It's About Time

גליונות נושא של הניו יורקר, אני כמעט משוכנע שכבר יצא לי לכתוב כאן פעם, מספקים לי תמיד הזדמנות לחשבון נפש.

גליון רגיל, אקלקטי, תמיד אפשר לעבור איכשהו. למצוא את החלקים שמעניינים אותי יותר, להתעלם מהאחרים, לקרוא מה שהספקתי, ולהוסיף למדף בו מצטברים גליונות עבר, תוך שימור האשליה שיום אחד אולי עוד יישלף משם.

זה תיאור קצת שקרי, כבר הרבה מאוד זמן שאני לא קונה גליונות רגילים, מסתפק במה שזמין באתר. אבל הדינמיקה נשארה זהה.

גליונות נושא הם סיפור אחר לגמרי – חשבון נפש כאמור.

התנודות בעניין שאני מגלה בגליונות כסף היא מפתיעה. היו ימים שבהם התחלחלתי למראה גליון כזה על המעמד בסטימצקי, התרחקתי ממנו בבהלה, והיו תקופות אחרות שבהן גליונות כאלה היו חומר הקריאה המרתק ביותר שיכולתי לדמיין. גליונות אופנה הם תמיד גם אזכור, מעט מריר, לתקופה הקצרה שבה דמיינתי שאני מפתח לעצמי איזה טעם אופנתי אישי, מנסח אמירה, תקופה שבה היו לי, לפחות לכאורה, רגשות כלפי שמות מעצבים, ורשימה של חנויות יד-שנייה מועדפות בלונדון ובניו יורק. אני לא קורא גליונות אופנה, לא קונה אותם. אבל כל גליון כזה הוא הזדמנות להפוך מעט בפער בין האיש ההוא לבין זה שנוסע לעבודה מידי יום בג'ינס וחולצה מת'רדלס.image

יש גם גליונות אוכל. בכל שנה, לקראת סוף הקיץ אני מתחיל בהמתנה דרוכה, תוהה אם נזכה השנה לגליון כזה, ואם ייצא, האם יש סיכוי שישתווה לגליון הנושא הראשון שהיה אוסף מעורר השתאות והשראה של יצירות מופת. כל גליון כזה הוא הזדמנות להיזכר ברעיון הישן שלי להתחיל לכתוב גם על אוכל. כאן או במקום אחר, על כל הפריטים שאני לא מספיק לקרוא בנושא בקורא הרסס שלי. על האנציקלופדיה של לארוס ועל זו של הרולד מקגי, שתיהן מעלות אבק על המדף.

ויש, כמובן, את הסיבה האמיתית לשמה נתכנסנו כאן – גליון הסיפורת של קיץ 2010, עשרים עד ארבעים. התגובה הראשונית, האינסטיקטיבית לגליון הזה ולכותרתו, בדיוק כשאני שרוי בתקופה שבה אני מתקשה להפיק מעצמי פוסטים שאינם סיפורת, היא של אנחת רווחה מטופשת במיוחד, ילדותית הייתי אומר. עד ארבעים אני חושב לעצמי, עד ארבעים זה טוב, זה נותן לי עוד יותר משנתיים שבהן אוכל להיחשב להבטחה ספרותית צעירה. אין הרבה תחומים שבהם אפשר להתנחם באשליה הזו על סף גיל שלושים ושמונה.

אבל אחר כך, נו, אחר כך באים הזכרונות של מחשבות דומות שפקדו אותי בגליון הקודם שניסה לנחש עתידות לספרות האמריקאית ב-1999, או בגליונות הרלוונטיים של גרנטה, ויחד איתם ההבנה שחלון ההזדמנויות שלי התכווץ ללא רחם בקצב הידוע מראש של מהירות הזמן. ועוד אחר כך מתגנבת ההבנה שיחלוף עוד כעשור עד לגליון הבא שיתיימר כך, שכבר אהיה על סף חמישים.

הן לא עוצרות, המחשבות.

אני חושב על הגאווה שבה מונים העורכים את הסופרים שעשו את זה, חדרו לרשימה המובחרת כל כך, גאים בהטרוגניות המסחררת. שמונה מהם, הם מונים במפורש, בכלל לא נולדו בארצות הברית, מהגרים. גם בין ילידי ארצות הברית, לתחושתי לפחות, תמצאו לא מעט שאינם הדימוי הנפוץ של "סופר אמריקאי" – גבר וואספי בן המעמד הבינוני-גבוה. הם חוגגים את ההטרוגניות הזו במעין מאמר מערכת שהוא שיר הלל לרב-תרבותיות.

20under40

החגיגה הזו מהדהדת גם באיור השער של כריס וויר, מגרש ספורט רחב-ממדים. השלט בכניסה מכריז עליו כ-Literary Field, Est. 800 B.C (בורדייה, מישהו?). במתח שבין איורו של השדה הזה, על תנאי הכניסה המחמירים שמשתמעים לתוכו לבין ההטרוגניות של כל הכשרונות הצעירים שממלאים את הרשימה החדשה מנסים העורכים לטעת בנו תחושה של תרבות חדשה שנולדת לנגד עינינו.

