגיב לתגובה זו]
9 ביוני, 2010 בשעה 12:41
הגר –
אני אמנם לא שחר אבל אני מפנה לכאן כל מי שמספר לי שהוא שוקל לימודים מתקדמים. אני חושב שידיעה מוקדמת אמנם מעמעמת קצת את הזוהר (זוהר?!) אבל יכולה בהחלט לתרום לשרידות.
ועכשיו סיפור – היה לי פעם נושא למחקר וחשבתי לכתוב עליו מאמר. הכל היה כבר תפור – האלגוריתם, הדטא, צורת הניסוי וכו' ואז נכנסתי לאתר של פרופסור מסויים בשביל לקרוא שוב מאמר ישן שלו שקשור מאוד למתודולוגיה של הניסוי ואופס! ראיתי שם מאמר טרי טרי שרק התפרסם ובו הוא עושה כמעט בדיוק את מה שתכננתי אני. התבאסתי לחלוטין.
בסוף החלטתי לנסות לשחזר את הניסוי שלו בשביל לנסות ולשפר את התוצאות. זה פשוט לא הלך לי, אבל ניתוח מדוקדק של התוצאות גילה כמה תופעות מאוד מעניינות שהוא לא שם לב/התעניין בהן.
[להגיב לתגובה זו]
9 ביוני, 2010 בשעה 14:34
"אם אתם מצויידים במעט ביקורת עצמית אתם יכולים למצוא את עצמכם משותקים מול מקרים כאלה". כך? אני לא חושב. אדרבה, מודעות עצמית וביקורת עצמית יכולה רק לעזור להתמודדות. חוסר מודעות וביקורת עצמית (או, במילה הזו שמשתמשים בה לאחרונה, טוב, בעצם נוותר עליה) אמור לגרום לאדם לקחת את הביקורת אישית יותר. זה לפחות מה שאני חושב. ברור שגם לאדם כערכך קשה כשמדברים על הבייבי שלו, אבל אני לא חושב שהביקורת העצמית שלך קשורה לזה.
[להגיב לתגובה זו]
9 ביוני, 2010 בשעה 15:10
בעקבות יחזקאל –
יש נקודה מאוד מעניינת במה שכתב שחר. הביקורת (הקשה) הייתה על אותם מקומות שהוא כבר ידע מראש שהם בעייתיים.
כמעט ואין עבודת מחקר מושלמת (למעט, אולי, הוכחה מתמטית). אם החוקר הוא לא אידיוט ויש לו קצת ביקורת עצמית אזי הוא מודע לחורים עד כדי כאב. למרות זאת הוא בוחר לפרסם את המחקר/תזה כי, מה לעשות, אין עבודת מחקר מושלמת וכי צריך לפרסם כדי להתקדם.
אני יכול להעיד על עצמי שיש לי שתי שיטות התמודדות עם החורים – האחת היא לדווח עליהם ולדון בהם (אבל לא תמיד יש מקום ותמיד זה מסיח את הדעת מהעיקר) והשניה היא כמו ששחר כותב – לנסות להסוות אותן במילים יפות (יש לזה הרבה הצדקות מוצדקות לחלוטין וזו לא סתם התחמקות ומניפולציה). אבל כל חוקר ירא מהרגע שבו יקרעו מעליו את מסווה המילים היפות ויצביעו על החורים. כשזה קורה, זו הרגשה נוראית. לא כי לא ידעת שיש שם חורים (כלומר מהעדר ביקרת עצמית) אלא כי עכשיו "כולם" יודעים שיש שם חורים. וזה כואב למרות ש"כולם" יודעים שבכל עבודה מדעית יש גם חורים.
[להגיב לתגובה זו]
9 ביוני, 2010 בשעה 18:51
רגשות זה לגיבורים.
[להגיב לתגובה זו]
10 ביוני, 2010 בשעה 16:18
מזל טוב!!
אחת המנחים שלי פעם אמרה לי שהסיכוי שמישהו יכתוב בדיוק מה שאני רוצה לכתוב הוא נמוך. אני חושבת שזה נכון גם לחרדה מפני מאמר שכבר כתב את הדוקטורט שלי (בעיקר במדעי הרוח והחברה, במדעים המדויקים אולי זה יותר סביר שיקרה), וגם לקבלת ביקורת של אחרים – צריך לקחת אותה בערבון מוגבל, משום שהם תמיד רוצים שזו תהיה עבודה אחרת – זו שהם היו כותבים.
ואצלי דוקטורטים צעירים זה מה שמשתק… זה המון זמן ועבודה עד שמגיעים לשם.
[להגיב לתגובה זו]
21 ביוני, 2010 בשעה 17:58
אורן, יחזקאל: כבר מזמן תכננתי להגיב כאן למיני דיון שהתפתח ביניכם ושכחתי. לא ממש להגיב בעצם. רק לציין ששעשע אותי לראות אותו מתפתח דווקא ביניכם בהתחשב במשפט הכי קיצוני ששבר אותי בעת קריאת חוות הדעת הראשונה
[להגיב לתגובה זו]