אבל הם משקרים, לנו, ככל הנראה גם לעצמם.

התחושה שלי, ואין לי כוח או רצון של ממש לאמת אותה במספרים, עד כדי כך אני משוכנע בתקפותה, היא שלא תמצאו הטרוגניות כזו, אפילו לא שבריר ממנה, אם תבחנו דווקא את היוצרים שמאחורי סדרות הטלוויזיה המובילות של השנים האחרונות, בטח שלא את היוצרים של משחקי המחשב. ההטרוגניות, המבורכת ומשמחת כשלעצמה, של שדה הספרות האמריקאי, הפלישה של קולות שונים, יותר משהיא מעידה משהו על פתיחות תרבותית חדשה היא מעידה של ירידת מעמדה של הספרות. כמו מקצועות שהופכים נשיים כשהם מאבדים יוקרה, כך גם הספרות, עדיין שבויה בהילה האנכרוניסטית של עצמה, קולטת לתוכה מהגרים ומיעוטים, בעוד הגברים הלבנים המבריקים עוברים לאולפני הרשתות ולמשרדי הפרסום (כן, אני צריך לראות מאד מן בהזדמנות, תזכירו לי).

משם, באופן שקל מאוד להתחקות אחריו המחשבות עוברות לגוסיפ גירל (אחת שיודעת, בתרגום מוצלח מאוד לטעמי), ולגליון הניו יורקר המדומיין של סופרים צעירים מאוד בו התפרסם סיפור של דן האמפרי, ואני תוהה איך קורה שהסדרה היחידה שאני ממש עוקב אחריה (הסיוט המתקרא אבודים כבר נגמר) היא סדרת תיכון אמריקאית (כן, בסדר, עכשיו הם כבר בקולג') ומייד אני נזכר שכבר שנים זה כך. מאז בוורלי הילס 90210, סדרה שכבר יצא לי לכנות בכל מיני מקומות ובכל מיני הזדמנויות "האפוס המכונן של תקופתנו". כי בלי בוורלי הילס הרי לא היו לי פארקר לואיס, ולא תיכון הלבבות השבורים, ולא דוסון קריק, או זרוקים ויורמים, או My So Called Life, ככל הנראה גם לא שולחן לחמישה, ודאי שלא באפי או ורוניקה מארס, ולא גוסיפ גירל.

התרבות המערבית של שנות התשעים והאלפיים אני רוצה לומר יצאה מתוך שולי אדרתה של דונה מרטין, אולי נכון יותר לומר שהיא כולה הערות שוליים למשולש ברנדה-דילן-קלי.

כי האמת הגדולה מאחורי המשיכה שלי אל הסדרות האלה על פני שני העשורים האחרונים היא שהמתיחה המפורסמת כל כך של גיל ההתבגרות במערב משמעה שכולנו, לנצח, תלמידי תיכון אמריקאיים עם אותה דינמיקה חברתית שאנחנו נושאים איתנו לכל אורך הדרך. רק שמשולי המוח מתגנבת לפתע מחשבה טורדנית על אימו של צ'אק באס. עד כמה שאני מחפש השתקפות בדן האמפרי או נייט ארצ'יבולד אני מבין פתאום שרק שנה מפרידה ביני לבין האם האובדת שחזרה פתאום.

אז שוב אני חוזר לניו יורקר ולבחירה שלו. מודע לעובדה שגם אם אתיישב עכשיו לכתוב את יצירת המופת המתוכננת, הרומן הישראלי הגדול חור בשמיים כחולים (שיעשה בדיסקוגרפיה של פונץ' מעשה קלאסה אחרת) בגיל ארבעים אוכל, במקרה הטוב, לחכות ולקבל את מכתבי הדחייה של הוצאות לאור.

וזה, כמובן, האות לקום ולעשות מעשה. אז שיניתי את כותרת המשנה של הבלוג.

15 תגובות ל“It's About Time”

  1. אוח, גם לי היה פעם טעם אופנתי, וגם אני הפכתי לזה שהולך לעבודה עם ג'ינס ות'רדלס.
    אבל נקודת השבר מאד מזוהה. כשנולד הילד.
    אני עדיין חי באשליה שרק עוד קצת ודברים יתאזנו ובעל הטעם שהיה שם יצוץ ויופיע.
    אבל בלב אני יודע שכבר לא אכפת לי מספיק.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני חושב, אם אנסה לשחזר, שהרגע הזה, לפחות בעניין האופנה הגיע עוד לפני הלידה של הגדולה.
    אני גם לא ממש מצטער עליו, ובכל זאת לא מצליח שלא להסתכל על עצמי בבוז מעת לעת דרך העיניים ההן שכבר אינן שלי.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. קשור בעקיפין:
    http://www.youtube.com/watch?v=h_Sw6by7pig

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    לא שאני לא אוהב את הקטע הזה, אבל בעקיפין זה אנדרסטייטמנט.
    אין ספק שמבחינה טכנית מלרוז נולדה מתוך בוורלי, למרות שמעבר של דמות אחת והופעת אורח קצרצרה בפתיחה הן לא ממש החומר ממנו עשויים ספין-אופים. אבל אני חושב שהיה לבוורלי אימפקט תרבותי עצום שלא קשור בשום אופן למלרוז.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. […] עגומות על  מצב הספרות הדי צעירה בפוסט האחרון ב"תודעה כוזבת". השורה התחתונה: אם רוצים להיות סופרים- עדיף כמה […]

  4. סקטבורד נראה כיף. נראה לי שבחיים לא אדע איך זה לרחף על סקטבורד.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אבל אולי על רולרבליידס

    [להגיב לתגובה זו]

  5. מאת שם בדוי:

    יאללה, לעבודה!
    בזמן האחרון שמעתי על כמה אנשים שעשו סוויץ' לכיוון החלום רק בסוף שנות ה-30 שלהם (עם ילדים) והצליחו: אדריכל, שופטת, חוקר באקדמיה, פסיכולוג. משותף לכולם הוא השתייכות למשפחה עם כסף והתכווננות על תחום שמצריך עבודה עם הראש והבשלה איטית שמגיעה לשיאה דווקא רק בשנות ה-50.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. בשנתי הראשונה באוניברסיטה, יצא גליון של כתב העת "פנים" (אם אני זוכר נכון) על תרבות צעירה, תחת הכותרת "22-33". אני זוכר איך התמרמרתי אז שאיכשהו יוצא שאני לא "צעיר", כי הייתי בן 21, אבל חתייארים בני 33 הם כן. (גם עצבן אותי שכמעט כל הכותבים היו "תושבי תל-אביב", חוץ מהמזרחי מהפריפריה והדתיה המתנחלת).
    עכשיו, כשדיברת על הגליון הזה, נזכרתי בגליון ההוא, ופתאום דווקא חשבתי "מה פתאום לחתוך ב-33? איזה מין מקום אדיוטי זה? ובגיל 35 אני לא אהיה צעיר? בטח שכן!"

    הוף, אני זקן.
    יש לי רק נחמה אחת בכל העניין הזה. אתה *ממש* זקן.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני משער שאתה כן היית "צעיר" אבל עוד לא היית "תרבות".
    בכל מקרה האמת היא שכל פעם שיש איזה חיתוך שרירותי שכזה אני מוצא שאני בודק את עצמי מולו בדאגה. כאילו מה שימנע ממני להיכנס, נניח, לרשימת מדעני העתיד הוא שנת הלידה ולא הבינוניות (ולא כמילת גנאי) של עבודת המחקר שלי.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. אני זוכר איך הבשילה בי ההכרה שהחלום להיות סופר הוא לא כזה גליק, במונחים של השפעה על השיח או אלמוות או מה שזה לא יהיה.
    אחר כך הבשילה (מבשילה?) ההכרה שגם החלום להשפיע על השיח או אלמוות זה לא כזה גליק גדול. זה נחמד כשאדווה הופכת לגל, אבל אולי לא שווה להשקיע כל כך הרבה מאמץ והתכוונות כדי להשתדרג מפיון לרץ במשחק של קארמה.

    המטרות שאנחנו קובעים מגבילות אותנו.
    החלומות לעתיד מעיבים על ההווה.
    עזוב לחלום, תן לנשום.

    הסבר חלופי: גם אני זקן.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. מה אני קוראת, שם בדוי, מרמיט: החשש המרכזי שלי לפני פרסום הפוסט הזה היה מהפרשנות ההגיונית לחלוטין לפיה הוא מדבר על החלום הזה להיות סופר. מובן מאליו שהוא מדבר על החלום, אבל הנושא שלו הוא קצת יותר אבסטרקטי לטעמי. It's about time כמו שאמרתי.
    בכל מה שנוגע לחלומות של "מימוש עצמי" אני עוד חייב לעצמי לשבת ולכתוב פעם מה שהוא כמעט בלתי-אפשרי לכתיבה, בטח בפלטפורמה כזו. אבל ממש בקצרה, אני חושב שטוב היה לו היינו מצליחים לפטור את עצמנו מאובססיית המימוש העצמי הזו.

    [להגיב לתגובה זו]

    שם בדוי Reply:

    ראציונליזציה

    [להגיב לתגובה זו]

  9. אחרי שבועות של לחץ ועומס ולחץ, קראתי 9 פוסטים ברצף. אין כותב בעברית שמדבר (אלי) כמוך. אין.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. פוסט מכונן

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting